השופט א' גרוניס:
1. המבקשת הינה פושטת רגל (להלן - החייבת). בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' רניאל), בשבתו כבית משפט לפשיטת רגל, החליט להגדיל את התשלום החודשי שעליה לשלם לקופת פשיטת הרגל מ-150 ש"ח ל-800 ש"ח. בקשת רשות הערעור מופנית נגד החלטה זו.
2. החייבת הינה ילידת שנת 1966, אם חד הורית לשניים, האחד בן 15 והאחר בן 19 (המשרת בצה"ל). ביום 21.7.02 ניתן צו כינוס לבקשת החייבת. בבקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל ציינה החייבת 47 נושים, שהחוב הכולל להם עולה על 2 מליון ש"ח. החובות נובעים ממעורבות של החייבת בעסקים שונים שכשלו ומפיזור שיקים ללא כיסוי, כך לפי הכונס הרשמי. עם מתן צו כינוס הוטל על החייבת לשלם תשלום חודשי של 150 ש"ח. תביעות חוב בסכום העולה על 800,000 ש"ח הוגשו על ידי 25 נושים. ביום 8.3.04 הוכרזה החייבת פושטת רגל.
3. החייבת הגישה בקשה למתן הפטר, שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 20.11.06. בקשה נוספת להפטר נדחתה ביום 23.12.09. ביום 15.6.10 החליט בית משפט קמא כי התשלום החודשי יוגדל מ-150 ש"ח ל-800 ש"ח. החייבת הגישה ערעור על ההחלטה מיום 23.12.09 לדחות את בקשת ההפטר וכן בקשת רשות ערעור על ההחלטה להגדיל את התשלום החודשי. שני ההליכים נדונו יחדיו בבית משפט זה בפני מותב תלתא (ע"א 1614/10 ורע"א 6540/10). בפסק דין מיום 23.3.11 הוחלט למחוק את הערעור ואת בקשת רשות הערעור. זאת, לאחר שנתברר כי בחודש מאי 2010 נתמנתה המשיבה 2 כנאמנה לנכסי החייבת וכי היא טרם השלימה בדיקות ובירורים שונים שביקשה לערוך. עוד נתברר, כי צפוי שייערך דיון בבית המשפט המחוזי כשבועיים לאחר הדיון בבית משפט זה בבקשה שהגישה החייבת. בפסק הדין נקבע, כמו כן, כי הדיון בערכאה הדיונית יוקדש לנושא התשלום החודשי. ואכן נערך דיון בבית משפט קמא ובעקבותיו ניתנה החלטתו נשוא בקשת רשות הערעור.
4. בהחלטה מיום 11.4.11 קבע בית המשפט המחוזי, כי החייבת אינה ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלה. זאת, הגם שבפני בית המשפט הונח מכתב של רופא תעסוקתי שקבע כי החייבת אינה מסוגלת, מסיבות רפואיות, לעבוד בעבודה הכרוכה בישיבה ממושכת והקלדה לאורך זמן. באותה עת עבדה המבקשת כנציגת שירות. יצוין, כי החייבת פוטרה מעבודתה בעקבות מכתבו של הרופא התעסוקתי. עוד נקבע על ידי בית משפט קמא, כי החייבת אינה מגלה את מצבה הכלכלי האמיתי. לפיכך חזר וקבע בית המשפט המחוזי כי התשלום החודשי שעל החייבת לשלמו יהא 800 ש"ח.
5. החייבת טוענת בבקשתה, כי הכנסותיה החודשיות הן בסכום של כ-4,000 ש"ח, כי אין היא מוצאת עבודה וכי לפיכך אין באפשרותה לשלם סכום חודשי של 800 ש"ח. הנאמנה וכן הכונס הרשמי מתנגדים לבקשה. הכונס הרשמי אף טוען כי המבקשת נקטה מהלך שגוי משהגישה בקשת רשות ערעור. לפי הטענה, הדרך הנכונה לתקוף החלטה המגדילה או מקטינה תשלום חודשי לקופת פשיטת הרגל הינה זו של ערעור בזכות.
6. נפתח בסוגיה הדיונית שהעלה הכונס הרשמי, היינו האם דרך ההשגה על החלטה בעניין תשלום חודשי לקופת פשיטת הרגל היא זו של ערעור בזכות או שמא בקשת רשות ערעור. יצוין, כי לפני כעשרים שנה נפסק כי דרך התקיפה הינה זו של ערעור (ע"א 2831/91 כהן נ' הכונס הרשמי, פ"ד מה(4) 215 (1991)). בשנים האחרונות מוצאים אנו מקרים שונים בהם בית משפט זה דן לגופן בבקשות רשות ערעור שהוגשו על החלטות של בתי המשפט המחוזיים בנושא שיעורו של התשלום החודשי. באותם מקרים לא באה התייחסות לסוגיית דרך התקיפה (רע"א 2577/97 פיינגולד נ' לב (לא פורסם, 22.6.97); רע"א 4926/00 דג'לדטי נ' הנאמן בפש"ר עו"ד רוזן (לא פורסם, 2.4.01); רע"א 7010/06 שרעבי נ' האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי מחוז ת"א (לא פורסם, 7.1.07); רע"א 8160/10 בן-דב נ' עו"ד שרון (לא פורסם, 14.12.10)).
7. בדיני פשיטת רגל אין חשיבות מרכזית לאבחנה הרגילה הנוהגת לעניין ערעור בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת". כידוע, בכלל ההליכים האזרחיים (כולל לעניין פירוק חברות) הדין הוא שקיימת זכות ערעור לגבי "פסק דין" בעוד שלגבי "החלטה אחרת" דרך התקיפה הינה זו של בקשת רשות ערעור. בתחום של פשיטת רגל קובע סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן - הפקודה), כי עומדת זכות ערעור למי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל". על כן, הבחינה הראשונה היא האם מדובר ב"צו פשיטת רגל". אם אין מדובר בצו כאמור נכנסת לתמונה האבחנה הרגילה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" (רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811 (1992); ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי ר.א. בע"מ (בפירוק), פיסקה 9 (לא פורסם, 13.7.08)).
8. מכאן, שעלינו לבחון תחילה האם החלטה בעניין שיעורו של התשלום החודשי שעל חייב לשלמו באה בגדר "צו בפשיטת רגל". נהוג לומר שהביטוי הנזכר מתייחס לאותם צווים בהם בית המשפט מפעיל את סמכותו המיוחדת כבית משפט לפשיטת רגל (ע"א 93/69 הירש ברנדר נ' מרקו מטרי ובניו, פ"ד כג(2) 127 (1969); בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ. ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק), פ"ד מו(2) 749 (1992)). לפיכך, צו כינוס, הכרזת פשיטת רגל והפטר באים בגדר "צו בפשיטת רגל", שהרי בעת נתינתם מפעיל בית המשפט את סמכותו המיוחדת בתחום זה.
דומה, שהעניין אינו כה פשוט כאשר מדובר בקביעת שיעורו של התשלום החודשי. הקביעה הראשונית של הסכום שעל החייב או החייבת לשלמו מידי חודש לטובת הנושים נעשית במסגרתו של צו הכינוס (ראו סעיף ה(2) לטופס 9 שבתוספת לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן - התקנות)). ברי, כי כאשר מבקשים להשיג על צו הכינוס עצמו יש לעשות כן על דרך ערעור בזכות. זאת, שהרי מדובר ב"צו בפשיטת רגל". נראה, שכך יש לעשות אף כאשר מבוקש לתקוף על דרך השגה ערעורית רק את אחת מן ההוראות שבצו הכינוס. כאמור, אחת ההוראות הכלולות בו הינה קביעה של התשלום החודשי. המקרה דומה במידת מה לסיטואציה בה החלטה (במובן הרחב) כוללת בחובה הכרעה שסיווגה "פסק דין" יחד עם הכרעה שסיווגה "החלטה אחרת". במקרה כזה הכלל הוא שערעור על כל אחד מרכיבי ההכרעה, כולל "ההחלטה האחרת", ייעשה על דרך ערעור בזכות. כלומר, גם כאשר ההשגה הערעורית היא על רכיב הכרעה שמחייב בקשת רשות ערעור אילו עמד בפני עצמו, הרי כאשר אותו רכיב הוא חלק מפסק דין, נתונה לגביו זכות ערעור (ע"א 398/80 שחר נ' שור, פ"ד לו(2) 281, 287 (1982); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 760 (בעריכת ש' לוין, 1995), (להלן - זוסמן). מכאן, שכאשר מבוקש לתקוף בפני ערכאת הערעור את הקביעה בדבר שיעורו של התשלום החודשי בגדרו של צו כינוס יש לעשות כן כפי שתוקפים צו כינוס, היינו על דרך ערעור בזכות (דוגמה לכך תימצא בע"א 5335/92 סייג נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם, 2.10.94)).
9. ומה הדין כאשר קביעה של תשלום חודשי, וביתר דיוק שינוי של שיעורו, עומדת בפני עצמה? בעת התנהלות הליך פשיטת הרגל ולאחר מתן צו הכינוס, הכולל כאמור קביעה של תשלום חודשי, מבקש החייב לעתים הקטנה של התשלום החודשי. ייתכן אף שהנאמן או הכונס הרשמי יעתרו להגדלה של התשלום החודשי. הדבר מתעורר, בדרך כלל, כאשר חל שינוי במצבו הכלכלי של החייב או כאשר מתגלות עובדות חדשות, שלא היו ידועות בעת שניתן צו הכינוס. בעבר נקבע, כי שינוי שיעורו של התשלום החודשי נחשב "צו בפשיטת רגל" ועל כן נתונה בעניין זכות ערעור (ע"א 2831/91 הנ"ל; וכן ראו השקלא והטריא על ידי כבוד הרשמת ד' כהן-לקח ברע"א 2481/11 קוה נ' הכונס הרשמי (לא פורסם, 19.6.11); ראו עוד: ע"א 2584/92 אמסלם נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מז(4)1 (1993) שם נשמע ההליך כערעור בזכות בלא בחינה של הסוגייה). סבורים אנו שכאשר השינוי של הסכום החודשי עומד בפני עצמו, אין מדובר בצו כאמור. יש לזכור, כי "צו בפשיטת רגל" מכוון להחלטות המרכזיות המתקבלות במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל. שינוי של הסכום החודשי אינו בגדר מרכיב מרכזי בהליך פשיטת רגל. אומנם, כמעט בכל הליך פשיטת רגל מוטל על החייב לשלם תשלום חודשי לטובת הנושים, אך לא ניתן להשוות שינוי של הסכום, מבחינת חשיבותו ומשקלו לצו הכינוס, להכרזת פשיטת רגל או להפטר. על כן, אין מקום לומר שמדובר ב"צו בפשיטת רגל" לעניין ערעור, שעה שהקביעה או השינוי של התשלום החודשי אינם נעשים כחלק מצו הכינוס.
10. כזכור (פיסקה 7 לעיל), גם כאשר נקבע כי החלטה מסוימת (במובן הרחב) אינה בגדר "צו בפשיטת רגל", אין בכך כדי לסיים את הבחינה האם קיימת זכות ערעור או שמא יש להגיש בקשת רשות ערעור. אם נמצא שאין מדובר בצו כאמור, יש לחזור לדיני הערעור הרגילים, היינו להבחנה בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת". ולענייננו, האם שינוי של התשלום החודשי במהלך התנהלותו של הליך פשיטת הרגל מהווה "פסק דין" או "החלטה אחרת". כידוע, לעניין הבחנה זו יש לשאול האם ההחלטה (במובן הרחב) סגרה את התיק (זוסמן, בעמ' 756). ברור, כי קביעה של בית משפט שעל החייב לשלם מעתה סכום פלוני במקום סכום אלמוני אינה סוגרת את תיק פשיטת הרגל ואף אינה מסיימת בהכרח את הסוגייה של התשלום החודשי. מטבע הדברים ששיעורו של התשלום החודשי תלוי, בין היתר, בנתונים העדכניים לגבי החייב, השתכרותו בפועל ופוטנציאל ההשתכרות. נתונים אלה עשויים להשתנות מעת לעת וכל אותה תקופה הליך פשיטת הרגל ממשיך להתנהל. משמע, מדובר בקביעה שמטבעה היא בעלת אופי זמני, שאינה מביאה בשום מקרה לסגירתו של הליך פשיטת הרגל.
שאלה דומה יכולה לעלות אף כאשר חייב מבקש לבטל צו עיכוב יציאה מן הארץ. צו כאמור מופיע, בדרך כלל, כחלק מצו הכינוס (סעיף 57א לפקודה וסעיף ג לטופס 9 שבתוספת לתקנות). האם כאשר בית משפט לפשיטת רגל מחליט לדחות או לקבל בקשה של חייב לביטול צו עיכוב היציאה, דרך ההשגה היא ערעור או בקשת רשות ערעור? התשובה המתבקשת, וזו אף הפרקטיקה הנוהגת היא, שעל המבקש לתקוף את ההחלטה להגיש בקשת רשות ערעור. אין כל סיבה שיהא דין שונה לגבי החלטה בעניין שינוי שיעורו של התשלום החודשי. מכאן מתחייבת המסקנה שהדרך להשיג על החלטה בעניין שינוי שיעורו של התשלום החודשי היא זו של בקשת רשות ערעור ולא של ערעור. כלומר, החייבת פעלה בדרך הדיונית הנכונה שעה שהגישה בקשת רשות ערעור.
11. עתה עלינו להתייחס לגופם של דברים. לעניין זה יש להזכיר נתון בולט אחד ולהוסיף מספר עובדות שטרם נזכרו. הנתון הבולט אליו אנו מכוונים הוא, כי הליך פשיטת הרגל לגבי החייבת מתנהל מאז שנת 2002, קרי זה כתשע שנים. מדובר בתקופה משמעותית. דומה שהגיעה העת לסיים את ההליכים, בין אם על דרך הפטר ובין אם על דרך ביטול. נתון נוסף שכבר הזכרנו הוא, שהנאמנה בפשיטת רגל (המשיבה 2) מונתה לתפקיד בחודש מאי 2010. ועתה נוסיף כי בהודעה מיום 27.7.11, שהוגשה לבית משפט זה, מסרה הנאמנה שבכוונתה להגיש לבית המשפט של פשיטת הרגל דו"ח סופי, שיכלול המלצה לבטל את הליך פשיטת הרגל. דו"ח כאמור טרם הוגש, כנראה בשל נסיבות אישיות מסוימות הנוגעות לנאמנה, ושאינן בשליטתה או באחריותה. מכל מקום, נראה שאכן הגיעה העת להכריע בגורל הליך פשיטת הרגל על ידי בית המשפט המחוזי, על יסוד בקשה מתאימה שתוגש על ידי מי מהמעורבים.
12. אשר לשיעורו של התשלום החודשי: ברור, כי מהכנסה של 4,000 ש"ח לחודש לא ניתן לשלם סכום משמעותי לקופת פשיטת הרגל, זאת במיוחד כאשר מדובר באם חד-הורית, שיש לה שני ילדים. עם זאת, יש לזכור שבית המשפט המחוזי מצא כי החייבת אינה ממצה את פוטנציאל השתכרותה. אומנם, תביעות החוב שהוגשו עולות על סכום של 800,000 ש"ח. כנראה שהתביעות טרם נבדקו. ברור, שכאשר מדובר בחובות המסתכמים במאות אלפי שקלים, אין כמעט משמעות מעשית לתשלום של כמה מאות שקלים מידי חודש. הסכום הצפוי להצטבר בקופה, אף לאחר שנים, יכסה אולי את הוצאות ניהולו של ההליך ויותיר סכום מזערי, אם בכלל, לנושים. אף שזה המצב, אין בו כדי להביא למתן פטור מוחלט מתשלום חודשי. יש חשיבות חינוכית וסימלית לכך שהחייב או החייבת ישלמו סכום מסוים לקופת פשיטת הרגל (אלא במקרים יוצאי דופן במיוחד). במקרה דנא מניחים אנו שאכן תוגש בקרוב בקשה מתאימה, בין אם על ידי הנאמנה לביטול ההליך ובין אם על ידי החייבת למתן הפטר. בנסיבות העניין נראה לנו לנכון להעמיד את התשלום החודשי על 300 ש"ח תחת 800 ש"ח. החיוב האמור יחול לגבי התקופה שמאז הגדלת הסכום על ידי בית משפט קמא ל-800 ש"ח. יש להשלים את הפיגורים תוך ארבעה חודשים מעת המצאת פסק דין זה.
13. החלטנו, אם כן, לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. הערעור מתקבל, כאמור בפיסקה 11 לעיל. אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.