המשנה לנשיאה א' ריבלין:
הרקע להליכים
1. לפנינו שני תיקים שעובדותיהם דומות והם מעוררים שאלות משפטיות משותפות, על כן החלטנו לדון בהם במאוחד.
בע"א 2591/09 נפגע המשיב בתאונת אופנוע (שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה), בלא שהיתה בידיו פוליסת ביטוח חובה כנדרש בסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי). המערער 1 (להלן: המערער), נהג הרכב שפגע במשיב, הועמד בגין התאונה לדין פלילי והורשע בעבירות שיוחסו לו לפי פקודת התעבורה ומכוחה. נקבע כי התאונה ארעה כתוצאה מפנייה שביצע המערער עם רכבו במקום חשוך בו מצוי קו הפרדה רצוף במרכז הכביש, וזאת מבלי שנקט באמצעים להשלמת הפנייה בבטחה. כתוצאה מהפנייה, חסם המערער את נתיב התקדמותו של המשיב, דבר שהביא להתנגשות האופנוע ברכב. עוד נקבע כי לא נמצאה כל רשלנות תורמת בנהיגת המשיב. הרכב בו נהג המערער, היה מבוטח כדין אצל המערערת 2.
ברע"א 9142/09 היו העובדות דומות בעיקרן: המשיב באותו עניין נפגע אף הוא בתאונת אופנוע בלא שהיתה בידיו פוליסת ביטוח. המבקש 1 שפגע בו הורשע במשפט פלילי בגרימת התאונה תוך ביצוע סיבוב פרסה אסור בכביש בין עירוני, אגב חציית פס לבן וכמה נתיבי תנועה. גם בעניין זה נקבע כי לא היתה רשלנות תורמת מצידו של המשיב. המבקשות 2 ו-3 הן שביטחו את רכבו של המבקש 1.
2. בשני התיקים, בהעדר ביטוח חובה תקף בזמן התאונה לשימוש באופנוע, נשללה זכאותם של המשיבים-הנפגעים לתבוע את נזקיהם במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), על כן הם הגישו את תביעותיהם על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בתי המשפט בפניהם הובאו התיקים לבירור נדרשו להכריע, בין השאר, בשאלה אם עקרון ייחוד העילה, שולל את זכאותם של המשיבים לתבוע את הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מהתאונה על פי דיני הנזיקין הרגילים. מאחר שבשני המקרים נפסק כי המשיבים רשאים היו להגיש תביעתם לפי פקודת הנזיקין, נדרשו בתי המשפט להמשיך ולקבוע אם יש להגביל את גובה הפיצויים, בתביעה על פי פקודת הנזיקין, בהתאם לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו מכוחו.
החלטות הערכאות הקודמות
3. תביעתו של המשיב בע"א 2591/09, בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בנוסף, תבעה רעייתו (המשיבה 2) פיצויים בגין ההפסדים הממוניים שנגרמו לה בעקבות התאונה. התביעה הוגשה, כאמור, על פי פקודת הנזיקין.
בית המשפט (כבוד הנשיאה ב' גילאור) קבע תחילה כי עקרון ייחוד העילה אינו שולל את זכאותם של המשיבים לתבוע את נזקיהם מהתאונה על פי דיני הנזיקין הרגילים. חוק הפיצויים, כך נקבע, שולל (בסעיף 7(5)) מנהג חסר ביטוח תקף לשימוש ברכב בו נהג בעת תאונת הדרכים, את זכותו לתבוע את נזקיו מאותה תאונה על פי חוק הפיצויים. בהעדר פוליסת ביטוח חובה תקפה ביום התאונה - אין למשיבים עילת תביעה על פי חוק הפיצויים והם אינם יכולים "ליהנות" מההסדר המיוחד שנקבע בחוק זה. עם זאת, היעדר הזכאות לתבוע לפי חוק הפיצויים, כך נקבע, אינו שולל את זכותם של המשיבים לתבוע את נהג הרכב האחר המעורב בתאונה (המערער) לפי פקודת הנזיקין.
4. לעניין האחריות קבע בית המשפט כי התאונה נגרמה בשל אשמו של המערער בלבד, וכי אין לזקוף אשם תורם לחובת המשיב. בית המשפט קבע כי השיעור המשוקלל של נכותו הרפואית האורטופדית הצמיתה של המשיב הוא 75% וכי שיעורה של נכותו הנפשית הצמיתה הוא 20%. שיעור נכותו התפקודית של המערער הועמד על 70%.
בבואו לפסוק את גובה הפיצוי, נדרש בית המשפט לשאלה אם יש להגביל את הפיצוי בהתאם לתקרה הקבועה בחוק הפיצויים. בית המשפט קבע כי מדובר בתביעה לפי פקודת הנזיקין, שאינה מגבילה את הפיצויים בתקרה כאמור. "אמנם" - כך נקבע - "תוצאה זו שמקנה בסופו של דבר לתובע שלא קיים הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי, פיצויים שאינם מוגבלים בתקרת חוק הפלת"ד, אינה נקייה מביקורת. ואולם, אין הצדקה להחיל את ההגבלות הקבועות בסעיף 4 לחוק הפלת"ד על תביעת משוללי זכאות לפי סעיף 7 לאותו חוק המוגשת לפי פקודת הנזיקין; הגבלה כזו הוצעה בעבר אך הושמטה מהנוסח הסופי של החוק... לכן החלת ההגבלה המבוקשת על תביעה לפי פקודת הנזיקין מצריכה מעשה חקיקה". בסיכומו של דבר, פסק בית המשפט למשיב פיצויים בסך של 4,732,000 ש"ח, ניכה מהם תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך 3,032,667 ש"ח, והורה למערערים לשלם למשיב סך של 1,700,000 ש"ח בצירוף שכר טרחת עורך-דין בסך 400,000 ש"ח ובצירוף מע"מ. על פסק דין זה הוגשו ערעור וערעור שכנגד.
5. ברע"א 9142/09 התמקד הדיון בשאלה שלעיל, היינו: אם קיימת הגבלה על שיעור הפיצוי המגיע לנפגע בתאונת דרכים, שנהג ללא ביטוח, מכוח הכללים הקבועים בחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו מכוחו. בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ז' ימיני) קבע כי אין לילך לפי כללי פסיקת הפיצויים הנוהגים בתביעות לפי פקודת הנזיקין, ופסק פיצוי בהתאם להוראות חוק הפיצויים ולתקנות שהותקנו מכוחו.
על פסק הדין הוגשו לבית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים א' שילה, א' שטמר ומ' נד"ב) ערעור וערעור שכנגד. הערעור נתקבל. בית המשפט הדגיש בפסק דינו את "לשונו של החוק, השוללת זכות תביעה על פיו ממי שנהג ללא ביטוח בר תוקף ומפנה נפגע שכזה לתביעה לפי הפקודה, וזאת ללא הסתייגות באשר לאופן חישוב הנזק". בית המשפט הוסיף וציין כי לפני המחוקק עמדה האפשרות לשלול את זכות התביעה בנזיקין של משולל הזכאות לפי חוק הפיצויים, אך הוא בחר שלא לעשות כן ואף להפנותו לתביעה לפי הפקודה. "נראה לנו כי המחוקק סבר שלכאורה די בסנקציה העונשית שקבע לאדם הנוהג ללא ביטוח (סעיף 2 בפקודת ביטוח מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970) ובסיכון שנפגע שכזה לא יזכה בפיצוי כלל, אם משום שתרם בעצמו ברשלנותו המלאה או העיקרית לאירוע התאונה, אם משום שיתקשה להוכיח את אחריות הנתבע, אם משום קושי בגבייה. לפיכך לא ראה המחוקק צורך בסנקציה נוספת של הפחתת הפיצוי ועל כן לא ראה לנכון לכוללה בחוק". בית המשפט סבר, אפוא, כי מקום בו בחר המחוקק שלא לשלול את הזכויות ואף לא לצמצמן - אל לבית המשפט לעשות כן. לאור האמור, קבע בית המשפט כי לא היה צריך לפצות את המשיב לפי כללי חוק הפיצויים אלא לפי פקודת הנזיקין, ומשכך הועמד הפיצוי הבלתי ממוני על 200,000 ש"ח ובוטלה הפחתת מס ההכנסה מהפיצוי בין הפגיעה בכושר ההשתכרות. בנוסף קבע בית המשפט כי יש להוסיף על הפיצוי סכום של 50,000 ש"ח בשני ראשי נזק (עזרת הזולת והצורך המוגבר בנסיעות).
הערעור שכנגד, במסגרתו נטען בעיקר כי מי שנשללה זכותו לתבוע על פי חוק הפיצויים, אינו זכאי לתבוע על פי פקודת הנזיקין - נדחה. המבקשים שלפנינו (המשיבים והמערערים שכנגד בערכאה דלמטא) עותרים כי תינתן להם רשות לערער על פסק דין זה.
הטענות בערעור ובבקשת רשות הערעור
6. המערערים בע"א 2591/09 טוענים כי לא עומדת למשיב עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין. לשיטתם, מאחר שהאירוע הנדון עונה על הגדרת "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים, הרי שלמשיב קיימת עילת תביעה לפי חוק הפיצויים. ואולם, בהעדר ביטוח חובה תקף בזמן התאונה לשימוש באופנוע, נשללה זכאותו מבחינה דיונית לתבוע את נזקיו מכוח החוק. על כן, כך נטען, לאור הוראת "ייחוד העילה", הקבועה בסעיף 8(א) לחוק - אין המשיב זכאי לתבוע את המערערים או מי מהם מכוח פקודת הנזיקין. לחלופין טוענים המערערים כי מן הראוי היה להגביל את הפיצוי לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים ובתקנות שהותקנו מכוחו. בין השאר טוענים הם לעניין זה כי תקנת הציבור מחייבת להגביל את זכאותו של נפגע התובע לפי פקודת הנזיקין, וכך גם שיקולים של מדיניות משפטית, המחייבים שלא לתת פרס כספי למי שלא עמד בדרישות החוק ולא ביטח את רכבו בביטוח חובה. לבסוף, יוצאים המערערים נגד שאר קביעותיו של בית המשפט המחוזי, לרבות הקביעה כי המשיב אינו נושא באשם תורם לתאונה, שיעורי הנכות שנקבעו ושאר ראשי הנזק.
המבקשים ברע"א 9143/09 מעלים טענות דומות, התומכות בהגבלת סכום הפיצוי על פי התקרה הקבועה בחוק הפיצויים. הם מציינים כי במקרה דנן, עומד הפער בין גובה הפיצוי לפי חוק הפיצויים לבין פיצוי שנפסק לפי פקודת הנזיקין על כ-800,000 ש"ח, ונובע מהתוספת של פיצוי בגין כאב וסבל, תוספת בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד (בגין מס ההכנסה שהופחת) וכן מתוספת עבור שכר טרחת עורך דין לפי 17%.
7. המשיבים בערעור ובבקשת רשות הערעור טוענים כי אין להגביל את זכותם לתבוע את נזקיהם בגין העוולה שנגרמה להם. לשיטתם, אין כל אפשרות למתן פיצוי "חלקי" או "מופחת" על פי דיני הנזיקין, שכן מתן פיצוי חלקי כאמור מנוגד לסעיף 3 לפקודת הנזיקין, המקנה לכל נפגע או הניזוק זכאות לתרופה מידי המעוול, וכן מנוגד הוא לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם". יתרונותיו של חוק הפיצויים, כך טוענים הם, מצדיקים את הפגיעה בזכות הקניין, ואולם נפגע שאינו חוסה תחת חוק הפיצויים, אינו נהנה מיתרונותיו ונאלץ לנהל את תביעתו לפי דיני הנזיקין. נפגע כזה, כך נטען, זכאי לפיצוי מלא ואין לפגוע בזכויותיו הקנייניות באמצעות "ענישה אזרחית" על דרך של הפחתת הפיצויים המגיעים לו.
המשיבים מוצאים סימוכין לטענתם גם בסעיף 3(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי הקובע כי "פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את - (1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים... ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב המנועי או עקב השימוש בו" [הדגשה הוספה]. המשיבים טוענים כי המחוקק חייב מתן כיסוי ביטוחי גם על פי החבות האחרת, דהיינו החבות על פי דיני הנזיקין. לשיטתם, סיכון זה נכלל במסגרת ביטוח החובה, ובאותם מקרים שבהם חויב נהג הרכב הפוגע לשאת בפיצויי נזיקין מלאים שמעבר לאמות המידה של חוק הפיצויים - נשאו המבטחים בפיצויים אלה במלואם. על סמך סיכון נוסף זה גם חושבו ושולמו פרמיות הביטוח.