העליון: עו"ד ישראל פרי שהורשע בגניבת מליוני מרקים לא יזכה למשפט חוזר

1.       המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי (כבוד השופט ז' כספי) בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); גניבה בידי מורשה - עבירה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין; תיווך בביטוח שלא בהיתר ועיסוק בביטוח - עבירות לפי סעיפים 14 ו-24 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א-1981; הדחה בחקירה - עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; ושיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בעקבות כך נדון המבקש ל-12 שנות מאסר והושת עליו קנס בסך 21,750,000 ש"ח. בנוסף, חויב המבקש לפצות עשרה מתלוננים בסכום של 15,000 ש"ח כל אחד.

המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"פ 1784/08 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.2.09)). בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' דנציגר) אישר את הרשעתו של המבקש בכל העבירות ודחה את ערעורו על הכרעת הדין. עם זאת, מצא בית המשפט כי עונש המאסר שהוטל על המבקש נוטה לחומרה, ולפיכך הפחיתו ל- 10 שנות מאסר.

המבקש עתר לבית משפט זה בבקשה להורות על עריכת דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (דנ"פ 2334/09 פרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.10.09)). בית המשפט נעתר לבקשה באופן חלקי, והורה על קיומו של דיון נוסף בשאלות הנוגעות לעבירה של גניבה בידי מורשה - ובהן בלבד.    

המבקש הוסיף ועתר לבית משפט זה בבקשה להורות על קיומו של משפט חוזר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעבירות של הדחה בחקירה, של שיבוש מהלכי משפט ושל קבלת דבר במרמה. על פי החלטת כבוד הנשיאה הועברה הבקשה להכרעתי.

הרקע העובדתי

2.       ברקע הפרשה שלפנינו אמנה עליה חתמו ישראל ומערב גרמניה (להלן: האמנה), מכוחה רשאים היו תושבי ישראל שמילאו אחר תנאים מסוימים, להצטרף לתכנית לביטוח פנסיוני של המוסד לביטוח סוציאלי של מערב גרמניה (להלן: תכנית הפנסיה הגרמנית). ההצטרפות לתכנית הפנסיה הותנתה בתשלום חד פעמי של כל הפרמיות, רטרואקטיבית, לתקופה של כ-25 שנים. אדם ששילם את הסכום האמור קנה לעצמו את הזכות לקבל רנטה חודשית בסכום מסוים עם הגיעו לגיל 65. המבקש, שעמד על הפוטנציאל הגלום בתכנית הפנסיה הגרמנית, פעל להקמת הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל-מערב גרמניה) (להלן: הארגון). המבקש והארגון פרסמו מודעות שהביאו לידיעת הציבור את האפשרות להצטרף לתכנית הפנסיה הגרמנית, תוך שהם מציגים עצמם כמי שפועלים לשרת את הזכאים ולסייע להם במימוש זכויותיהם. ואמנם, אלפי ישראלים הגישו באמצעות הארגון בקשות הצטרפות לאמנה. ואולם, רבים מהפונים התקשו לממן את תשלום הפרמיות הרטרואקטיביות, זאת, בין השאר, משום שמשרד האוצר ביטל באותה עת את ההיתר להקצאת מטבע חוץ לצורך ההרשמה לתכנית. המבקש, שזיהה קושי זה, השיג את הסכמתו של בנק גרמני להעמיד אשראי ללווים באמצעות חברות אשראי ובכפוף לעריכת פוליסת ביטוח לכל לווה. המבקש - כך התברר במהלך משפטו - הקים מבנה תאגידי ומימוני מסועף (להלן: אשכול החברות), שכלל חברות אשראי זרות (BGF ו- BGA; להלן: חברות האשראי) וחברת ביטוח זרה (להלן: חברת הביטוח "בריטניה"). חברות אלה העניקו ללקוחות הלוואות לצורך הצטרפותם לתכנית הפנסיה הגרמנית.  

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית המשפט המחוזי הרשיע, כאמור, את המבקש בכל העבירות שיוחסו לו. בית המשפט קבע תחילה כי המבקש היה הבעלים של אשכול החברות ושלט בו, אך הוא עשה במרוצת השנים כל שביכולתו כדי להסתיר זאת. בפסק הדין הודגש כי התנהלותו של המבקש בכל הנוגע לבעלותו באשכול החברות, התאפיינה במשך שנים בהסתרה, בהטעיה ובאי אמירת האמת. ניסיונו רב השנים של המבקש להסתיר את בעלותו באשכול החברות - כך נקבע - הוא "דבר השקר הגדול והרחב ביותר של הנאשם [המבקש], שיש לו לגופם של דברים, משמעות רבה למשפט זה ולתוצאותיו" (עמ' 247 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי; (להלן: הכרעת הדין)).  ההסבר שהציע המבקש לדבר ההסתרה - כי חשש שהבנק הגרמני יבטל את האשראי שהעניק לו אם היה נודע לו כי הוא פועל בניגוד לחוקי המטבע הזר של מדינת ישראל - לא נמצא ראוי לאמון. בית המשפט המחוזי בא לכלל מסקנה לפיה "...המניע להסתרה זו (מן הרשויות השונות ומן הלקוחות עצמם) היה מניע שיסודו מרמה. בדרך זו ביקש להונות את הגורמים השונים, להיטיב את שכנועם של הלקוחות לפעול על פי מה שהתוותה להם הנאשמת [הארגון] ולהסיר מדרך הפעולה הארוכה, מכשלות, בלשון המעטה, שהיו צפויות מגורמים שונים (כמו בתי המשפט והוועדה לביקורת המדינה) אילו ידעו את האמת במלואה..." (עמ' 248 להכרעת הדין). על רקע זה הורשע המבקש, בסופו של דבר, בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, של גניבה בידי מורשה ובעבירות מתחום הביטוח. הרשעה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון במסגרת הערעור הפלילי שהוגש על פסק הדין.

          בנוסף הורשע המבקש בעבירות של הדחה בחקירה ושל שיבוש מהלכי משפט. עבירות אלה התייחסו לניסיונותיו הנטענים של המבקש לשכנע את מרטין הקה (להלן: הקה), שהיה בעבר איש אמונו של המבקש ועבד עימו ולמענו, למסור למשטרת ישראל הודעות מתואמות, בתמורה לסכומי כסף גדולים שהובטחו להקה.

4.       המבקש והקה, כך התברר, הכירו בעת שהמבקש פעל מול הבנק הגרמני להשגת אשראי למימון הצטרפותם של לקוחותיו לתכנית הפנסיה הגרמנית. הקה, שהיה אז בכיר במחלקת האשראי של הבנק, ניהל את המשא ומתן מול המבקש. היחסים בין השניים התהדקו, עד שלבסוף עזב הקה את הבנק והחל לעבוד עם המבקש. בין השנים 1994-1999 שימש הקה יועץ השקעות בחברות אותן יסד המבקש, ובהמשך הפך לאיש סודו. הקה היה בקיא בעסקי המבקש ואף ידע על כך שהמבקש הוא השולט הבלעדי במכלול החברות. בינואר 1999, בעקבות פתיחת החקירה נגד המבקש בישראל, התקבלה בגרמניה בקשת סיוע משפטי מישראל, ומכוחה נערך חיפוש במשרדיו של הקה ובביתו (להלן: החיפוש). אין חולק כי במהלך שנת 1999 נערכו כמה פגישות בין הקה לבין המבקש, במהלכן הוברר, מעל לכל ספק, כי יחסיהם של השניים עלו על שרטון ומאז הקה אינו עובד עבור המבקש. גרסתה של התביעה היתה כי המבקש חשש מבקיאותו של הקה בעסקיו, והיה חרד מפני חקירתו של הקה על ידי המשטרה. לפיכך, ניסה המבקש להביא את הקה לכך שישים מחסום על פיו, והציע לשלם לו 3.5 מיליון מרק, פרושים על פני שבע שנים, בתמורה למסירת גרסה המתאימה לגרסתו שלו, אם וכאשר ינוהלו נגדו הליכים משפטיים בישראל.  

5.       הקה והמבקש העלו גרסאות סותרות לעניין ההידרדרות שחלה ביחסיהם בשנת 1999. גרסתו של הקה היתה כי המבקש העליל עליו עלילת שווא כאילו נטל ממנו כספים שלא כדין, כל זאת כדי ללחוץ עליו לשבש הליכי משפט. לעומתו, גרס המבקש כי הקה אכן נטל ממנו כספים שלא כדין, וכי הליכים משפטיים שיזם בעקבות כך נגד הקה היו הליכים מוצדקים ונדרשים, שלא עמדה מאחוריהם כל תכלית פסולה. בית המשפט המחוזי נדרש, אפוא, להכריע בין גרסאותיהם העובדתיות של המבקש ושל הקה, שנמצאו מנוגדות לכל אורכן.

6.       בית המשפט עמד בהרחבה על הקרע שנוצר ביחסי המבקש והקה בשנת 1999. בחודש ינואר אותה שנה, במהלך החיפוש שנערך במשרדי הקה ובביתו, נתפסו אצלו מסמכים שונים. בעקבות זאת שוחח המבקש עם הקה בטלפון, ויעץ לו לשכור את שירותיו של עורך-דין טוב, תוך שהוא מבטיח להסביר לו בהמשך מדוע עליו לנהוג כך.

          בתחילת חודש פברואר 1999 נפגשו המבקש והקה בנוכחות אחרים בשוויץ. בפגישה דרש המבקש מהקה לקבל את המסמכים שנתפסו אצלו במהלך החיפוש. בא-כוחו של הקה, עו"ד אימל (להלן: עו"ד אימל), התחייב לפעול בכיוון זה. בחודש מרץ 1999 נתקיימה בין המבקש לבין הקה פגישה נוספת, במהלכה דרש המבקש מהקה לגלות לו "נאמנות מוחלטת". בחודש מאי 1999 נפגשו השניים פעם נוספת בניו יורק. הקה הביא לפגישה זו, על פי הנחיית עו"ד אימל, בא-כוחו, רק חלק מהמסמכים שצורפו לבקשת שלטונות החקירה בישראל. המבקש כעס על שיתוף הפעולה החלקי של הקה, ותגובתו אף הובילה את הקה לשקול את התפטרותו.

          במהלך החודשים יוני ויולי בשנת 1999 נפגשו המבקש והקה מספר פעמים לצורך דיון בתנאי סיום עבודתו של הקה. הקה טען בעניין זה כי השניים סיכמו שהמבקש ישלם לו מיליון יורו, ובלשונו של הקה: "אני ביקשתי יותר, אבל הוא הסכים לסכום הזה של מיליון יורו והוא הסכים שזה ישולם לי ללא דיחוי" (עמ' 5355 לפרוטוקול). לגרסה זו של הקה נמצאו תימוכין בדבריו של המבקש בעדותו, כאשר בתשובה לשאלה אם אפשר שהסכים לשלם את אותו סכום ענה: "הסכמתי למיליון. אני חושב שמאד יכול להיות שזה היורו. אני לא זכרתי תמיד את המטבע... אני אמרתי לו שאני יכול להגיע עד מיליון" (עמ' 9074 לפרוטוקול).

7.       בראשית חודש אוגוסט 1999 נקבעה פגישה נוספת בין המבקש לבין הקה, אך המבקש ביטל את הפגישה. בסמוך לכך, ביטל המבקש בבנקים הרלבנטיים את זכויות החתימה של הקה בחשבונותיו. כאמור, בעניין זה העלו המבקש והקה גרסאות סותרות:  לגרסת הקה, על בסיס הסכמתו של המבקש לשלם לו סכומים מסוימים, הוא החל  למשוך את הכספים עליהם סוכם; המבקש מצידו טען כי הקה משך את הכספים במרמה ושלא על דעתו, ואף הגיש נגד הקה תלונה במשטרת שוויץ בגין מעילה בכספים. עמדת המשיבה בעניין זה היתה כי מאחורי התנהלותו המתוארת של המבקש, עמדה כוונה ברורה להפיל את הקה בפח - כדי שהמבקש יוכל בהמשך לכפות על הקה לציית לדרישות אחרות, ובעיקר כדי שאם הקה ייחקר - הוא ימסור גרסה שתהא נוחה למבקש.

8.       בהמשך לאירועים המתוארים, נפגש הקה עם ישראלי בשם מייקל גלעד (הקה התקשה לבטא את שמו, אך אין חולק על זהותו; להלן: גלעד). גלעד הציג את עצמו בפני הקה כשליח של המבקש, והבהיר לו כי אם ישיב את מלוא הכספים שנטל, יקבל רבע מיליון מרק מדי חצי שנה, במשך שבע שנים. התנאי שקבע המבקש לכך - כך לגרסתו של הקה - היה שהקה "יתנהג יפה בכל ענייניו המשפטיים של המבקש הקשורים לתוכנית הפנסיה" (עמ' 5357 לפרוטוקול). הקה טען כי גלעד לא הסתפק בהעברתה של ההצעה, אלא הוסיף ואיים עליו בדרישה שישיב את הכספים שנטל, שאם לא כן - ימצא את עצמו נרדף במקומות שונים בעולם.

9.       לאחר הדברים האלה נפגשו הקה והמבקש פעם נוספת, ביום 20.8.99. במהלך אותה פגישה פתח המבקש את חולצתו כדי להראות להקה שהוא אינו נושא על גופו מכשיר הקלטה, ואף דרש ממנו לעשות כמותו. בשל כך, זכתה הפגישה לכינוי "פגישת הסטריפטיז" (להלן: פגישת הסטריפטיז). במעמד זה, כך טען הקה, חזר המבקש על הצעתו הכספית של גלעד, והציע להקה סכום של שלושה מיליון וחצי מרקים גרמניים, שישולמו לו במשך שבע שנים, וזאת אם הקה יפעל בהתאם להוראותיו בהליכים המשפטיים. לעניין זה אמר הקה: "ה- 3.5 מיליון היו בבירור קשורים לכך, שאני בכל התיקים המשפטיים אעשה את מה שמר פרי יאמר לי לעשות. זה היה בונוס ברור לשיבוש הליכי משפט ואת זה לא הייתי מוכן לקבל..." (עמ' 5373 לפרוטוקול הדיון). עוד הוסיף הקה באותו עניין: "טבעו של ההסדר שהוצע על ידי מר פרי היה שעלי לרקוד בעניינים המשפטיים שלו לפי החליל שלו, ואם אני אעשה כך אני גם אקבל בשביל זה קצת כסף. לזה לא יכולתי להסכים" (עמ' 5660 לפרוטוקול הדיון, וראו גם עמ' 5506). במהלך אותה פגישה, דרש המבקש גם כי הקה יודה בגניבה עליה התלונן המבקש, וימסור לו הודאה כתובה שתישמר בכספת למשך שנים.

10.     ביום 25.8.99 התקיימה פגישה בין נציגיהם של הקה ושל המבקש, שעיקריה תועדו במסמך שנכתב על ידי מר אוהרי, מנהל כספיו של המבקש (להלן: ס/704). בעמוד 2 של ס/704 נדונה הקמתה של קרן המכונה באותו מסמך"to be nice fund" , ומצוין כי הקה דורש שישולמו לו הסכומים הנקובים שם "after 'being nice'". גרסת ההגנה היתה כי הדרישה להקמתה של אותה קרן באה מפיו של הקה. עורך-דין פרידמן, שטיפל בעניין מטעם המבקש והובא כעד הגנה (להלן: עו"ד פרידמן), העיד כי למבקש ולו היה ברור שהדרישה של הקה היתה לתשלום כסף תמורת נכונותו למסור עדות שקר, ועל כן הם דחו אותה. ואולם, בית המשפט לא קיבל גרסה זו. בית המשפט עמד על כך שהמבקש לא זנח כלל וכלל את נכונותו לשלם להקה, והפנה לעניין זה למכתב התגובה ס/705 (להלן: מכתב התגובה), אותו ניסחו עו"ד פרידמן והמבקש, ממנו עולה כי ההצעה לשלם להקה 3.5 מיליון מרק בתשלומים חצי שנתיים למשך שבע שנים - נותרה בעינה. זאת ועוד. בסעיף B3 למכתב התגובה, נדרש הקה להתחייב להתראיין לעיתון "דר שפיגל" ולמסור מידע המבוסס על התיעוד הקיים בחברות, ואילו בסעיף B4 הוא נדרש לנהוג כך גם בעת שיוזמן למסירתה של עדות. במסגרת פסק הדין בערעור, הדגיש בית המשפט העליון לעניין זה כי המבקש שוב אינו חולק על כך שהתיעוד שהיה קיים בחברות באותה עת היה רחוק מלשקף את עסקיו, ובעיקר את בעלותו באשכול החברות ושליטתו בו (פסקה 61 לפסק הדין בערעור).