השופט א' רובינשטיין:
א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט א' ביתן) בת"פ 8304/09 מיום 19.1.11, בגדרו הושתו על המשיב 30 חודשי מאסר בפועל; הופעל מאסר מותנה בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, באופן ש-6 חודשים ירוצו במצטבר לעונש נשוא תיק זה ו-6 חודשים ירוצו בחופף - ובסך הכל 36 חודשי מאסר בפועל; והוטל מאסר מותנה בן 12 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות סמים או אלימות מסוג פשע במשך 3 שנים מיום שחרורו. הפרשה עניינה עבירות סמים וסחיטה בכוח, כפי שיפורט.
רקע והליכים
ב. המשיב (יליד 1988) הורשע, על-פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בהסדר טיעון, בעבירה של "עסקה אחרת בסם מסוכן", לפי סעיף 13 לפקודת הסמים (נוסח חדש) תשל"ג-1973, ובעבירה של סחיטה בכוח, לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק העונשין תשל"ז-1977. כעולה מכתב האישום המתוקן, בצהרי יום 17.1.09 נסע המתלונן יחד עם חבר (להלן בבר) לתל-שבע, כדי לרכוש סמים מהמשיב ואחיו (להלן עבדאללה). בין הארבעה נרקמה עסקה, לפיה יימסר לבבר סם מסוג הרואין וקוקאין, וזה יסע עם עבדאללה לערד, שם תשולם לו התמורה בסך 10,000 ש"ח. לפי הוראת המשיב, נותר המתלונן בבית האחים עד להבאת הכסף. בערד נמלט בבר מעבדאללה, מבלי לשלם בעבור הסם. עבדאללה דיוח על כך למשיב, אשר בתגובה כבל את המתלונן לעץ מחוץ לביתם באיומי סכין. עם שובו של עבדאללה, הוכנס המתלונן לביתם, שם נכבל למיטה באיומי סכין. המתלונן אולץ להתקשר למשפחתו ולספר שהוא מוחזק בתל-שבע, וששוביו יהרגוהו אם לא ישלם להם 10,000 ש"ח עד שעת חצות. המשיב התקשר אף הוא למשפחת המתלונן ואיים, כי ככל שלא יובא הכסף יהרוג את קרובם. בעוד המתלונן מתאם עם משפחתו את מסירת הכסף, הובל על-ידי המשיב ועבדאללה לפרדס סמוך, תוך שהמשיב בועט בו וממשיך באיומיו. בין היתר איים המשיב, כי אם ינסה לברוח, עבדאללה יירה בראשו. המתלונן שוחרר בסמוך לשעה 03:00 לפנות בוקר, תוך שהמשיב מאיים עליו כי אם לא ישוב עם הכסף - יבולע לו. כתוצאה נגרמו למתלונן חבלות של ממש. הסדר הטיעון לגבי ההודאה לא כלל הסכמה באשר לעונש.
ג. בטרם נגזר דינו של המשיב, הוגש תסקיר שירות המבחן למבוגרים בעניינו. בתסקיר תואר אורח חייו של המשיב כהתמכרותי ובלתי יציב, עובדה המקשה עליו לפרנס את משפחתו (המשיב נשוי ואב לפעוט). נאמר, כי אבי המשיב מכור לסמים אף הוא, ואף שאחיו הצעיר של המשיב (עבדאללה, הנזכר מעלה) אינו צורך סמים - עוסק הוא בסחר בהם. לטענת המשיב, נחשף לסם בעקבות התמכרות אביו, וכיון שמרבית בני שבטו עוסקים בסחר בסמים - אך החל לצרוך סמים רק בתקופת מאסרו הקודם. להתרשמות קצינת המבחן, מתקשה המשיב להכיר בעבירתו, ולטענתו כל עניינו היה בהשגת סם. לטענת המשיב בפני השירות, בזמן שנותר בבית עם המתלונן ביום המעשה דאג לצרכיו, ואף היה זה שהתירו מכבילתו על-ידי אחיו. המשיב שלל צורך במענה טיפולי לבעיית התמכרותו וטען, כי התגבר עליה בכוחות עצמו. נוכח האמור, נמנע שירות המבחן מהמלצה לגביו.
ד. בגזר דינו (מיום 19.1.11) עמד בית המשפט על הצורך להילחם בנגע הסמים שפשט בחברתנו, בין היתר באמצעות ענישה מרתיעה. הודגש, כי אף שהמשיב הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, התקשה להכיר בעבירתו הנגררת, קרי, נקיטת איומים ואלימות כלפי המתלונן. בית המשפט הזכיר, כי לחובת המשיב הרשעה קודמת בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, בגינה ריצה 24 חודשי מאסר, וכן הושת עליו מאסר מותנה, שניתן וראוי להפעילו. מנגד, קבע בית המשפט, כי יש ליתן משקל לקולה לגילו הצעיר של המשיב, לנסיבות חייו הקשות ולתיקונים המהותיים שהוכנסו בכתב האישום בגדרי ההסדר. נקבע, כי ראוי שענישתו של המשיב תהיה חמורה מזו של עבדאללה, הנעדר עבר פלילי והורשע בעבירות חמורות פחות, של סיוע לסחר בסם מסוכן וסיוע באיומים, ואשר נדון ל-24 חודשי מאסר בפועל. עם זאת נקבע, כי ראוי שיושת על המשיב עונש דומה לזה שהושת על בבר בעבירות של עסקה אחרת בסם מסוכן והחזקת סם שלא לצריכה עצמית (3 שנות מאסר בפועל, מהן 30 חודש בעבירה דנן והיתרה הפעלת מאסר מותנה), שכן עבירות הסמים בהן הורשעו השניים דומות הן, וכנגד עברו הפלילי המכביד של בבר עומדת הרשעת המשיב בעבירת הסחיטה בכוח. צוין, כי אמנם הפעלתו של שיקול אחידות הענישה תביא לכך שיושת על המשיב עונש קל מזה שראוי היה להשית עליו בנסיבות, אולם יש ליתן משקל לעובדה שעונשו של בבר, מקורו בהמלצת התביעה במסגרת הסדר הטיעון עמו.
הערעור
ה. בפנינו מערערת המדינה על קולת עונשו של המשיב; נטען, כי העונש שהושת עליו אינו הולם את חומרת עבירותיו ונסיבות ביצוען. ביחס לעבירת הסמים נטען, כי לא הוענק המשקל הראוי לשווי עסקת הסמים בה נטל המשיב חלק, וכן לתפקידו המרכזי בהוצאת העסקה לפועל. עוד נטען, כי מכתב האישום עולה שהמשיב מעורב ומוכר בתחום הסמים באזורו, ואף מכך נלמדת מסוכנותו הרבה. ביחס לעבירת הסחיטה נטען, כי יש בה ללמדנו על תעוזתו ואכזריותו של המשיב, וכן על זלזולו בחיי אדם. לגישת המדינה, אין ללמוד מתסקיר שירות המבחן על נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות הקלה בעונשו של המשיב. לשיטתה, האמור בתסקיר אף מצדיק השתת ענישה מחמירה, נוכח גישתו המצמצמת של המשיב לחלקו בעבירה ושלילת הצורך בטיפול. לבסוף נטען, כי היה מקום ליתן משקל יתר לחומרה לעברו הפלילי של המשיב, אשר לא נרתע מעבירות גם לאחר שריצה עונש מאסר ממושך כאמור.
ו. בתסקיר משלים של שירות המבחן (מיום 19.5.11) נאמר, כי המשיב לוקח אחריות חלקית על מעשיו, וממשיך להכחיש את מעורבותו בעבירת הסחיטה, אותה מייחס הוא לאחיו. צוין, כי במהלך מאסרו נרשמו לחובתו 2 עבירות משמעת, וכי אינו משולב במסגרת תעסוקתית או חינוכית. נאמר, כי המשיב לא נמצא מתאים, בשלב זה, להשתלב בתכנית שיקום, וכי אינו עומד בקריטריונים המינהליים לשילוב בועדות שיקום. נוכח האמור, הוערך כי לא חל שינוי בנכונותו של המשיב לפעול למען שיפור מצבו.
הדיון
ז. בפנינו טענה עו"ד פרוש למדינה, בנוסף לאמור, כי נסיבות העיסקה מלמדות על עומק מעורבותו של המשיב בעולם הסמים, ועל הדומיננטיות שלו בעניין הסחיטה בכוח וייזום מעשי האלימות כלפי המתלונן. על כן, ובהשוואה לעונש השותפים אל מול חלקיהם היחסיים בפרשה, חורג העונש שהושת על המשיב - כך נטען - קיצונית לקולה.
ח. עו"ד ברהום טען למשיב, גם בהסתמך על פסיקה, כי "הצופן הגנטי" של פסק הדין קמא הוא אחידות הענישה, קרי, עמדת המדינה בתיקו של בבר והאיזון בינו לבין המשיב - חומרת העבירות בענייננו שהיא רבה יותר אצל המשיב, מול עברו המכביד יותר של בבר. עוד נטען כי אין ראיה באשר לכמות הסם, והמחיר אינו יכול להוות ראיה כזאת. נטען גם באשר לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המשיב. הסניגור ביקש כי יומצא גזר הדין מבית המשפט לנוער שהתנאי שבו הופעל, כדי לוודא תחולת התנאי, והפרקליטות הבטיחה לעשות כן.
הפעלת התנאי
ט. גזר הדין מיום 11.7.06, בת"פ 1462/05 בבית המשפט לנוער בבאר שבע (השופט אבו פריחה), אכן הומצא - ועיינו בו. המדובר היה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, שנעברה בהיות המשיב בן קרוב ל-17. באותו תיק הושתו על המשיב, לבד מ-24 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצר), 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא "אם יעבור תוך 24 חודשים מיום שחרורו כל עבירת אלימות מסוג פשע". כאמור, גזר הדין דשם ניתן ביום 11.7.06, ונוכו כשלושה (ומעט יותר) חודשי מעצר, קרי, נותרו לאחר 11.7.06 קרוב ל-21 חודשי מאסר בפועל. גם בהנחה כי המשיב נאסר מייד ב-21.7.06 וזכה לניכוי שליש ממעצרו (וכן לשחרור מינהלי), שוחרר לכאורה בסביבות אוגוסט-ספטמבר 2007. העבירה בתיקנו נעברה ביום 17.1.09, בתוך שתי שנות התנאי, ולא היתה איפוא מניעה להפעלת התנאי; גם לא שמענו טענה אחרת לאחר המצאת גזר הדין בת"פ 1462/05.
הכרעה
י. נעיר תחילה, כי המשיב הודה ביום 2.6.10 בכתב האישום המתוקן, וכך נרשם מפיו (פרוטוקול עמ' 7): "אני מכיר את כתב האישום המתוקן ומבין את האמור בו ואני מודה בכל עובדותיו". ואולם, בתסקיר שירות המבחן מיום 13.9.10 שהוגש לבית המשפט קמא נאמר, כי המשיב התקשה להכיר בכך שביצע עבירה (לא ברור איזו) ועניינו היה בהשגת סם, ולדבריו המתלונן גמל לו רעה תחת טובה והוא לא ראה עצמו כאשם בביצוע עבירה, מלבד הרצון להשיג סם. לשלמות התמונה יצוין כי על כך חזר שירות המבחן בתסקיר שהוגש לבית משפט זה ביום 19.5.11, תוך הכחשת ביצועה של עבירת הסחיטה והודאה בביצוע עבירות הסמים בלבד. בטיעוני המשיב לעונש בשעתו ביקש להביא בחשבון - כמתועד בפסק הדין (עמ' 13) - "את הודאתו בעבירות, לקיחת אחריות והבעת חרטה".
י"א. גם בית המשפט קמא ציין (פסקה 3 בפרק הדיון, עמ' 14) כי "גם לאחר שהנאשם הודה בעובדות המהוות את העבירות בהן הורשע, הוא התקשה להכיר בכך שביצע עבירה ומנקודת מבטו המתלונן גמל לו רעה תחת טובה".
י"ב. בסיטואציה מעין זו שבה מתעתע המשיב ברשויות, מודה בפה מלא בבית המשפט בכל כתב האישום המתוקן ומשדר גירסה אחרת לשירות המבחן, עדיף היה לטעמי שיימחלו לו טובותיו, ושינהל הוכחות, וככל שיורשע, לא יזכה גם להקלה הניתנת למי שהודה, והרי ההודיה הובאה בחשבון על-ידי בית המשפט קמא בשיקולי הענישה (פסקה 7 בעמ' 14). מכל מקום, לפנינו אין טענה לחזרה מהודיה ויש להניח כי טעמו של המשיב עמו, וכי לאמיתו ידע על שום מה הודה בהודאתו המובהקת בבית המשפט. הדברים צוינו איפוא בהערה כללית, ובמבט צופה פני עתיד לגבי גישת בתי המשפט והתביעה בכגון דא.
י"ג. אשר לערעור המדינה לגופו, השאלה הראשונה שעל הפרק היא העונש הראוי ביסודו במקרה זה, שגם לשיטת בית המשפט קמא אמור להיות חמור יותר. השאלה האחרת היא טענת אחידות הענישה וההשוואה לנאשמים האחרים בפרשה, עבדאללה ובבר. באשר לעונש הראוי, לפרשה שני מכלולים, עבירת הסמים ועבירת הסחיטה בכוח. אזכיר כי, על פי קביעת המחוקק, העונש המירבי לעבירת "עסקה אחרת בסם מסוכן" הוא עשרים שנות מאסר, והעונש המירבי לעבירת סחיטה בכוח הוא שבע שנות מאסר, ואם מראה הסחיטה פרי - תשע שנות מאסר. עבירה זו, בעלת רכיב האלימות, היא מקבילתה של חברתה, העבירה של הסחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין, שעונשה המירבי זהה. ברורה החומרה שמייחס להן המחוקק. במישור הסמים המדובר בענייננו במכירת סמים קשים, הרואין וקוקאין, בכמות שמחירה היה כ-10,000 ש"ח; אין צורך לעסוק בספקולציות בדבר הכמות המדויקת, שכן הסכום הכספי שבו הודה המשיב מדבר בעדו. עסקה בסמים כאלה ובסכום ניכר אינה יכולה להישאר בגדרים של סיפוק צריכתו העצמית של המשיב כפי שניסה להצביע בפני שירות המבחן, אלא משמעותה מסחרית, וגם נסיבותיה היו, כמתואר בכתב האישום המתוקן, מסחריות. עליה כשלעצמה ראויה ענישה מחמירה. ולכך מצטרפת פרשת הסחיטה בכוח, שהיא סאגה קשה לקריאה של הטלת אימה על המתלונן, על-ידי קשירתו, איום עליו ברצח ובאלימות (חיתוך), איום על משפחתו ופגיעה פיסית בו. הנסיבות משקפות איפוא חומרה שהמשיב אחראי עיקרי לה. אשר למכלול האחר, של "אחידות הענישה" - בבר, בעל העבר הפלילי המכביד שנדון ל-30 ועוד 6 חודשים, היה מעורה בפרשה דנא בעסקת הסמים בעיקר, ואחר כך הצליח לנטוש את המקום בלא תשלום. ונזכור, כי גם למשיב עבר פלילי שבשלו ריצה מאסר לא קצר והנה חזר לסורו; על כן קשה להלום כאן "קיזוז ענישתי". אשר לעבדאללה, אחי המשיב שהיה מעורב בפרשות הסמים והסחיטה גם יחד, הוא נטול עבר פלילי ומעורבותו, גם אם אין להקל בה ראש, היתה בדרגה פחותה מזו של המשיב, ובודאי אין לגזור את עונש המשיב מעונשו (שנתיים).