השופט א' א' לוי:
כתב האישום
1. בכתב אישום שהוגש לבית-המשפט המחוזי נטען, כי המערערים נמנו עם ארגון פשיעה שפעל בתבנית מאורגנת, היררכית ושיטתית, החל משנת 2005 ועד למעצרם של המערערים בסוף חודש מרס 2007. הארגון שם לו למטרה לסחוט אנשי עסקים בישראל ומחוצה לה, וביניהם אזרחים צרפתים שנהגו לעתים להתגורר בישראל. כן נטען, כי לשם קידום מטרות הארגון נקטו חבריו צעדים שונים כדי להסתיר את מקורו של הרכוש שהגיע לידיהם, תוך ביצוען של עבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000.
באשר לתפקידם של המערערים בארגון, נטען כי אסי אבוטבול (להלן: אבוטבול) עמד בראשו, תוך שהוא מקבל דיווחים שוטפים ובזמן אמת על פעולות הסחיטה, נותן הנחיות כיצד לפעול, מקבל את דמי הסחיטה לידיו וקובע את שכרם של הכפופים לו. אלברט סיטבון (להלן: סיטבון) הוגדר כמי ששימש עוזרו, איש סודו ויד ימינו של אבוטבול, וכאיש השטח של הארגון שהעביר לאחרים את הוראותיו של ראש הארגון. מכוח תפקיד זה נטל סיטבון חלק ברוב פעולות הארגון, איים על הנסחטים ולעתים נהג בהם גם באלימות. גבריאל עשור (להלן: עשור) הוגדר בכתב-האישום כמי ששימש מכוון ומפקח על הפעילות הפלילית של הארגון, ומאחר שהוא גם בעל אזרחות צרפתית, תפקידו היה, בין היתר, לאתר קורבנות לסחיטה - בעלי ממון ואזרחי חוץ. ברק בופמן (להלן: בופמן), עורך-דין במקצועו, כיוון אף הוא את פעילות הארגון ופיקח עליה, וגם איתר מועמדים פוטנציאלים לסחיטה. דוד זוארץ (להלן: זוארץ) שפעל גם הוא במסגרת הארגון, טיפל, בין היתר, בפתיחתם של חשבונות קש אליהם נותבו חלק מהכספים שהגיעו לידי הארגון שלא כדין. מרק קימרון (להלן: קימרון) שימש כנהגו ועוזרו האישי של בופמן, וכן נטל חלק בפעילות הפלילית של הארגון. לצורך הדיון בערעורים שבפנינו נוסיף, כי שמות אחרים הנזכרים בכתב האישום הם של פרנק מטודי, לחיאני, ולה בלנק - כולם בעלי אזרחות צרפתית שעסקו אף הם באיתור מועמדים לסחיטה, ולעתים נטלו חלק בפעולות הארגון.
אישום ראשון
2. כתב-האישום כלל כמה אישומים, ובראשון שבהם יוחסה לאבוטבול עבירה של עמידה בראש ארגון פשיעה, לפי סעיפים 2(א)(1) ו-(2) לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, בעוד שלסיטבון, עשור וזוארץ יוחסה עבירה של מנהל בארגון פשיעה, לפי סעיף 2(א)(1) לחוק. גם בופמן הואשם בעבירה של מנהל בארגון פשיעה, ויוחסה לו עבירה נוספת - מתן שירות ייעוץ לארגון פשיעה, לפי סעיף 2(ב) לחוק. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים החליט בית-המשפט המחוזי לזכות את בופמן מאישום זה מחמת הספק, ומנגד, הורשעו אבוטבול, סיטבון, עשור וזוארץ בעבירות שיוחסו להם בגדרו של אישום זה. ארבעת אלה משיגים בפנינו על הרשעתם באישום הראשון, ואת השקפתם פרשו בפנינו באי-כוחם המלומדים בהרחבה, בכתב ועל-פה. את עיקר חצי-הביקורת כיוונו המערערים לפרשנות שנתן בית-המשפט המחוזי להוראותיו של החוק למאבק בארגוני פשיעה, וליישומן בעניינם. לגישתם, אם תינתן לחוק פרשנות מרחיבה, בה ייכללו אף מעשים דוגמת אלה בגינם הורשעו - משמעות הדבר תהיה סטייה מעקרון החוקיות, אי-הגשמת תכליתו של החוק, חריגה מדיני השותפות הנוהגים והחלפתם במה שהוגדר כעבירת סטאטוס מחמירה. תחת זאת, הם ביקשו להציג בפנינו את התרחישים אשר נכון לכלול בהגדרתו של החוק ל"ארגון פשיעה", ומאלה ללמד כי המעשים אשר יוחסו להם אינם באים בגדרי פעילותו של ארגון כזה.
3. המערערים עשו מאמצים ראויים להערכה כדי להציג את השקפתם בדבר ייעודו של החוק. ראשית, הם טענו כי יש לבחון את הרקע לחקיקתו, והכוונה לאמנה נגד פשע מאורגן חוצה גבולות (אמנת פלרמו), אשר חייבה את ישראל לחוקק חוק למאבק בארגוני פשיעה. זאת, חרף העובדה שקודם לכן נקבע על-ידי ועדת בדיקה ממלכתית שמונתה לעניין זה ("ועדת שמרון"), כי אין צורך בחוק ייעודי שכן ניתן להסתפק בדיני השותפות ובעקרון האחריות האישית כדי להתמודד עם הפשיעה המאורגנת בישראל. נוכח האמנה - אשר תכליתה להיאבק בפשיעה מאורגנת בינלאומית, טענו המערערים כי החוק לא נועד להתמודד עם תופעות של פשיעה המגבילה עצמה לתחומי המדינה בלבד. נוסף על כך, הדגישו כי האמנה כמו גם תיעוד על הרקע שקדם לה, מלמדים על כוונה להיאבק בגופי פשיעה המאופיינים במנגנון סדור, וכזה לא התקיים בעניינם.
בהמשך, הפנו המערערים לדברי ההסבר לחוק, בהם תוארו מאפייניו של "ארגון פשיעה", וביניהם: "התקשרות מתמידה של אנשים מספר למטרות פליליות, על בסיס של ארגון עם מבנה היררכי שבו קיימת אפשרות ריחוק בין הראשים לרבדים הנמוכים, מנגנון של משמעת וסנקציות קשות במקרי הפרה וחדירה לשלטון כדי להבטיח הגנה על המשך הפעילות" (דברי ההסבר להצעת חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ב-2002, ה"ח 3155, בעמ' 762). נטען, כי נוכח דברי ההסבר הללו לא ניתן לייחס את העבירה לגופים שלא עמדו לנגד עיני המחוקק, ובהם לא מתקיימים מאפיינים ארגוניים ברורים; לא נשמרת בהם היררכיה ממשית המאפשרת ריחוק בין הפעילים למנהיגים; ולא מתקיימים בהם מנגנונים הנוקטים סנקציות נגד מי שנחשד בהפרת המשמעת. מאפיינים אלה מתקיימים, לגישתם, במבנה הקלאסי של הפשיעה המאורגנת המוכרת בעולם, וביחס לאלה מסוכלת פעמים רבות האפשרות להעמיד לדין את המעורבים תוך שימוש בדיני השותפות הרגילים - ומכך נבע הצורך בחקיקה מיוחדת. בשונה מהמהלך במדינות הים, גישת המערערים היא כי בישראל לא קדמו לחוק דרישה שיפוטית וצורך חברתי אמתי כתוצאה מהעדר יכולת להתמודד עם תופעת פשיעה מאורגנת, ומכאן - ככל שירדתי לסוף דעתם - אין ליישם את החוק על המציאות הישראלית.
מכאן פנו המערערים למקורות השראה שונים, ומהם הביאו בפנינו על דרך יישומו הראויה של החוק. אחד האדנים עליו נשענו הוא הכתיבה, בעיקר זו מתחום הקרימינולוגיה, אשר ביקשה לזהות מאפיינים טיפולוגיים לארגוני פשיעה. במקורות אלה, כך להשקפתם, נהוג לעמוד, בין היתר, על גודלו של ארגון הפשיעה ומידת הניתוק בין הדרגים השונים שבו. מכך מתבקש, לגישתם, כי נסיק שהחוק העוסק ב"ארגוני פשיעה", נועד להתמודד עם ארגונים גדולים בהם יש נתק בין הראש למבצעים, ולא עם גופים קטנים להם נועדו דיני השותפות. לכך הם מנו מספר טעמים: תיוג, ללא צורך אמיתי, של שותפויות מסוימות כארגוני פשיעה; זילות המונח ארגון פשיעה; ופגיעה בהגנה החוקתית של נאשמים הפועלים בקבוצות קטנות. עוד נתבקשנו לקבוע כי ההגדרות שבחוק טרם עוצבו סופית, ועל כן ביאורן המשפטי יוצר, הלכה למעשה, יסודות חדשים לעבירה, שלא ניתן להרשיע בגינם מאחר שהם לא היו קיימים בעת ביצוע המעשים. מכל מקום, נוכח העובדה כי מדובר בעניין הטעון פרשנות, יש להעדיף את זו המקלה עם המערערים, היינו, כי החוק נועד להתמודד עם תופעות פשיעה מורכבות מזו המיוחסת להם. בנוסף, הפנו המערערים לפסיקה קודמת בה ניתן, לטעמם, להגדרת המונח "ארגון פשיעה" פירוש ההולם את טיעוניהם בערעור.
גם המשפט המשווה היה מקור לטיעונים בערעור, ובפרט מפי בא-כוחו של אבוטבול, עורך-הדין דר' שחר אלדר. השוואה לארה"ב - כך לגישת המערערים - מעלה כי הסיבות לחקיקת החוק המקביל שם (The Racketeer Influenced and Corrupt Organization Act, 18 U.S.C. §1961-1968 (1970)), כמו גם אופן יישומו, מלמדים על ייחוד החקיקה למשפחות פשע שכולן מתאפיינות בהיותן גדולות, מרובות חברים, עוסקות במגוון תחומים ובעלות מבנה היררכי מורכב. המערערים פירטו את דרישותיו של החוק האמריקאי והאופן בו פורש בידי בתי-המשפט, וסיכמו כי מעשיהם לא היו באים בגדרו של אותו חוק, וכך יש לנהוג גם בישראל. בפרט, הצביעו כולם על כך שהפסיקה בארה"ב תרמה להגבלת השימוש בחוק על ידי דרישה כי יוכח שהארגון קיים כגוף נפרד העומד בפני עצמו, מעבר לקשרים שנוצרו באופן ספוראדי בין עבריינים שונים - רכיב הנעדר מהמקרה הנוכחי. כך גם הוצג המצב המשפטי באירופה. נטען, כי חרף העובדה שבמדינות הנסקרות קיימות הגדרות נרחבות למונח ארגון פשיעה, רק לעתים נדירות הוחלט להרשיע במקרים דומים לזה הנוכחי.
לבסוף, מנו המערערים את הדרישות, על פי פרשנותם, להוכחת קיומו של ארגון פשיעה: המשכיות המלווה ביציבות ומנותקת מנוכחות דמות מסוימת; פעילות בתבנית מאורגנת, שמשמעותה המרכזית היא היררכיה ארגונית ובה הפרדה בין ראש הארגון לדרג המבצע; שיטתיות הכרוכה בפעולות יזומות של השתלטות, אם באופן אנכי על שלבים שונים של פעילות עבריינית מורכבת, ואם בדרך אופקית, היינו כיבוש שעל אחר שעל בענף עברייני מסוים. נוסף על אלה, הופנינו לסעיף 4 לחוק הקובע כי עובד ציבור שסייע לארגון פשיעה יורשע כמסייע, ובכך מבקשים המערערים לראות סימן לכך שהשחתתם של עובדי ציבור היא חלק מובנה באופיו של ארגון פשיעה. לא נטען שמרכיבים אלה כולם חייבים להתקיים בארגון פשיעה, אלא שמתקיימים ביניהם יחסי גומלין כך שקיומו של אחד בצורה ניכרת מחפה על העדרו של האחר. אולם, גישת המערערים היא כי יש להוכיח הצטברות ממשית של דרישות כאמור, והדבר לא נעשה בעניינם.
באשר למקרה הנוכחי והפעילות המשותפת בה לקחו המערערים חלק - הטענה היא כי המאפיינים האמורים לא התקיימו, הואיל וארגון אינו יכול להיחשב לתבנית מאורגנת בהעדר מידור וריבוד בין החברים; אין מספיק דרגים בקבוצה וראש הארגון - אבוטבול - לקח חלק פעיל בביצוע חלק מהעבירות, כך שלא מתקיים הנתק בין ממלאי התפקידים בו; חלק מהמעורבים בפרשה נקטו יוזמות עצמאיות באופן הממחיש כי הם לא פעלו תחת שרביטו של מנהיגם אלא לצדו; לא מתקיימת דרישת ההמשכיות שכן הארגון תלוי כל כולו באבוטבול; ולבסוף, לא מתקיימת דרישת השיטתיות, שכן פעילות הארגון הייתה מקרית. בנוסף, נטען כי הרשעתו של אבוטבול כמבצע ישיר של חלק מן העבירות, מעידה כי הרשעתו פעם נוספת מכוח החוק היא בבחינת כפילות שאין בה צורך. נטען, כי השימוש בכלים הקיצוניים שבחוק נועד אך למקרים שבהם דיני השותפות הרגילים אינם לוכדים ברשתם את הנאשם, וכאמור, זה אינו המקרה הנוכחי.
4. עד כאן באשר לאישום הראשון והטענות שנשמעו בגינו. כתב האישום כולל עשרים ואחד אישומים נוספים, מרביתם עוסקים בפרשיות סחיטה פרטניות, ואישום נוסף (עשרים ושניים) בו יוחסה לאבוטבול עבירה של מתן שוחד. המערערים הורשעו ברבים מהאישומים שיוחסו להם, ובפנינו הם משיגים על מקצתם בלבד. אבוטבול (בע"פ 6976/09), סיטבון ועשור (בע"פ 6887/09) ודוד זוארץ (בע"פ 6907/09) עותרים לבטל את הרשעתם באישום הראשון, הואיל ולטעמם לא הוכח כלל קיומו של ארגון פשיעה. אבוטבול הוסיף וערער על הרשעתו באישום הרביעי והעשרים ושניים. סיטבון ועשור ערערו על הרשעתם באישומים החמישי והשמיני, ודוד זוארץ ביקש כי נבטל את הרשעתו באישומים שלושה עשר, עשרים ועשרים ואחד. כמו כן, מבקשים כל המערערים כי נקל בעונשם, וכך עשה גם בופמן (בע"פ 6934/09). מנגד, מערערת המדינה (בע"פ 6942/09) על זיכויו של בופמן באישום הראשון, ועותרת להחמיר בעונשיהם של כל המערערים.
טרם אגש לדון בערעורים המתייחסים לאישום הראשון, אביא בתמצית את תוכנם של האישומים בהם השלימו המערערים עם הרשעתם, ולאחר זאת אדון באישומים השנויים במחלוקת. סבורני, כי בעקבות כך, ולאחר שאגדיר את מאפייניו של ארגון פשיעה, תצטייר תמונה אשר תסייע להשיב על השאלות המרכזיות: ראשית, אם הוכח כדבעי כי המערערים ביצעו את המעשים שיוחסו להם, ושנית, אם הם פעלו במסגרתו של ארגון פשיעה.
אישום שני
5. באישום זה מתואר מעשה סחיטה שקורבנותיו היו סילבן טוויל (להלן: סילבן) ובניו - ריצ'רד, מייק ופבריס, כולם בעלי אזרחות צרפתית שמעת לעת התגוררו גם בישראל. בסמוך לחודש פברואר 2005 הצביע עשור בפני חבריו על בני משפחת טוויל כמועמדים לסחיטה, ולאחר מספר חודשים, בספטמבר 2005, התקשר סיטבון למייק ודרש ממנו לפרוע חוב לאדם כלשהו. מייק הכחיש את קיומו של החוב, ועל כך הגיב סיטבון בקללה, ובמועדים נוספים חזר ודרש ממייק לשלם את החוב תוך שהוא מלווה את דבריו באיומים כלפי בן-שיחו ומשפחתו.
בחודש נובמבר 2005 נקבעה פגישה בין מייק לחברי הארגון, ואליה הוא הגיע מלווה בבן-דודו מרק זווילי (להלן: זווילי), בעוד שמן הצד השני התייצבו סיטבון, עשור ועמם כחמישה עשר אנשים, חלקם מזוינים בנשק. במהלך המפגש הציעו סיטבון ועשור לפרוס את חסותם על מייק ומשפחתו כדי להגן עליהם מפני עבריינים בנתניה, אולם הצעתם נדחתה. בהמשך, נערכו מפגשים נוספים במהלכם שבו בני משפחת טוויל ודחו את הדרישה לתשלום החוב, כפי שחזרו ודחו את הצעתם של סיטבון ועשור להעניק להם הגנה. בחודש יוני 2006 נערך טקס ה"חינה" שקדם לנישואיו של מייק, ולקראת אירוע זה שבו סיטבון ועשור והציעו לריצ'רד את הגנתם. כתוצאה מלחץ זה נאלץ ריצ'רד להסכים הפעם להצעה, ובעקבות כך הגיעו למקום האירוע מספר בריונים, שגם במעמד זה דרשו מריצ'רד לפרוע את "החוב". משזה סרב לדרישה, הגיבו בני החבורה באיומים לפגוע בו ובמשפחתו. על פי גרסת המשיבה לא הסתפקו אנשי הארגון באיומים בלבד, ובאחד המקרים זרקו לעבר בית אבי כלתו של מייק שני בקבוקי תבערה, וכן הציתו מכונית ואופנוע השייכים לבני המשפחה.
דרישות לתשלום הופנו גם לפבריס בעת ששהה בצרפת, ולאחר שמייק ירד למחתרת טרחו חברי הארגון טרחה רבה עד שאיתרו אותו, ובחודש פברואר, בעודו ממתין ללידת בנו, השמיע אבוטבול איומים באוזניו.
באישום זה יוחסו לאבוטבול, סיטבון ועשור עבירות של סחיטה בכוח ואיומים במסגרת ארגון פשיעה, וכן הצתה וניסיון הצתה.