הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רודניצקי

ענייננו בתביעה לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח - 2007, למתן צו מניעה קבוע ולתשלום פיצויים בגין הפרת זכויות יוצרים וזאת בשל השמעה פומבית, ללא הרשאה כדין, של מוסיקה מוקלטת שהתובעת היא בעלת הזכויות להרשות השמעתה.

כתב התביעה

התובעת היא תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים, אשר בין יתר סמכויותיה, מתן הרשאות להשמעה פומבית ושידור של מוזיקה מוקלטת בישראל, גביית תמלוגים על כך והעברתם לבעלי זכויות היוצרים - חברות תקליטים ישראליות וזרות שהפיקו את המוזיקה המוקלטת (שמות חברות התקליטים - נספחים 1 ו-2 לכתב התביעה).

התובעת פועלת על פי היתר שניתן לה מעת לעת על ידי בית הדין להגבלים עסקיים, האחרון שבהם משנת 2017, ולפיו היא זכאית להעניק רישיונות שידור והשמעה פומבית ולאכוף את זכויות היוצרים במקרה שהופרו (ה"כ 705/07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' הממונה על הגבלים עסקיים). פעילות התובעת כפופה לתנאי הפעילות שאושרו על ידי בית הדין (נספח 4 לכתב התביעה, להלן: תנאי הפעילות).

במועדים הרלוונטיים לתביעה, שימש הנתבע כבעלים וכמנהל של פאב "אמיגוס" ברמת ישי (להלן: הפאב). במסגרת פעילותו השוטפת של הפאב, נהג הנתבע להשמיע ולהתיר השמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, על ידי מערכות המותקנות בפאב, וזאת ללא קבלת הרשאה כדין מן התובעת או מבעלי זכויות היוצרים בהקלטות.

על פי פרק 5 לתנאי הפעילות, על התובעת לפנות לכל משתמש שלוש פניות בטרם תוכל לנקוט בהליכים משפטיים - פניה ראשונה המעניקה למשתמש 90 ימים להסדרת רישיון מאת התובעת (מכתב 90), מכתב תזכורת המעניק 60 יום להסדרת הרשאה (מכתב 60) ומכתב 30 יום טרם נקיטת הליכים משפטיים (מכתב 30). התובעת קיימה מחויבותה זו כלפי הנתבע (נספח א' לכתב התשובה) והיא פנתה אליו במשך זמן רב, מספר רב של פעמים, בכתב ובע"פ, בהצעות לקבלת הרשאה כדין להשמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת בפאב כנגד תשלום תמלוגים ובהסברים בדבר התובעת וזכויותיה, תוך שידעה אותו והתריעה בדבר ההפרות המבוצעות על ידו. למעלה מן הצורך פנתה התובעת לנתבע בשני מכתבי התראה נוספים לפני נקיטת הליכים משפטיים - ביום 1.10.17 וביום 4.7.19, בהם העניקה לו הזדמנות נוספת להסדרת ההרשאה בתוך 7 ימים. (נספח 5 לתביעה ולתיק המוצגים). פניות התובעת לא נשאו פרי והנתבע, נכון למועד הגשת התביעה, לא הסדיר הרשאה כדין מאת התובעת.

בשני מועדים שונים - ביום 23.08.18 וביום 06.06.19, הקליט נציג מטעם התובעת הקלטות מדגמיות בפאב, המעידות כי הנתבע משמיע שם בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, או מרשה השמעה כאמור, ללא הרשאה כדין. פירוט של היצירות שהושמעו שם באותם מועדים, בין היתר, הובא בסעיפים 22 ו- 23 לכתב התביעה. מדובר בבדיקות מדגמיות בלבד ובפאב מושמעות באופן קבוע ותדיר יצירות נוספות שלתובעת זכויות בהן, פעולות המהוות עוולה אזרחית על פי חוק זכויות יוצרים.

בגין כל הפרה של זכויותיה, נגרם לתובעת נזק המתבטא בהפסד הכנסות משימוש בנכס, אשר זכות ההנאה מפירותיו מוקנית לתובעת בדין. נזק מצטבר זה אינו נתון לאומדן או להערכה, שכן אין באפשרות התובעת לעקוב יום יום ושעה שעה אחר ההשמעות שמבצע הנתבע ולתעד כל השמעה מפרה. על כן, מבקשת התובעת ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע או מי מטעמו להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה או להרשות השמעה כאמור וכן לחייב את הנתבע בתשלום הפיצוי הסטטוטורי המרבי הקבוע בסעיף 56(א) לחוק זכות יוצרים בסך 100,000 ₪ לכל הפרה שביצע הנתבע. לטענת התובעת מדובר אמנם ב- 9 הפרות, אך לצרכי אגרה היא מעמידה את תביעתה על סך של 135,000 ₪ בלבד.

כתב ההגנה

הנתבע טוען כי מדובר בתביעת סרק אשר הוגשה בחוסר תום לב, בהיעדר עילה ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

הנתבע מכחיש את הטענה כי בזמנים בהם נטען כי בוצעה הפרה, הוא השמיע, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, את השירים או היצירות המוגנות. ההפרה לכאורה בוצעה על ידי אחר, המשמש כמשמיע מוזיקה במקום השייך לנתבע ושאיננו עובד של הנתבע. הנתבע לא ידע ולא יכול היה לדעת על השימוש המפר לכאורה, לא הייתה לו שליטה על המתרחש ומשכך, הוא לא יכול היה לפעול למניעתו.

הנתבע לא פעל באופן אקטיבי על מנת לקדם או לעודד את ההפרה לכאורה, אם התרחשה, בשטח שבשליטתו. לא הוכח גם כי נעשה שימוש בציוד ההגברה של הנתבע והוא לא יכול היה לשלוט ולפקח על פעילותו של המפר ועל בחירות ההשמעה שלו. הנתבע לא סיפק רמקולים או אמצעי הגברה אשר יאפשרו את ההפרה.

דין התביעה להידחות בשל היעדר יריבות ובשל הגשת התביעה על ידי התובעת בשיהוי ניכר ובטרם מוצו ההליכים אל מול הנתבע.

הנתבע מוסיף וטוען כי התובעת פועלת בסתר ומבצעת פעולות אכיפה מקוממות ובמקום לפנות מבעוד מועד ולהציע לעוסקים כמו הנתבע לרכוש מנוי, היא שולחת שליחים המתחזים ללקוחות ומתעדים הפרות זניחות ומקומיות ומציגה חלקי דברים שעל בסיסם היא מגישה תביעות ענק. הנתבע הוא אזרח שומר חוק ולא התנהג בזלזול או בהתעלמות מפניות התובעת.

מאחר וההפרה לא בוצעה על ידי הנתבע, אין מקום ליתן צו מניעה נגדו. אשר לפיצוי הנתבע - סכום התביעה עצום וחסר כל היגיון ופרופורציה. נקבע בפסיקה אליה מפנה הנתבע כי המילים "כל הפרה" שבחוק, אינן מאפשרות פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי, במהלך אירוע אחד. לחלופין טוען הנתבע כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בהתאם לסכום התמלוגים השנתי שהיה משולם לה אלמלא ההפרה.

כתב התשובה

לטענת התובעת, הנתבע מודה, בכתב ההגנה שהגיש, כי בפאב מושמעת מוסיקה בפומבי. הנתבע הוא האחראי באופן אישי להפרות מושא כתב התביעה, בהיותו הבעלים והמנהל של הפאב ובהתאם לסעיף 63 לחוק זכות יוצרים. מכתבי ההתראה הרבים ששלחה התובעת לנתבע מעידים כי הוא ידע שבאופן השמעת המוסיקה המוקלטת בפאב, הוא מפר את זכויות היוצרים של התובעת ובעת שישב בחיבוק ידיים, יש לראותו כמי שנתן הרשאה להפר את זכויות היוצרים של התובעת והתנהלותו היא עצימת עיניים ועשיית דין עצמי.

הראיות

מטעם התובעת העידו שלושה עדים -

מר אלכס גובוזוב (להלן: אלכס), מנהל השיווק של התובעת, אחראי על הפיקוח על גביית התמלוגים עבור רישיונות להשמעה פומבית של מוסיקה שלתובעת זכויות בה ומפקח על מתן הרישיונות. בתצהירו מסר פרטים אודות תפקידיה וסמכויותיה של התובעת, רפרטואר חברות התקליטים שזכויותיהן הועברו לתובעת, המכתבים שנשלחו לנתבע לצורך הסדרת הרישיון וההקלטות שבוצעו בפאב.

מר מני נזרי (להלן: מני), סוכן של התובעת אשר היה אחראי על הטיפול בהסדרת רישיון להשמעה פומבית בפאב, הצהיר על הפניות שביצע לנתבע לשם הסדרת הרישיון, השיחות ששוחח עמו בעניין והבטחת הנתבע שוב ושוב כי יסדיר זאת. עוד הוא הצהיר על כך שביקר בפאב ביום 23.8.2018 וביום 6.6.2019 ומצא כי במקום מושמעת בפומבי מוסיקה באמצעות רמקולים. הוא הקליט את המוסיקה שהושמעה כאמור והעביר את ההקלטות למחשב וממנו לתקליטורים אותם מסר לאלכס לצורך פענוח וכן צילם את הרמקולים שבאמצעותם הושמעה המוזיקה (התקליטורים, טופסי הקלטה וצילומי הרמקולים הוגשו כמוצגים 7,9,11-14 לתצהירו, פירוט אירועים שערך הוגש כמוצג 10).

מר יוסף ברק (להלן: ברק), מנהל מחלקת מוסיקה ותמלוגים בתובעת, אשר פענח את התקליטורים ובהם ההקלטות שכאמור ביצע מני בפאב וזיהה את היצירות המוקלטות אשר הושמעו בשני המועדים האמורים (פירוט היצירות בסעיפים 8 ו- 11 לתצהיר).

מטעם הנתבע הוגש תצהירו. הנתבע הצהיר על החלטתו, בשנת 2013, להיכנס לרשת הפאבים "חבר'ס". למיטב ידיעתו, רשת ה"חבר'ס" או בעליה, שמעון בן אייר (להלן: שמעון), התקשרו עם הגורמים המוסמכים למתן היתרים להשמעת מוזיקה ושילמו תמלוגים לגורמים הרלוונטיים ובכלל זה לתובעת. בשלב מסוים נתגלעה מחלוקת בין הנתבע לבין שמעון ובחלוף זמן נאלץ הנתבע לפרוש מן הרשת ומאז הוא משמש כבעלים של הפאב (ששמו הוחלף ל"אמיגוס"). עקב משבר הקורונה הפאב נסגר, אך בעל הנכס עומד על מימוש כל תקופת השכירות. כיום, הנתבע הוא חסר כל וחובותיו העמיקו ותקוותו היא שהתובעת תסייע לו בתקופה קשה זו, שכן הוא לא יוכל לעמוד בנטל התשלום. הנתבע חזר על הנטען בכתב ההגנה כמפורט לעיל ובכלל זה שהוא איננו אחראי על השמעת המוזיקה בפאב וכי הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות המוזיקה שהושמעה בפאב. הנתבע שכר תקליטנים כקבלני משנה בתשלום והם אלה שהשמיעו את המוזיקה בפאב. הנתבע לא ידע על ההפרה הנטענת ולא הייתה לו שליטה על כך, שכן אין מדובר בעובדים שלו. התובעת פעלה שלא כדין עת שלחה שליחים המתחזים ללקוחות וביצעה פעולות בסתר, במקום לפנות אליו. הנתבע מכחיש בתצהירו את טענת התובעת כי שלחה לו התראות ולטענתו עד למועד מסירת כתב התביעה, הוא לא ידע על ההפרה הנטענת ולא קיים אישור מסירה.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 29.10.20 נחקרו המצהירים ולאחר מכן סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

סעיף 11 (3) לחוק זכות יוצרים קובע כדלקמן:

" 11.זכות יוצרים ביצירה היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, כמפורט להלן, בהתאם לסוג היצירה:

...

(3) ביצוע פומבי כאמור בסעיף 13 - לגבי יצירה ספרותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית ותקליט;"

סעיף 13 לחוק זכות יוצרים קובע:

"ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר."

התובעת הוכיחה, בראיות אותן הציגה לבית המשפט, כי היא בעלת הזכות הבלעדית, לפי חוק זכויות יוצרים, להרשות השמעה בפומבי של מוסיקה מוקלטת, אשר הופקה על ידי חברות התקליטים המפורטות בנספחים 1 ו- 2 לכתב התביעה ולתצהירו של אלכס.

ודוק: בכתב ההגנה הנתבע הכחיש רק "מחוסר ידיעה" את טענות התובעת בכל הנוגע לזכויותיה של התובעת ולסמכויות שהוקנו לה בדין (סעיפים 1-11 לכתב התביעה, סעיף 17 לכתב ההגנה), הוא לא טען ולא הביא כל ראיה לסתירת טענת התובעת כי היא בעלת הזכויות כאמור. יתרה מכך, מטענתו כי רשת ה"חבר'ס" שילמה בעבר תמלוגים "לכל הגורמים הרלוונטיים ובכלל זה לתובעת" (סעיף 13 לתצהיר), עולה כי הוא מודה בזכויותיה של התובעת כאמור.

הנתבע גם איננו מכחיש כי במועדים הרלוונטיים לתביעה, הפאב היה בבעלותו ובניהולו (ראו, בין היתר, סעיפים 15 ו- 16 לתצהירו).

השאלה העומדת לדיון היא - האם הנתבע ביצע בפאב הפרה של זכויות היוצרים אותן מנהלת התובעת?

סעיף 47 לחוק זכויות יוצרים, שכותרתו "הפרת זכות יוצרים", קובע כדלקמן:

"(א)העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'."

סעיף 49 לחוק זכויות יוצרים, שכותרתו "ביצוע פומבי במקום בידור ציבורי", קובע כדלקמן:

"המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור ציבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהווה הפרה כאמור; לעניין זה, "מקום בידור ציבורי" – מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון."

בענייננו, התובעת הוכיחה כי בשני המועדים הנזכרים לעיל הושמעה בפאב, שבבעלות ובניהול הנתבע, מוזיקה מוקלטת שהתובעת היא בעלת הזכויות להרשות השמעתה, היינו - שבוצעה הפרה של זכויות היוצרים אותן מנהלת התובעת.

ראשית, מכתב ההגנה שהגיש הנתבע עלה, כי שורש הגנתו, מהותית, לא היה שלא הושמעה מוזיקה בפאב באופן המהווה הפרה של זכויות יוצרים, אלא טענתו שההפרה לא בוצעה על ידו אלא על ידי אחר - אחד מאותם תקליטנים ששימשו כקבלני משנה ושלטענתו הוא לא יכול היה לשלוט ולפקח על פעילותם ולא סיפק להם את ציוד ההגברה. הדבר עלה גם מתצהירו בו הצהיר, בין היתר, כי מרגע שנודע לו על ההפרה הנטענת, הוא פעל מול התובעת לצורך הגעה להבנות לעניין רכישת מנוי והסדרת השמעת מוזיקה בפאב (ס' 43 לתצהיר).

מכל מקום, התובעת הציגה ראיות לטענתה כי ביום 23.8.2018 הושמעו בפאב ארבע יצירות מוגנות שהזכויות בהן שייכות לה וביום 6.6.2019 הושמעו חמש יצירות מוגנות נוספות ויש לדחות את טענת הנתבע בסיכומיו ולפיה מדובר בראיות בלתי מספקות.

לעניין עצם השמעת המוזיקה כנטען על ידי התובעת - הנתבע הודה כי בפאב מושמעת מוזיקה (כתב ההגנה, תצהיר הנתבע וכן עמ' 35 שורה 19 לפרוטוקול) וכן אישר כי הפאב היה פתוח באותם מועדים (עמ' 35 שורות 12-14 לפרוטוקול). מני, אשר ביקר בפאב באותם מועדים, שמע את המוזיקה ותיעד זאת הן בהקלטות והן בצילומים באמצעות הטלפון הנייד שלו. עדותו בבית המשפט הייתה עקבית, הותירה רושם אמין ולא עלה בידי הנתבע לסתור אותה. האזנה להקלטות מלמדת כי בניגוד לטענת הנתבע, איכות ההקלטה סבירה ומאפשרת זיהוי של המוזיקה הנשמעת בהן על ידי בעל ידע בתחום המוזיקה.

עדותו של הנתבע, לעומת זאת, הותירה רושם בלתי אמין. כך עלה הרושם מתשובותיו עת הוצגו לו תמונות הרמקולים שמני צילם בפאב (עמ' 34, ש' 22, ש' 24-32 לפרוטוקול) ומתשובתו לשאלה האם יש לו רמקולים בפאב: "קודם כל אין לי פאב. אני לא זוכר מה היה לפני שנה" (עמ' 34 שורה 36 לפרוטוקול).

אשר לזיהוי השירים שהושמעו בפאב באותם מועדים והוקלטו על ידי מני, כיצירות מוגנות שלתובעת זכויות בהן, הגישה התובעת את הפענוח שביצע ברק לאותם תקליטורים (נספחים 6 ו- 8 לתצהירו). מתצהירו של ברק ומעדותו בפניי עלה, כי מדובר בבעל ידע והבנה בתחום המוזיקה, אשר עבד במשך שנים כעורך מוזיקה ובמשך למעלה מ- 25 שנה כיועץ וכאיש מקצוע בתפקידים שונים בתעשיית המוזיקה. בתחום הידע הנדרש לענייננו, הוא בקיא ברפרטואר של המפיקים החברים בתובעת לצורך זיהוי ופענוח היצירות שהושמעו בפאב ותועדו בהקלטה על ידי מני. מקצועיותו בתחום עלתה מעדותו בפניי. בין היתר הוא הוא הבהיר, כי בתצהירו הוא כלל רק את השירים שזוהו על ידו בוודאות כיצירות שהזכויות בהן שייכות לתובעת (עמ' 8 שורות 19-21, עמ' 5 שורות 5-6 לפרוטוקול). האזנה לתקליטורים מלמדת כי הם אכן מכילים יצירות נוספות מעבר לאלו שנכללו בתצהירו של ברק ושבגינן הוגשה התביעה. הנתבע לא נטע כל ספק בעדותו של ברק ואף לא סתר אותה בכל ראיה או חוות דעת נגדית. טענתו לפיה אין מדובר ביצירות מקוריות (סעיף 80 לסיכומיו), הועלתה לראשונה במסגרת סיכומיו ומכל מקום, לא נתמכה בכל ראיה או חוות דעת שתבסס אותה.

לעניין היות ברק מומחה לתחום הרלוונטי, תוזכר ההלכה על פיה "לא ביחס לכל תחום מן התחומים, שלגביהם רשאי בית המשפט להיזקק לחוות-דעת או לעדות מפי מומחה לדבר, מותנית קבילות חוות הדעת או העדות בהיותו של העד המומחה בעל הכשרה שנרכשה בלימודים עיוניים במסגרת מוסדית מוכרת, או בהיותו בעל הסמכה פורמאלית מסוימת; שכן, מוכרים וידועים תחומים רבים, שההתמחות בהם עשויה לנבוע מלימוד עצמי ומניסיון מעשי". (ע"פ 436/88 עוזי רבינוביץ נ' מדינת ישראל (11.5.89 וראה גם ע"א 745/82 משה שחר נ' לאה בור, פ"ד מ(2) 46), הלכות שכיום מוצאות ביטוי אף בהגדרת המונח "מומחה" בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018).

בסיכומיו העלה הנתבע, לראשונה, טענה ולפיה השמעה באמצעות "יוטיוב" איננה מקנה לתובעת זכות לקבלת עמלות. מדובר בטענה שלא נטענה קודם לכן ומהווה הרחבת חזית אסורה, מה גם שלגופו של עניין היא עומדת בסתירה לטענתו העובדתית של הנתבע כי תקליטן הוא שהשמיע את המוזיקה באופן שכלל איננו ידוע לנתבע וכשלא הובאה כל ראיה מטעם הנתבע לדרך בה הושמעה המוזיקה וטענה זו כלל לא נדונה, עובדתית ומשפטית.

נמצא כי התובעת הוכיחה, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כי בשני המועדים האמורים הושמעה בפאב שבבעלות ובניהול הנתבע מוזיקה מוקלטת שהתובעת היא בעלת הזכויות להרשות השמעתה, בלא שניתן לכך אישור ורישיון מטעם התובעת. על כן, הוכח כי בוצעה הפרה של זכויות היוצרים אותן מנהלת התובעת.

יש לדחות את טענת הנתבע ולפיה לא הוא ביצע את ההפרה, אלא התקליטנים אותם שכר כקבלני משנה בתשלום. ראשית, משאין חולק כי הפאב הוא עסק שבבעלות ובניהול הנתבע ומשהוכח כי בפאב בוצעה הפרה של זכויות התובעת, הרי שהנטל להוכיח את טענת הנתבע כי אדם אחר, שאיננו בשליטתו, הוא שהשמיע את המוזיקה בפאב, בלא רשותו ובלא ידיעתו, מוטל עליו. דא עקא, שהטענה הועלתה על ידי הנתבע בעלמא, בלא שפרט כל עובדה ופרט רלוונטיים, בלא שזימן את אותם תקליטנים כעדים ובלא שצירף כל מסמך שהוא, כגון החוזים שבינו לבין התקליטנים וההסדרים המשפטיים שנכללו בהם. לפיכך, טענת הנתבע כי תקליטנים הם שהשמיעו את המוזיקה, לא הוכחה ובנסיבות אלה, בהיות הפאב עסק של הנתבע, הוכיחה התובעת כי מדובר בהפרה ישירה שלו.

ודוק: השמעת מוזיקה היא פעולה אינהרנטית לפאב, כמקום בילוי. אף אם שכר הנתבע, לטענתו, את שירותיהם של אותם תקליטנים כקבלני משנה לצורך השמעת מוזיקה בפאב שבבעלותו ובניהולו, חזקה עליו שידע כי מושמעת מוזיקה ושומה היה עליו להסדיר זאת בכל ההיבטים החוקיים, לרבות הסדרת רישיון להשמעת מוזיקה המוגנת בזכויות יוצרים. כאמור, סעיף 47 לחוק זכות יוצרים קובע כי "העושה ביצירה פעולה מן הפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכויות היוצרים, מפר את זכות היוצרים..." (ההדגשה אינה במקור, א.ל).

דרך בה מושמעת המוזיקה, כגון השאלה האם מדובר ברמקולים של הנתבע או של התקליטנים (טענה שאף היא נטענה על ידי הנתבע בעלמא ולא הוכחה), איננה מעלה ואיננה מורידה לעניין עצם האיסור להשמעת יצירות מוגנות בפומבי בלא רישיון.

הנתבע לא עמד בנטל הכבד המוטל על מי שטוען להגנת "מפר תמים" (ראה סעיף 58 לחוק וכן ת"א (ת"א) 2556-04 Burbank Animation Studios Pty Ltd נגד קלסיקלטת בע"מ (13.9.2010); רע"א 7774/09  אמיר ויינברג נגד אליעזר ויסהוף (28.8.2012); ע"א  1248/15 Fisher Price Inc, נגד דוורון - יבוא ויצוא בע"מ (31.8.2017)). יתרה מכך, טענתו כי סבר שרשת ה"חבר'ס" טיפלה בקבלת תשלום התמלוגים לתובעת, מעידה כי הוא ידע גם ידע על זכויות התובעת ועל האיסור להשמיע בפומבי בפאב מוזיקה שלתובעת זכויות בה, ללא רישיון. בעדותו חזר על דברים אלה וטען:

ש. מפנה אותך לסעיפים 12 ו-13 לתצהירך שם אתה מציין שרשת חברס שילמה למיטב ידיעתך תמלוגים?

ת. כן זה היה מובן מאליו זה מה שאני חשבתי. בגלל הבורות שלי בנושא עסקים ותמלוגים מבחינתי כשנכנסתי לדבר הזה שנקרא חברס אמרתי שיש מי שמטפל בזה, לא ידעתי שזה קיים מלכתחילה ובהתחלה הידע שלי היה מתן שירות ואלכוהול.

ש. אז למי הם שילמו תמלוגים?

ת. לדעתי הם הסדירו את זה (עמ' 31, ש' 24-30).

עדות זו של הנתבע, ממנה עולה כי הוא ידע שיש להסדיר את תשלום התגמולים לתובעת (שהרי עסקינן בתקופה בה הפאב כבר לא היה חלק מרשת החבר'ס אלא בבעלות הנתבע), מקהה גם מעוצמת טענותיו באשר להתראות ששלחה לו התובעת. בעניין זה הוכיחה התובעת כי בטרם הגישה את תביעתה, היא פנתה לנתבע בפניות רבות, החל משנת 2016 ואף לאחר ביקורו השני של מני בפאב, אך הנתבע לא שעה לפניותיה (מוצגים 5 ו- 10 למוצגי התובעת). מני העיד כי בשל הקושי במשלוח מכתבים לכתובת הפאב המצויה במתחם עסקים, יידעו את הנתבע באמצעות כתובת המייל, בהודעת SMS ובשיחות טלפון (עמ' 16, ש' 28-29 לפרוטוקול). עוד הוא העיד שלאחר שחזרו מכתבים ששלחה התובעת אל הנתבע, הוא יצר קשר טלפוני עם הנתבע ודיבר עמו לפחות בשתי הזדמנויות שונות (עמ' 15, ש' 35-36 לפרוטוקול). מני ערך פירוט מדוייק של כל הפעולות בהן נקט מול הנתבע בניסיון להסדיר את ההשמעה הפומבית בפאב (נספח 10 לתצהיר). כך, בשיחה שקיים עם הנתבע ביום 24.5.2016 טען הנתבע שהוא לא קיבל את המכתבים שנשלחו אליו ביום 20.3.2016 וביום 20.4.2016 (היינו במועד השיחה הוא כבר מודע לעניין), לאחר מכן הנתבע לא ענה להודעות שנשלחו אליו ולטלפונים. בשיחה נוספת שקוימה עמו ביום 16.10.2017 אמר הנתבע ש"ישלח 14 צ'קים עד לסוף שנת 2018" אך לא עשה כן, לא השיב לפניות מני ולא יצר קשר.

התובעת תמכה טענותיה אלה בצילום מסך של הטלפון הנייד של מני (מוצג נ/1) ובו תיעוד לשתי הודעות SMS ששלח מני לנתבע, אשר אישר בעדותו כי מדובר במספר הטלפון שלו (עמ' 35 שורות 22-35 לפרוטוקול). הודעה אחת היא מיום 15.8.16 ובה נכתב:

"מקסים שלום עדיין לא הסדרת תשלום בפאב. התיק לפני תביעה תחזור אליי היום בבקשה להסדרת התשלום תודה".

הודעה שנייה היא מיום 25.10.17 וזו לשונה:

"מקסים בוקר טוב שלחת את הצ'קים?"

חרף אישור הנתבע כי מדובר במספר הטלפון שלו ואישורו כי אותן הודעות נשלחו לטלפון שלו, בהמשך עדותו ניכר היה כי הוא מתחמק מלהעיד על העובדות כהווייתן ומשיב "אני לא מכיר את ההודעה הזו" ואף הכחיש כי דיבר אי פעם עם מני וציין כי "אף אחד לא דיבר איתי על שיק" (עמ' 35 שורה 24 עד עמ' 36 שורה 2 לפרוטוקול). עדותו זו הותירה אף היא רושם לא אמין והעדפתי על פניה באופן מובהק את עדותו של מני, אשר חזר במדויק על הפעמים בהן שוחח עם הנתבע ועל פניותיו אליו כאמור (עמ' 15 שורה 34 עד עמ' 17 שורה 6 לפרוטוקול).

ושוב, כפי שפורט לעיל, הנתבע אישר כי הוא ידע שקיימת החובה לשלם תמלוגים עבור השמעת מוזיקה מוקלטת בפאב ואף הוסיף כי יש לו חברים בעלי מועדונים שהוא "שומע דיבורים על תמלוגים ורישיון" (עמ' 33 שורות 2-5 לפרוטוקול).

טענות הנתבע בדבר מצבו הכלכלי הקשה ובדבר סגירת הפאב, אין בהן, כשלעצמן, כדי להוות הגנה כלשהי בתביעת ההפרה. שומה היה על הנתבע להסדיר את הרישיון על פי דין ובכך יכול היה להמנע מהגשת תביעה זו. יש לדחות גם את טענות הנתבע, שאף הן לא מוצאות בכל ביטוי שהוא בחומר הראיות, ולפיהן התובעת נהגה כלפיו בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט.

בשים לב למועד ההפרות מושא כתב התביעה ולמועד הגשתה, יש לדחות אף את טענת השיהוי שהעלה הנתבע.

אשר לסעדים הנתבעים, משהוכח כי הנתבע הפר את זכות היוצרים שבניהול התובעת, זכאית התובעת כי יינתן צו מניעה קבוע כפי שמבוקש. הנתבע אמנם טען כי הפאב אינו פעיל עוד, אך לא הביא כל ראיה לכך.

בעניין הפיצוי הכספי, יש לדחות את טענת התובעת ולפיה יש לראות בהשמעה של כל אחת מן היצירות, הפרה שונה. נפסק לא אחת כי המבחן הקובע לעניין זה, הוא לא מספר האקטים המפרים אלא סוג הזכות שנפגעה ולכן, אין לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד (ראו: ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, (4.3.92); ע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ,(10.12.97); רע"א 4148/09 אקו"ם נ' יום טוב חדד (30.7.09). מכל מקום, אף התובעת לא תבעה את הסעד בהתאם למספר היצירות שהושמעו.

מנגד, אין לקבל את טענת הנתבע ולפיה הפיצוי צריך להיות כסכום התמלוגים שהיה עליו לשלם, שכן ברי כי הפיצוי אמור לשקף סנקציה בגין ההפרה. כך נפסק בעניין זה בע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, (27.3.95):

"באימוץ גישתם של המערערים יהיה, בנסיבות הענין, משום מתן פרס למערערים, שאין הם ראויים לו, ומשום מתן עידוד למפרים פוטנציאליים של זכויות יוצרים, שאם המחבר יסרב לתת להם רשיון לניצול זכויותיו יוכלו להפר אותן ללא כל סנקציה מעבר לסכום שממילא הם היו מוכנים לשלם תמורת מתן הרישיון".

סעיף 56(ב) לחוק קובע, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין הפרת זכות יוצרים בסכום שלא יעלה על 100,000 ₪. בקביעת הפיצויים רשאי בית המשפט להתחשב במספר שיקולים, לרבות היקף ההפרה, משך הזמן בו בוצעה, חומרתה, הנזק הממשי שנגרם לתובע, הרווח לנתבע, תום ליבו של הנתבע, ועוד. הלכה היא כי פיצוי ללא הוכחת נזק משקף את "ההיבט ה'עונשי' הרתעתי של הפגיעה בזכויות" וכי "שיקול דעתו של בית המשפט בקביעת פיצויים סטטוטוריים אינו מוגבל לשיעור הנזק הממשי שהוכח" (ע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' שטן, (13.5.13); ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, (23.3.05); ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן הוצאת ספרים בע"מ, (20.6.11).

בענייננו, בהתחשב במכלול הנסיבות כפי שפורטו לעיל ותוך מתן משקל אף לנסיבותיו האישיות של הנתבע, כנטען על ידו, יועמד הפיצוי על סך של 15,000 שח בגין כל "אירוע" (מועד השמעה) ובסה"כ - 30,000 ₪.

סיכום 

על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת כדלקמן:

• ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע, בעצמו או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי יצירות מוקלטות שלתובעת זכויות בהן, או להרשות השמעה כאמור, כל עוד לא קיבל רישיון מאת התובעת.

   

• הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪.

   

• הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט כדלקמן:

  החזר אגרה בסך של 1,687 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.7.2019 ועד היום.

  החזר אגרה בסך של 1,687 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 18.10.2020 ועד היום.

   

• הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.

  תשלום הסכומים המפורטים בסעיפים ב'-ד' לעיל יבוצע עד ליום 25.8.21, אחרת - ייתוספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

   

  המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

   

  ניתן היום, י"ב אב תשפ"א, 21 יולי 2021, בהעדר הצדדים.