השופט ד"ר י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.11.2006 בע"א 3024/03 (כבוד השופטות צ' ברון, ד' קרת-מאיר ו-ר' רונן) אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו מיום 29.4.2003 בבש"א 152358/03 (כבוד השופט ע' אל-יגון) במסגרתה התקבלה בקשת המשיבים 1 ו-2 לעיכוב הליכים ולהעברת הסכסוך בין בעלי הדין לבוררות בפני המוסד לבוררות שליד איגוד הכדורסל בישראל. לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על צרופותיה ובתגובות המשיבים לה, החלטנו לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
עובדות והליכים קודמים
1. המבקש הינו שחקן כדורסל מקצועי אשר נפצע במפרק הירך בעת ששיחק במהלך עונת המשחקים 1999/2000 בשורות המשיבה 3 - קבוצת הפועל ירושלים (להלן: הקבוצה). כתוצאה מפציעה זו נגרמה למבקש, כך לטענתו, נכות לצמיתות בשיעור 30% והוא נאלץ לפרוש מעיסוקו כשחקן כדורסל. המבקש, שלא בוטח על ידי מי מהמשיבים, הגיש נגדם תביעה כספית בבית משפט השלום בעילות של הפרת חובה חקוקה ורשלנות, כאשר בכתב תביעתו הוא טען כי המשיבים לא מילאו את חובתם לבטחו בהתאם להוראת סעיף 7 לחוק הספורט, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק הספורט). עוד טען המבקש במסגרת תביעתו כי תקנות הספורט (ביטוח), התשנ"ה-1994 (להלן: תקנות הביטוח), הקובעות את הסכומים המזעריים בהם יש לבטח שחקן, בטלות מחמת חריגה מסמכות וחוסר סבירות וכי לחלופין הן אינן חלות בעניינו. כלפי הקבוצה העלה המבקש טענות חוזיות בדבר הפרתה את טופס הסכם השחקנים שנחתם בינה לבין המבקש ביום 9.11.1999 (להלן: הסכם השחקנים), במסגרתו התחייבה הקבוצה לבטח את המבקש על חשבונה בהתאם לתקנות הביטוח, ואף טען כי הסכם השחקנים הוא חוזה אחיד שתנאיו מקפחים. המבקש העמיד את תביעתו על סכום כולל של 1,711,960 ש"ח, כשווי תקבולי הביטוח המגיעים לו, לשיטתו, בגין פציעתו ופרישתו ממשחק הכדורסל.
המשיב 1 - איגוד הכדורסל בישראל - והמשיבה 2 - הרשות לבקורת תקציבים שליד איגוד הכדורסל (להלן: האיגוד והרשות בהתאמה), הגישו בקשה לעיכוב הליכים בבית משפט השלום (בש"א 152358/03) בטענה כי הן על פי הוראות חוק הספורט והן על פי הוראות תקנון המוסד לבוררות שהותקנו מכוחו (להלן: התקנון), יש להעביר את הדיון בתביעת המבקש למוסד לבוררות שליד איגוד הכדורסל בישראל (להלן: המוסד לבוררות). המבקש מצידו התנגד לבקשה וטען כי הרשות כלל אינה נזכרת בתקנון ועל כן יש לדחות את הבקשה על הסף ככל שהיא נוגעת אליה. עוד טען המבקש כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר והוגשה בשיהוי רב - כחודשיים לאחר שהתקיימה ישיבת קדם משפט בתיק. בנוסף, טען המבקש כי תביעתו נשענת בעיקרה על עילות נזיקיות אשר אינן נמנות על הנושאים הכפופים לבוררות בהתאם לתקנון וכי תניית הבוררות המצויה בתקנון ובהסכם השחקנים היא בבחינת תנאי מקפח בחוזה אחיד. כמו כן, טען המבקש כי העברת הדיון למוסד לבוררות, הנתון לשליטתו ולמרותו של האיגוד, מעלה חשש למשוא פנים מצד הבוררים המכהנים בו. לבסוף, טען המבקש כי תביעתו מגלה עניין בעל חשיבות ציבורית וכי גם מטעם זה אין להעבירה למוסד לבוררות.
2. בית משפט השלום נעתר לבקשת האיגוד והרשות והורה על עיכוב ההליכים המתנהלים לפניו, תוך שקבע כי הוראות חוק הספורט והתקנון, אשר חלות על כל הספורטאים והקבוצות בתחום הכדורסל, כמו גם על האיגוד, כופות הליכה לבוררות. בית משפט השלום דחה את טענת המבקש לפיה אין בסמכות המוסד לבוררות לדון בתביעתו עקב אופיה הנזיקי וקבע כי חובת הבוררות חלה על כל סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים שבין הצדדים, כך שאין לפצל את הדיון בתביעה באופן מלאכותי בין עילות חוזיות ועילות נזיקיות. כן, נדחתה טענתו של המבקש בדבר החשש למשוא פנים תוך שנקבע כי הבוררות הינה הליך מנהלי ומשכך חלים עליה כללי הצדק הטבעי וחובות מן המשפט הציבורי, כאשר בפני המבקש פתוחה הדרך לתקוף את החלטת המוסד לבוררות אם יסבור כי זה לא נהג כדין. בית משפט השלום נמנע מלדון בטענת המבקש בדבר היות תניית הבוררות תנאי מקפח בחוזה אחיד, מן הטעם שטענה זו לא נטענה על ידו בכתב התביעה. לבסוף, קבע בית משפט השלום כי משניתנה הסכמתם של הקבוצה ושל המשיב 4, מרכז הפועל - התאגדות לתרבות גופנית (להלן: מרכז הפועל), לבקשה, הרי שיש להעביר את הסכסוך כולו, כמקשה אחת, להכרעת המוסד לבוררות.
3. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי אשר נדונה כערעור ובה חזר הוא, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלה בפני בית משפט השלום בהוסיפו כי שגה האחרון עת דחה אותן טענות, כאשר חלקן כלל לא זכו למענה מצידו. ואילו המשיבים סמכו את ידיהם על החלטתו של בית משפט השלום ואף הם חזרו על הטענות שהעלו בפניו. בפסק דינו עמד בית המשפט המחוזי על כך שסמכותם של מוסדות השיפוט הפנימיים של איגודי הספורט פורשה בפסיקה על דרך ההרחבה ובהתאם לכך קבע כי משלשון התקנון במקרה דנן אינה מגבילה את היקף סמכותו של המוסד לבוררות להכריע בסכסוך בעילה חוזית בלבד, אלא מדברת היא בסכסוכים שמקורם ביחסיהם החוזיים של הצדדים, דהיינו היחסים המקצועיים הנובעים מן ההסכם שנכרת בין השחקן לקבוצה, תהא עילת התביעה אשר תהא, אין מקום להבחנה שביקש המבקש לעשות בין תביעה שעילתה חוזית ובין תביעה שעילתה נזיקית כל עוד קשורות הן בהסכם השחקנים. בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי הבחנה כאמור אף אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק הספורט ועם כוונת הצדדים להסכם השחקנים ליישב את המחלוקות שביניהם במוסד לבוררות. משכך, נקבע כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי אין לפצל את הדיון בין עילות תביעה חוזיות ובין עילות תביעה נזיקיות וכי יש לברר את התביעה כולה בבוררות. בית המשפט המחוזי הטעים כי משעסקינן במקרה זה בבוררות סטטוטורית, הנכפית מכוח סעיף 11 לחוק הספורט, חייב בית המשפט לעכב את ההליכים ואין בידיו שיקול דעת בעניין זה, וקבע כי לפיכך כל טענות המבקש הנוגעות לאי התקיימותם של התנאים לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות ולמצער לקיומם של טעמים מיוחדים שלא להעביר את הסכסוך לבוררות, אינן יכולות להתקבל.
בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה יש לדחות את בקשת עיכוב ההליכים מאחר שהטענה כנגד סמכותו של בית המשפט לא הועלתה בישיבת קדם המשפט הראשונה, הואיל וטענה כאמור הועלתה בכתב ההגנה שהוגש על ידי האיגוד והרשות, ומשהועלתה הטענה במסגרת כתב ההגנה, אין הם מנועים מלחזור ולהעלות את הבקשה עם תחילת המשפט. אשר להיעדרו של תצהיר לתמיכה בבקשה לעיכוב הליכים, קבע בית המשפט המחוזי כי מאחר ובעניין שלפנינו מדובר בבוררות סטטוטורית החלה על הצדדים, כך שאין כל צורך בהוכחת קיומו של הסכם בוררות, ומשהמבקש הוא שהגיש תביעה כנגד המשיבים כך שהם לא נדרשו להוכיח כי פנו אליו מיוזמתם בבקשה לקיים בוררות, כאשר לא נטען על ידי המבקש כי עובר להגשת התביעה מצידו פנה הוא אל המשיבים בבקשה לקיים בוררות וסורב על ידם, לא נגרם פגם של ממש עקב אי צירוף התצהיר לבקשה, פגם שיש בו כדי להביא לדחייתה.
גם טענתו של המבקש בדבר היותה של תניית הבוררות תנאי מקפח בחוזה אחיד נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, מן הטעם שזו נטענה בכלליות ולא הוכחה כדבעי. ומכל מקום, המשיך בית המשפט המחוזי וקבע, מדובר במקרה דנן בתניית בוררות מקובלת אשר אינה חורגת מן ההסמכה שניתנה לאיגוד בחוק הספורט ושאינה מקנה לו ייתרון כלשהו על המבקש בבחירת הבוררים או מקום הבוררות, כאשר המוסד לבוררות הינו מוסד שיפוטי פנימי שכל חבריו הם משפטנים המחויבים לנהוג בסבירות ובהגינות, תוך שמירה על כללי הצדק הטבעי. בית המשפט המחוזי ציין כי גם טענותיו של המבקש בדבר חשש למשוא פנים והטיית הדין לרעתו על ידי המוסד לבוררות נטענו בעלמא וכי אין בהן, לבדן, ללא ראיות ממשיות שיתמכו בהן, כדי למנוע את העברת הסכסוך למוסד לבוררות, קל וחומר כאשר טרם מונה בורר בתיק. בנוסף, נוכח סעיף 5א לתקנון הקובע כי בכל דיון בין שחקן לקבוצה שאינה רשומה כעמותה עצמאית יוכל מרכז הספורט להצטרף כצד לדיון, נקבע כי מרכז הפועל רשאי להצטרף לדיון בפני המוסד לבוררות, לאחר שזה הגיש הודעה על הסכמתו לבקשה לעיכוב הליכים. אשר לרשות, נקבע כי משזו אינה בגדר התאגדות עצמאית, אלא הוקמה כאורגן של האיגוד, הרי שהסכם הבוררות הקבוע בתקנון מחייב גם אותה.
לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי גם את טענת המבקש כי העניין הציבורי בתביעתו מצדיק את בירורה בבית המשפט, הואיל ויסודה של התביעה הוא בהפרת חובת הביטוח כלפיו בעוד ששאלת חוקיותן של תקנות הביטוח הועלתה במסגרתה אך לצורך קביעת גובה הפיצוי הראוי בגין ההפרה האמורה, כך שהתביעה לא מעוררת למעשה עניין בעל חשיבות ציבורית כללית המקים אינטרס מיוחד שלא להעבירה להכרעת המוסד לבוררות. נוכח כל האמור לעיל הערעור נדחה.
תמצית טענות המבקש
4. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי עת נתן להוראות התקנון פרשנות מרחיבה אשר לפיה סמכותו של המוסד לבוררות משתרעת על כל סכסוך הנובע מן היחסים החוזיים שבין הצדדים, ובכלל זה סכסוך שעניינו נזקי גוף או הפרת חובת הביטוח לפי חוק הספורט, בעוד שהמוסד לבוררות הינו טריבונל מקצועי שאינו אמור לדון בתביעות נזיקין, תחום שבו אין לו כל ידע או מומחיות. לטענתו, פרשנות כזו מנוגדת ללשון התקנון ואינה מתיישבת עם תכליתו, כאשר למעשה העניינים שנמסרו להכרעתו של המוסד לבוררות הם בעיקר עניינים טכניים-מקצועיים מתחום עולם הספורט. בנוסף, עומד המבקש על כך שנוסח התקנון אשר הוצג על ידי האיגוד והרשות בתמיכה לבקשתם לעיכוב הליכים בפני בית משפט השלום היה נוסח ישן ובלתי נכון, כאשר בנוסח העדכני של התקנון אשר תוקן עובר להגשת הבקשה לעיכוב הליכים נכללת הוראה מפורשת לפיה המוסד לבוררות לא ידון בתביעות לנזקי גוף (הוראת סעיף 2(ט) לתקנון). נוכח האמור לעיל וגם אם בתחילה אף המשיבים לא היו מודעים לשינוי בתקנון, משלא גילו הם את דבר השינוי לבית המשפט בהמשך ההליכים בערכאות דלמטה על פני תקופה של כשלוש שנים, נוצר עיוות דין חמור ביחס למבקש, שכן הנוסח הנכון של התקנון תומך לחלוטין בעמדתו וממילא משמיט את הבסיס לטיעוני המשיבים כולם כמו גם את הבסיס להחלטות הערכאות דלמטה. ואולם, ממשיך המבקש וטוען, גם אם נראה בתקנון הסכם בוררות המחייב את הקבוצה ואת האיגוד, משלא נזכרים בו הרשות ומרכז הפועל אין הוא יכול לחייב אותם כך שלא היה מקום לעכב את ההליכים בעניינם. בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את טענתו בדבר קיומו של חשש למשוא פנים ולהטיית הדין לרעתו במסגרת המוסד לבוררות, גוף אשר נתון לפיקוחו של האיגוד, כאשר הסעד שהתבקש במסגרת תביעתו כנגד האיגוד הינו סעד כספי משמעותי. לטענת המבקש, בנסיבות אלה ברור לחלוטין כי העברת הדיון למוסד לבוררות מעלה חשש כבד למשוא פנים ולהטיית הדין לרעתו. לבסוף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שקבע כי אין עניין ציבורי בבירור תביעתו בבית המשפט, וזאת חרף העובדה שהכרעה בה משליכה על ספורטאים רבים ולמרות שנדרשה במסגרתה הכרזה על בטלות תקנות הביטוח מחמת חוסר סמכות וחוסר סבירות בהתקנתן.
תמצית טענות המשיבים
5. אף שהקבוצה ומרכז הפועל הגישו כתבי טענות נפרדים, נוסף על אלו שהוגשו על ידי האיגוד והרשות, לשם הנוחות ועל מנת למנוע חזרה מיותרת, יובאו להלן טענות כל המשיבים כמכלול אחד. לטענת המשיבים, נושאי הבוררות הוגדרו במסגרת התקנון בצורה רחבה ביותר, תוך שנקבע כי כל סכסוך שבין שחקן לאיגוד בכל הנוגע ליחסים החוזיים שבין השחקן לקבוצה יידון בפני המוסד לבוררות, לרבות תביעות בעילות נזיקיות, ובלבד שעילות אלה נוגעות ליחסים החוזיים בין הצדדים. לטענתם, אין ממש בטענת המבקש לפיה העניינים שנמסרו להכרעת המוסד לבוררות הם בעיקר עניינים טכניים-מקצועיים. עוד טוענים המשיבים, כי עובדה זו נלמדת אף מן ההבהרה שנעשתה בתקנון המוסד לבוררות (על ידי הוספת סעיף 2(ט) לתקנון), עליה סומך המבקש את טענתו בהקשר זה, לפיה הוחרג מסמכותו של המוסד לבוררות דיון בתביעות העוסקות בנזקי גוף בלבד, בעוד שהסמכות לדון בתביעות נזיקיות אחרות, שרירה וקיימת בידיו. בהמשך לאמור לעיל, טוענים המשיבים כי גם אם נכונה טענת המבקש כי ההבהרה האמורה הוכנסה לתקנון עוד לפני הגשת הבקשה לעיכוב הליכים על ידי האיגוד והרשות, הרי שאין לכך כל חשיבות לעניין הנדון, שכן מטרת התיקון היתה לאשרר מצב קיים בו תביעות בגין נזקי גוף ממילא לא מתבררות במסגרת המוסד לבוררות, כפי שציינו האיגוד והרשות עצמם מפורשות במסגרת כל ההליכים שהתקיימו בתיק דנן לפני בית המשפט המחוזי. לטענתם, זו היתה ממילא גם הנחת הערכאות דלמטה בדונן בסוגיה זו, כך שגם אם לא היו הן מודעות לתיקון גופו, לא נפל פגם כלשהו בהחלטותיהן. בנוסף, טוענים המשיבים כי למרות שהמוסד לבוררות הוקם מכוח תקנון המוסד לבוררות של האיגוד, הרי שהבוררים שמאיישים אותו, שהינם עורכי דין בלתי תלויים הנמנים על השורה הראשונה של משפטני הספורט בישראל, הם עצמאיים ואינם תלויים כלל באיגוד או במוסדותיו, כך שלא קיים חשש למשוא פנים מצידם, כאשר קבלת טענתו של המבקש בהקשר זה תשמוט למעשה את הקרקע תחת כל מהות המוסד לבוררות שהינו מוסד בוררות סטטוטורי. לטענתם, המבקש אף לא הציג ראיות ברורות שתובלנה למסקנה כי יש לו יסוד שלא לתת אמון במוסד לבוררות, מה גם שטרם מונה בורר להכרעה בסכסוך הנדון, כך שלא ייתכן שכבר בשלב זה תעלה טענה כלשהי בדבר היעדר אמון בו. לבסוף, טוענים המשיבים כי אין בתביעת הביטוח הפרטנית של המבקש כדי לעורר עניין ציבורי אשר יצדיק הימנעות מעיכוב ההליכים בפני בית המשפט, כאשר הכרעה בטענותיו של המבקש בכל הקשור לסבירות תקנות הביטוח במסגרת הדיונית בה הן הועלו ממילא תהיה הכרעה "בשאלה אגבית" בהתאם לכללי הסמכות הנגררת אשר אינה מועילה בצורה כלשהי לכלל ציבור השחקנים.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה ובתשובותיהם של המשיבים לה ושמעתי את טענות בעלי הדין במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
עיכוב הליכים
7. מקום בו מוגשת לבית המשפט תובענה בעניין אשר נכרת לגביו הסכם בוררות, מוסמך בית המשפט לעכב את ההליכים בתובענה ולהעביר את בירורה למסגרת של בוררות, בהתאם לאמור בהסכם [ראו למשל: רע"א 4716/04 hotels.com נ' זוז תיירות בע"מ (לא פורסם, 7.9.2005), פסקה 4; רע"א 4956/07 לבנברג נ' ביקור חולים - הוספיטל (לא פורסם, 2.4.2009), פסקה 4]. משהחליטה הערכאה הדיונית לעכב את ההליכים המתנהלים לפניה ולהעביר את הדיון לבוררות, לא תיטה ערכאת הערעור להתערב בהחלטה זו. עיכוב הליכים כאמור הינו עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה ורק במקרים בהם נפלה טעות של ממש בשיקול דעתה של זו תתערב בו ערכאת הערעור [ראו: רע"א 4882/96 יעקב (ג'ק) נאסר נ' אדמונד ספרא (לא פורסם, 6.3.1997), פסקה 6; רע"א 363/01 נרקיס בניה בע"מ נ' ד.ש.י. אריאל לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 29.3.2001), פסקה 3; רע"א 2397/07 Fortinet Inc. נ' אבנט תקשורת בע"מ (לא פורסם, 28.1.2008), פסקה 12; רע"א 9722/07 ציינווירט נ' כהן (לא פורסם, 10.11.2008), פסקה 21]. לא שוכנעתי כי נפלה טעות כלשהי בהחלטותיהם של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי, ומקל וחומר טעות של ממש, המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.
8. הוראת החוק העיקרית המסדירה את סוגיית עיכוב ההליכים והעברתם לבוררות מצויה בסעיף 5 לחוק הבוררות הקובע לאמור: