המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. במסגרת הליכים פליליים, נתפס על-ידי המדינה רכוש השייך לנאשם לצורך חילוט - אם יורשע. עוד בטרם מסתיים ההליך הפלילי עובר הנאשם עבירה נוספת. קורבנות העבירה הנוספת תובעים את הנאשם בהליך אזרחי ונפסק להם פיצוי. האם יש בידם למנוע את חילוט הרכוש על-ידי המדינה על מנת שיוכלו להיפרע ממנו? זוהי השאלה הצריכה תשובה.
רקע
2. בעקבות פרשת הונאה הועמד צבי בן ארי, הידוע גם בשם גרגורי לרנר (להלן: לרנר), לדין בגין עבירות של מרמה, זיוף, וכן עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: החוק). במסגרת ההליכים הפליליים תפסה המדינה כספים שהיו ברשותו של לרנר לצורך חילוטם למקרה הרשעה. עובר למתן פסק הדין בפרשה זו, ולאחר שנתפס הכסף, ביצע לרנר, לפי הנטען, עבירות מרמה נוספות, ברח מישראל, ולבסוף נלכד בפרגוואי. המערערים הם קורבנות מסכת עבירות המרמה השניה. בהיוודע להם דבר ההונאה, תבעו המערערים את לרנר, ואת החברה שבאמצעותה פעל, בדרישה להשבת הכספים שהוצאו מהם במרמה. על רקע זה הגישו המערערים בקשה לעיקול זמני על הכספים של לרנר או של החברה הנמצאים בידי המדינה. בעקבות הודעתה של המדינה כי היא מחזיקה בידיה סכומים אשר נתפסו בחשבונותיו של לרנר, הגישו המערערים בקשה למניעת חילוט הכספים. ביום 9.7.2006 הורשע לרנר בהליך הפלילי בגין פרשת ההונאה הראשונה. ביום 21.7.2006 ניתן פסק-דין כנגד לרנר בהליך האזרחי והוא חויב להשיב למערערים סכום של 7,169,742 ש"ח.
3. בעקבות פסק הדין בהליך האזרחי פנו המערערים לבית המשפט בבקשה למנוע את חילוט הכסף שנתפס. בהחלטתו מיום 12.9.2006 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) את בקשת המערערים למנוע את החילוט והורה לחלט את הכספים התפוסים לטובת המדינה. הטעם העיקרי לקביעתו של בית המשפט קמא היה כי אין למערערים זכות קניין בכספים, שהרי אלה נתפסו קודם לביצוע המרמה כלפיהם. בית המשפט קמא ציין כי זכותה של המדינה לחלט כספים עומדת בעינה אפילו ביצע הנאשם שאת כספו מחלטים עבירות נוספות. לפיכך, דחה בית המשפט קמא את בקשתם של המערערים למנוע את חילוט הכספים. על כך הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
4. המערערים טוענים כי מכוח הוראת סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה) - הוראה המוחלת גם על הסדר החילוט בחוק מכוח סעיף 23 לחוק - זכותם לכספים שנתפסו גוברת על זכותה של המדינה לחלטם. לטענתם, החילוט נועד להעניש את מבצע העבירה, אולם כאשר הנכס המחולט שייך לצד שלישי שלא היה מעורב בביצוע העבירה זכותו בנכס גוברת. לגישת המערערים, גם העובדה שניתן צו עיקול לטובתם קודם שניתנה הוראת החילוט מלמדת כי זכותם בכספים התפוסים גוברת. המערערים מציינים כי זכותם לכספים עדיפה גם מן הטעם שהמדינה אינה נושה של הנאשם ואילו הם מחזיקים בפסק דין חלוט. לטענתם, חילוט הכספים בנסיבות אלה, מקום שאין מקור נוסף להיפרע ממנו, מהווה ענישה של קורבנות העבירה המתווספת לפגיעה שסבלו מן העבירה עצמה.
עוד טוענים המערערים כי המקרה שלפנינו נופל בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 21(א) לחוק המעניק לבית המשפט סמכות רחבה למנוע חילוט מ"נימוקים מיוחדים". לטענת המערערים, עצם היותם קורבנות מעשי מרמה של הנאשם, לצד הנימוקים האחרים שבפיהם, מצדיק את מניעת החילוט אף לפי סעיף זה. על כך מוסיפים המערערים כי גם האינטרס הציבורי שבפיצוי קורבנות עבירה תומך בעמדתם.
ולבסוף, טוענים המערערים כי חילוט הכספים בנסיבות אלה אינו מידתי כנדרש מכוח סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתם, עקרון המידתיות מחייב להפעיל את סמכות התפיסה באופן שאינו פוגע בהם מעבר לנדרש. לדבריהם, הפסיקה הדגישה בעבר כי תפיסת רכוש על-מנת להבטיח אפשרות לחילוט היא אמצעי דרסטי שיש להימנע ממנו ככל שקיימות חלופות לתפיסת הרכוש. מכאן למדים המערערים על ההגנה המוענקת לזכות הקניין של נאשמים, ומקל וחומר יש, כך הם טוענים, להגן גם על זכות הקניין שלהם.
5. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתה, לא הוכיחו המערערים זכות ברכוש שאותו ביקשה לחלט, ועל-כן לא קמה להם עילה המצדיקה את מניעת החילוט. המשיבה מפנה בסיכומיה להחלטתה של השופטת ע' ארבל בבש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון (לא פורסם, 31.10.07) (להלן: פרשת סיטבון). בפרשה זו נקבע כי יש לפרש את התיבות "טוען לזכות ברכוש" המופיעות בסעיף 36ג(א) לפקודה כבעל זכות קניינית ברכוש, ולמצער בעל זכות בנכס מסוים היוצרת זיקה בינו כנושה לבין אותו נכס. כיוון שנקבע כי הכספים שחילוטם התבקש לא היו הכספים שאותם השיג הנאשם במרמה מהמערערים - זאת משום שנתפסו בטרם העבירו המערערים כספים ללרנר - לא קמה למערערים, לטענת המדינה, עילה למניעת החילוט.
דין הערעור, לדעתי, להתקבל, כמפורט להלן.
מניעת חילוט מכוח חוק איסור הלבנת הון - שני מסלולים מקבילים
6. חוק איסור הלבנת הון מציע שני מסלולים למניעת חילוטם של כספים על-פי החוק. המסלול הראשון קבוע בהוראת סעיף 21(א) לחוק:
"הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא -
(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך." [ההדגשה אינה במקור - א' ר'].
מסלול זה כולל זכות שימוע המופיעה בהוראת סעיף 21(ד) לחוק:
"לא יצווה בית המשפט על חילוט רכוש כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון, לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש, אם הם ידועים, הזדמנות להשמיע את טענותיהם."
המסלול השני מקורו בסעיף 36ג לפקודה והוא מוחל על הסדר החילוט הקבוע בחוק, בשינויים המחויבים, מכוח הוראת סעיף 23 לחוק. סעיף 36ג(א) לפקודה קובע: