זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רון שפירא) במ"ת 44073-02-11 מיום 27.3.2011, המורה על שחרור המשיבים לחלופת מעצר בתנאים מגבילים.
1. המשיבים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בחיפה בגין ניסיון שידול להתאבדות, איומים, כליאת שווא, הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט ותקיפה. על-פי כתב האישום, במהלך חודש ינואר 2011 או בסמוך לכך, חשדו המשיבים שביתם בת ה-22 (להלן: המתלוננת) נפגשת בחשאי עם חברים וחברות וזאת בניגוד לדרישתם שלא תצא מן הדירה השכורה בה היא מתגוררת בחיפה ללא אישורם, למעט ללימודים. בשל חשד זה בלשו המשיבים אחר המתלוננת, וביום 7.2.2011, בשעות הערב, לאחר בדיקה שערכו הטיחו בפניה בצעקות כי היא יצאה ושיקרה להם. המשיבים הורו לה לאסוף את חפציה ולחזור לביתם שבפקיעין למחרת בבוקר והמתלוננת עשתה כן. בעודה ממתינה לאוטובוס שיסיע אותה לפקיעין הגיעו המשיבים למקום והורו לה לעלות לרכבם. משעלתה לרכב ערכו המשיבים חיפוש בחפציה ונטלו ממנה את מכשיר הטלפון הנייד. במהלך הנסיעה תחקרו המשיבים את המתלוננת באופן נוקב ומשהתעורר חשדם שהיא מקיימת קשר חשאי עם צעיר ממוצא אחר, הטיחו בה האשמות בדבר פגיעה בכבוד המשפחה, השפילו אותה, צעקו עליה ואיימו לפגוע בה, תקפו אותה ומשכו בשערה. בהגיעם לבית בפקיעין כלאו המשיבים את המתלוננת בחדרה ודרשו ממנה להתאבד או שיהרגו אותה. המתלוננת התחננה וביקשה על חייה, אך המשיבים הודיעו לה מפורשות שהיא תמות באותו היום, וכי אם לא תתאבד יהרגו אותה. סמוך לאחר מכן, בשל מעשי המשיבים ודרישתם המתוארת, החליטה המתלוננת להתאבד בעצמה והיא ניסתה לעשות כן בכך שכרכה צעיף סביב צווארה, קשרה אותו לידית הארון, טיפסה על כיסא ותלתה את עצמה אך הניסיון לא צלח. באותו שלב צעקה המשיבה על המתלוננת מבעד לדלת ושאלה אם היא עדיין חיה וכן דחקה בה להזדרז ולהמית את עצמה. בשל כך נטלה המתלוננת מחדד, פירקה את הלהב וחתכה את אמת ידה, אך גם ניסיונה זה לא צלח. לאחר מכן טלפנה המתלוננת למשטרה באמצעות מכשיר טלפון נייד נוסף שהיה ברשותה וביקשה עזרה. בשלב זה נכנסו המשיבים לחדר, הביעו פליאה שהיא עדיין בחיים, הודיעו למתלוננת שהיא טעתה ושאלו באיזו דרך היא רוצה למות. הם המשיכו לתחקר אותה בדבר חשדם לפגיעה בכבוד המשפחה, והמשיבה אף ירקה לעבר המתלוננת והחלה להכותה, אך המשיב ביקש כי תחדל מכך על-מנת שלא יוותרו על גופה סימני אלימות מפלילים באומרו כי עדיף שהיא תתאבד בעצמה. המשיבים שבו והודיעו למתלוננת כי היא תמות כשתימצא הדרך לכך, מבלי שאיש יסתבך בחשד לגרימת מותה.
סמוך לאחר מכן הגיע לבית כוח משטרה, והמשיבים ניסו לגרום לכך שהמתלוננת תמסור בחקירה הודעת שקר לפיה לא קרה דבר. המשיבה הורתה לה לכסות בבגדים את סימני החנק בצווארה ואת החתכים בידה ולמסור במשטרה שהסימנים נגרמו מהבגדים. במהלך עימותים שנערכו בין המשיבים למתלוננת בשלב החקירה, אף ניסו המשיבים על-פי הנטען להניע את המתלוננת באמצעים פסולים לחזור בה מהודעתה ולמסור הודעת שקר.
2. עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט קיים דיון בבקשה, במהלכו העבירה המדינה חומר סודי לעיונו של בית המשפט ונחקר אחיו של המשיב, כמי שמיועד להיות הערב המרכזי. בהחלטתו מיום 27.3.2011 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס העבירות המיוחסות למשיבים ולכך שגמלה לכאורה בלב המשיבים החלטה להביא למות ביתם והם ביקשו ברצינות לגרום להתאבדותה. זאת, בהסתמך על גרסת המתלוננת, על הודעה שמסרו מכריה, על שיחת הטלפון של המתלוננת למשטרה, על כך שהמשיבים קשרו עצמם לנסיבות ולמקומות העולים מדברי המתלוננת, ועל דוחות השוטרים. עם זאת ציין בית המשפט כי יש בסיס לטענת המשיבים לפיה גרסת המתלוננת מוגזמת ומופרזת, וכי הסיטואציה שבה הורים מבקשים את מות ביתם מעלה מטבעה ספקות רבים.
בכל הנוגע לעילת המעצר ציין בית המשפט כי יש לתת את הדעת לגרסת המשיבים לפיה המתלוננת הפריזה בתיאור האירוע, כי לא היה להם כל רצון לגרום למות ביתם וכי הדברים נבעו מתפישה לקויה של המתלוננת את מה שאירע, על רקע רצונה לחיות בהתאם לתפישותיה. בית המשפט הוסיף וציין כי העובדה שהרקע למעשים הינו "כבוד המשפחה" מחייב, מחד גיסא, מסר ברור של הגנה על חיי אדם, אך גם מעיד על כך שמעשי המשיבים נבעו לכאורה מקודים תרבותיים ולא מדפוסי חשיבה עברייניים במובן המקובל. מעשה המונע מאידיאולוגיה דתית או תרבותית, כך נקבע, מצביע אומנם על מסוכנות, וכך ניתן לומר גם לגבי הורה המוכן לגרום למות יוצא חלציו, אך מידת המסוכנות הנשקפת מן המשיבים אינה מחייבת את מעצרם. זאת, שכן המשיבים וכל בני משפחתם יודעים כעת כי בכל אירוע שיסכן את שלומה של המתלוננת יהיו הם החשודים המיידיים, ואף שאין לשלול את האפשרות שהמשיבים ינסו לפעול באמצעות אחרים, המעצר אינו מהווה מחסום בהקשר זה והוא עלול דווקא לתמרץ יצירת קשר עם גורמים עברייניים שייתכן וירצו לסייע להורים. בית המשפט הוסיף וציין כי המשיבים הם אנשים נורמטיביים - המשיב עובד כמורה בבית ספר והמשיבה היא בעלת חנות פרחים - ודי במעצר עד כה על-מנת להרתיעם. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי האירוע נשוא כתב האישום, שבו התלהטו היצרים, עבר הליך של "צינון" באמצעות החקירה המשטרתית והמעצר הממושך, ויש לקוות כי תקופה זו תהווה גורם מרתיע עבור המשיבים. עוד קבע בית המשפט כי לא קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט, כיוון שהמתלוננת אינה נמצאת בבית הוריה ואין צפי שתחזור לשם בקרוב, ואחותה הגרה בבית ההורים כבר מסרה הודעה שאינה תואמת את גרסת המתלוננת, חרף הימצאות המשיבים במעצר. בית המשפט הוסיף וציין כי אין מדובר באירוע פלילי "רגיל" אלא באירוע שבבסיסו ניצב מתח תרבותי בין צעירה הרוצה לפרוץ את גבולות כללי ההתנהגות של עדתה והורים המבקשים לשמר כללים אלה ועל כן, נדרשת התייחסות אשר ביחד עם הקפדה על החוק והגנה על הקורבן, תשקף רגישות למאפיינים התרבותיים של המתלוננת ושל הוריה. אשר על כן סבר בית המשפט המחוזי כי אין לשלול אפשרות של שחרור המשיבים לחלופת מעצר, אך הוא הוסיף וקבע כי על שחרור לחלופה כאמור להיות מותנה "בבטוחות הן במישור המקובל בהליך הפלילי והן במישור של מענה חברתי תרבותי, שיהיה בו כדי לתת מענה לטיב הסיכון האפשרי למתלוננת, מצד המשיבים או מצד מי מטעמם, ככל שקיים סיכון גם בשלב זה, בין אם למתלוננת או למי מהצעירים שעימם היה לה קשר". לעניין הפיקוח והתנאים, ציין בית המשפט כי הופיע בפניו אחיו הבכור של המשיב, שהינו בעל סמכות משפחתית, המנסה להרגיע את הרוחות במשפחה והתרשמותו ממנו היא חיובית ביותר. כן ציין בית המשפט כי המתלוננת הורחקה מפקיעין ובנסיבות שנוצרו ספק אם תחזור אל הכפר בעתיד הנראה לעין, ללא קשר לשאלת המעצר או השחרור של הוריה. בית המשפט המחוזי חתם את החלטתו מיום 27.3.2011 בהוראה על שחרור המשיבים לחלופת מעצר בביתם בפקיעין, באיזוק אלקטרוני, בתנאי ששני שייחים מנכבדי העדה שאינם מתגוררים בפקיעין יוסמכו על-ידי הראש הרוחני לעדה הדרוזית, השיח' מוואפק טריף, על-מנת שיערבו לתנאי השחרור ולשלומה של המתלוננת מפני פגיעה על-ידי הוריה או אדם אחר. בית המשפט הוסיף "לא בכדי אדרוש כי ערבות השיחים תהיה לביטחונה של המתלוננת מפני כל פגיעה, גם באמצעות אחר, זאת מאחר שממכלול הנתונים שהוצגו בפני לא ניתן לשלול אפשרות למעשה מסוג זה". בנוסף, נקבע כי אחיו של המשיב יערוב לכל תנאי השחרור ולשלומה של המתלוננת. לבסוף קבע בית המשפט כי אף שהמשיב ישהה במעצר בית מלא הוא יוכל לצאת מדי יום בין השעות 10:00-9:00 ובין השעות 18:00-17:00 לצורך התאווררות ובליווי מפקח. באשר למשיבה נקבע כי היא תוכל לצאת את הבית לעבודה בחנות הפרחים מדי יום בין השעות 13:00-10:00 ו-20:00-16:00, בליווי מפקח, וכמו כן ניתן צו לעיכוב יציאת המשיבים מן הארץ.
3. בדיון נוסף בבקשה שהתקיים ביום 29.3.2011, התייצבו בבית המשפט המחוזי שני שייחים (השייח מחמוד סיף והשייח יוסף שאנן) והצהירו על מחויבותם לפקח על המשיבים כערבים מטעם העדה לשלומה של המתלוננת ולמילוי תנאי השחרור, והצהירו על התנגדות הנהגת העדה והתנגדותם שלהם לאלימות כלפי נשים בכלל וכלפי המתלוננת בפרט. כמו כן נשמעו באותה ישיבה המפקחים המוצעים, חלקם בני משפחה וחלקם ידידי המשפחה מפקיעין. בהחלטתו מאותו היום ציין בית המשפט כי מדובר באנשים נורמטיביים שהתחייבו לפקח על המשיבים ולמנוע פגיעה במתלוננת, וכי חלופת המעצר בבית המשיבים בפקיעין המשלבת מעורבות קהילתית ועדתית, עולה בעוצמתה על הכלים הרגילים שמעמיד המשפט הפלילי. בית המשפט לא מצא פגם בכך ששני אחיו של המשיב ניסו לפנות אל המתלוננת וציין שהם עשו כן באמצעות מסירת מכתב למשטרה ולפרקליטות והדבר מצביע על כך שבכוונתם לפעול באמצעים חוקיים בלבד. אשר על כן, הוסיף בית המשפט והורה בהחלטתו מיום 29.3.2011 כי אחיו של המשיב יחתום על התחייבות עצמית בסך 50,000 ש"ח להבטחת התחייבותו לשמש "מפקח-על" לכל סדרי הפיקוח; כי כל אחד מן המפקחים האחרים יחתום על התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח; וכי המשיבים יפקידו סך של 15,000 ש"ח במזומן ויחתמו, כל אחד מהם, על התחייבות עצמית בסך 50,000 ש"ח. לבסוף ציין בית המשפט כי התחייבותם של השייחים לפרוטוקול ביחד עם מכתבו של השייח' מוואפק טריף מהווה מבחינתו התחייבות שערכה עולה על כל התחייבות כספית אחרת.
4. מכאן הערר שבפניי, בו טוענת המדינה כי אין להסתפק במקרה דנן בחלופת המעצר שנקבעה וכי מערכת אכיפת החוק מחויבת להגן על שלומה של המתלוננת בכל מחיר ולמנוע את הרצח הבא על רקע "כבוד המשפחה". לטענת המדינה בנסיבותיו החמורות של האירוע ברור כי החשש לחייה של המתלוננת הינו מוחשי ביותר ולמעשה גזר-דין מוות מרחף מעל לראשה. המדינה טוענת כי סברתו של בית משפט קמא לפיה מדובר בהתלהטות יצרים רגעית אשר "צוננה" בינתיים אין לה על מה שתסמוך. לגישתה, החשד לפגיעה בכבוד המשפחה לא ייעלם מעצמו ולא יקהה בחלוף הזמן, והתכתיבים התרבותיים הם כה חזקים עד שיש בהם כדי לגבור על האינסטינקט ההורי. משכך אין לטענת המדינה בתנאי שחרור כלשהם כדי להבטיח את שלומה של מי שדינה נגזר. המדינה מוסיפה וטוענת כי לפי גרסת המתלוננת, המשיבים "סחטו" ממנה את שמו של אחד הבחורים עימם עמדה בקשר, ומכאן החשש מפני הרחבת מעגל הפגיעה הפוטנציאלית. בכל הנוגע למסוכנות מוסיפה המדינה ומפנה למידע סודי שהוצג בפני בית-משפט קמא ובערר, והיא טוענת כי המתלוננת נתונה בפחד עצום וכי החשש פן יבולע לה עובר כחוט השני בחומר החקירה. עוד טוענת המדינה כי מצבה הנפשי של המתלוננת בכי רע וכל רצונה הוא להישאר בחיים, מבלי לפגוע בהוריה. המדינה טוענת כי אין רבותא בכך שהמתלוננת שוהה במקלט מוגן, וכי אין לקבל מצב דברים שבו המתלוננת היא זו שתהא נתונה הלכה למעשה ב"מעצר בית". כמו כן טוענת המדינה כי קיים במקרה דנן חשש מפני שיבוש מהלכי משפטי וניסיון להטיית עדויות וכי אין די בתנאי חלופת המעצר שנקבעו כדי להבטיח את שלום המתלוננת. בהקשר זה מדגישה המדינה כי המפקח המרכזי הוא אחיו של המשיב שאף הוא עלול לשאת באחריות ל"כבוד המשפחה", ולראיה - במהלך החקירה הביעה המתלוננת חשש קונקרטי מדודיה, לרבות מן המפקח; ובמהלך העימות ומייד לאחר שהחוקרים יצאו מחדר החקירה, אמרה המשיבה למתלוננת: "יש לך ד"ש מהדודים שלך, ס' [המפקח המרכזי] ו-ג'". המדינה אינה ממעיטה מכנותה של הצהרת השייחים, אך לגישתה אין בה כדי להפיג את הסכנה הנשקפת למתלוננת שכן חרף פעילותם למיגור התופעה של פגיעה בנשים על רקע "כבוד המשפחה", התופעה עדיין קיימת כפי העולה לכאורה מן המקרה דנן.
5. המשיבים, מצידם, טוענים כי דין הערר להידחות. לטענתם יש ליתן משקל רב להצהרת ראש העדה הדרוזית לפיה הוא אחראי לכך שלא יאונה כל רע למתלוננת, ואין כל עילה להתערב בהחלטתו המאוזנת והמנומקת של בית משפט קמא אשר שמע במהלך הדיון בבקשה עדים רבים (אחד-עשר במספר) ויכול היה להתרשם מהם, ומדבריהם כי מילה של השייח "חקוקה בסלע". המשיבים מוסיפים וטוענים כי המיוחס להם בכתב האישום אינו תואם את אורח חייהם הנורמטיבי. המשיב, כך נטען, עומד לקבל בקרוב מינוי כמנהל בית-ספר ולומד משפטים, וגם המשיבה היא אישה משכילה אשר לומדת ועובדת. בהקשר זה מדגישים המשיבים כי הם נמצאים מזה כחודשיים במעצר וכתוצאה מכך נותר אחד מילדיהם, כבן 11 שנים, ללא הוריו לראשונה בחייו. כמו כן טוענים המשיבים כי יש ליתן משקל לקביעתו של בית משפט קמא לפיה ייתכן שגרסת המתלוננת מוגזמת ומופרזת, ועוד הם טוענים כי לא נתנו למתלוננת כל כלי כדי לבצע את ההתאבדות; כי ניסיונות ההתאבדות שלה לא היו ממשיים; וכי לא ניתן להתעלם מגרסתם לפיה כל רצונם הוא לחנך את ביתם וכי הדברים יצאו מכלל פרופורציה. כמו כן טוענים המשיבים, כפי שאף קבע בית משפט קמא, שבין אם הם ייעצרו ובין אם לאו המתלוננת לא תחזור הביתה, והם מוכנים להחמרת תנאי מעצר הבית כדי מעצר בית מלא בשלב הראשון. לטענת המשיבים, שחרורם יביא לסיום הפרשה באופן מיטבי, בהדגישם כי לא ניתן להסתפק במקרה דנן רק בכלים הסטנדרטיים שמעמיד המשפט.
6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו.
התמונה העולה מן הראיות לכאורה היא כי קיים סיכוי סביר להרשעת המשיבים באישומים המיוחסים להם בפרשה זו, וכך קבע גם בית המשפט המחוזי בהחלטתו. מהודעותיה של המתלוננת עולה כי החשש לחייה הוא לכאורה חשש מבוסס וכי האיום שהופנה כלפיה לפיו עליה לסיים את חייה אחרת יהרגו אותה המשיבים, הוא לכאורה ממשי וברור. המתלוננת סיפרה כי "הם פקדו עלי להתאבד שזה יותר מביקשו" (הודעת המתלוננת מיום 17.2.2011 בשעה 12:25, עמ' 1 שורות 6-5), ולדבריה אמר לה המשיב "את תמותי עכשיו עוד חודש חודשיים שלוש תתני לי לחשוב איך ומבלי שאף אחד יסתבך..." (הודעת המתלוננת מיום 15.2.2011, עמ' 7 שורות 18-17; וראו גם הודעתה מיום 10.2.2011 בשעה 18:21, עמ' 2 שורות 8-6). בסיום ההודעה מיום 10.2.2011 נשאלה המתלוננת "את חושבת שהם עדיין יפגעו בך?" והשיבה "כן בטח אני בסכנת חיים" (הודעה מיום 10.2.2011 בשעה 17:00, עמ' 10 שורות 13-12; וראו גם תמליל שיחה מיום 8.2.2011 בין החוקר אמל בדר למתלוננת). המתלוננת אף מסרה שהיא פוחדת "מהסביבה" וכשנשאלה למה הכוונה השיבה כי כוונתה לדודים שלה (ראו שם). המידע הסודי העדכני שהוצג בפניי מחזק אף הוא מסקנה זו והעובדה שבית המשפט לא נתן לכך כל משקל מעוררת בעיני קושי רב. מעיון בחומר הראיות לכאורה עולה עוד כי המשיבה הייתה מעורבת באופן פעיל במעשים המיוחסים למשיבים. לדברי המתלוננת, המשיבה תמכה במשיב (הודעת המתלוננת מיום 10.2.2011 בשעה 17:00, עמ' 5 שורות 16-15 וכן עמ' 8 שורות 14-2), צעקה אליה מעבר לדלת "מה את עדיין חיה" (הודעת המתלוננת מיום 15.2.2011, עמ' 6 שורה 6) וגם אמרה לה "את הרסת את הבית הזה וכדי שהבית הזה יחזור ויהיה נקי את צריכה למות" (שם, עמ' 8 שורות 3-2). כמו כן עולה מן הראיות לכאורה כי המשיבה ניסתה לשבש מהלכי משפט ולהשפיע על המתלוננת לחזור בה מתלונתה. כך, לדברי המתלוננת כאשר הגיעה המשטרה לבית אמרה לה המשיבה לומר שהסימן בצווארה נגרם מן החולצה שלבשה (הודעת המתלוננת מיום 17.2.2011 בשעה 12:25, עמ' 2 שורות 13-12). בעימות שנערך ביניהן אמרה המשיבה למתלוננת "הדיבורים האלו אסור להגיד..."; וגם "כל מילה שאמרת פה הולכת עכשיו לבית משפט אם את לא תוותרי על התלונה"; "את עכשיו מהיום והלאה תתקני את המצב...". האם אף אמרה למתלוננת כי יש לה דרישת שלום מדודיה (מהתבוננות בדיסק העימות קשה להתרשם האם מדובר באיום מרומז או בניסיון נוסף של האם להשפיע על המתלוננת ולגרום לה לחזור בה מהתלונה) ובסיום העימות חיבקה אותה האם ואמרה לה לדברי המתלוננת "תשני את הדברים שלך" (הודעת המתלוננת מיום 15.2.2011, עמ' 11 שורות 19-17). חשוב לציין כי מהודעותיה וכן מן המכתב שכתבה המתלוננת ביום 22.2.2011 עולה בבירור שהיא אינה חפצה לפגוע בהוריה. נהפוך הוא, היא מגלה כלפיהם רגשות חיוביים ואף כתבה כי היא סולחת להם ו"מוותרת על התביעה" נגדם בשל העובדה שאחיה זקוקים להם וכן בשל העובדה ש"בדרך כלל יש בהם צדדים טובים". יחד עם זאת, המתלוננת מדגישה במכתב כי היא עומדת על גרסתה ואינה חוזרת בה ("אני לא משנה את גרסתי במכתב הזה בשום פנים ואופן אבל אני סולחת להם..."; וראו גם דבריה בהודעה מיום 10.2.2011 בשעה 17:00, עמ' 3 שורות 7-6: "אני לא רוצה להגיש תלונה נגד ההורים אני רק רוצה לא למות"). בסוף המכתב מבקשת המתלוננת "ממשטרת ישראל להגן עלי גם עכשיו וגם בעתיד ולהחתים את כל בני המשפחה (אבא, אמא, האחים שלי והדודים שלי) על התחייבות שלא להתקרב אלי בכלל ולא לפגוע בי...".
מנתונים אלה כולם עולה לכאורה נחישותם של המשיבים לגרום לכך שהמתלוננת תסיים את חייה בשל מה שמכונה פגיעה ב"כבוד המשפחה" והצדק עם המדינה באומרה כי הרצון לקטול אדם בשל פגיעה ב"כבוד המשפחה" אינו ניזון מעצם טיבו ממניע חולף והוא עלול לתבוע את קורבנו גם בעתיד (ראו בש"פ 7146/08 עיבדייה נ' מדינת ישראל, פיסקה 15 (טרם פורסם, 8.9.2008)). על כן קיים במקרה דנן חשש ממשי לשלומה ולביטחונה של המתלוננת, אותו היא מבטאת בבירור ולכך יש להוסיף גם את הסיכון הקיים לשלומו של הבחור שעימו עמדה בקשר. העובדה שמדובר באנשים נורמטיביים והעובדה שהמעשים המיוחסים להם נעשו לכאורה על רקע של קודים עדתיים-חברתיים השוללים התנהגות כמו זו שהמתלוננת נחשדה בה, אינם תומכים בהכרח בהחלטה כי ניתן לשחרר את המשיבים לחלופת מעצר. אדרבא, הרצון לכאורה לגרום למותה של המתלוננת בשל סטייה מכללי ההתנהגות המקובלים בעדה ובשל מה שמכונה "פגיעה בכבוד המשפחה", יש בו במידה רבה כדי להעצים את המסוכנות הנשקפת לה מידם ואת החשש כי עם שחרורם ימשיכו לנסות לפגוע בה (ראו והשוו בש"פ 8803/07 מ' נ' נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 31.10.2007)). בהקשר זה ראוי להדגיש כי מדובר בתופעה נפשעת שיש לעשות כל הניתן באמצעים שהחוק מעמיד לרשות גורמי האכיפה, על-מנת לשרש אותה ולמגרה. בצד אלה יש כמובן חשיבות רבה לתהליכים חברתיים שיכולים ראשי העדות השונות להוביל על-מנת להעביר תופעה זו מן העולם, והצהרת ראשי העדה הדרוזית כי הם מתנגדים לתופעה ומטיפים למיגורה היא מעודדת ומעוררת תקווה. יחד עם זאת, וכל עוד התופעה נמשכת, יש לטפל בפרשות מסוג זה לאורך כל שלבי ההליך הפלילי כבכל מעשה עבירה אחר, בלא לגלות כלפי המואשמים בביצועה יחס סלחני העלול להעביר מסר כי רצח, הריגה או שידול להתאבדות על רקע כזה יש בו כדי להקהות במשהו מפליליותם של המעשים, ולא היא. העובדה שהמתלוננת שוהה במקלט אף היא אין בה כדי להצדיק את שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר, ואין לקבל את הגישה לפיה תיאלץ המתלוננת בנסיבות אלה לשהות במקלט לאורך זמן על-מנת להבטיח את שלומה הנפשי והפיזי.
7. בית המשפט המחוזי הקדיש זמן ומחשבה רבה למקרה דנן והדבר ניכר היטב בהחלטותיו שבולטת בהן רגישות ושימת לב להיבטים החברתיים שהמקרה מעורר. יחד עם זאת, לא אוכל לצערי להסכים עם המסקנה שאליה הגיע בסופו של יום ועם תנאי השחרור לחלופת מעצר שאותם קבע. יש לזכור כי בטרם יורה על שחרור לחלופת מעצר על בית המשפט להשתכנע כי החלופה המוצעת אכן תפחית את הסיכון הנשקף מן הנאשם במידה סבירה, ההולמת את נסיבות העניין (ראו בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (טרם פורסם, 7.9.2009)), וברי כי ככל שהסיכון הנשקף מן הנאשם רב יותר, כך תידרש חלופה הדוקה ואפקטיבית יותר אשר תבטיח להנחת דעתו של בית המשפט את שלומו של המתלונן או המתלוננת ושל הציבור, לפי העניין. עוד יש לזכור כי ייתכנו מקרים אשר בהם יגיע בית המשפט למסקנה, לאחר שישקול בדבר ואף בלא שיידרש לחלופה קונקרטית, כי אין מקום להורות על חלופה כלל בשל הסיכון הרב הנשקף מן הנאשם (ראו בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 10.11.2009)).
במקרה דנן נראה כי אין בחלופה ובתנאים שנקבעו כדי להבטיח כנדרש את שלומה של המתלוננת ולאיין את הסיכון הנשקף לה מידי המשיבים. זאת במיוחד נוכח המידע הסודי שהועבר לעיוני, אשר אינו מתיישב עם מסקנותיו של בית משפט קמא ועם התוצאה אליה הגיע, ומקשה מאוד ליתן אמון במשיב כי לא יפגע לרעה במתלוננת. חשש נוסף נובע מכך שהמשפחה כולה מתגוררת בפקיעין, והמשיבים אם ישוחררו לביתם שם, כהחלטת בית משפט קמא, יימצאו בקירבת מי שאמורים או עשויים להעיד במשפט והדבר מקים חשש לשיבוש מהלכי משפט. חשש זה יש לו לכאורה בסיס נוכח התנהלות המשיבים וניסיונם לגרום למתלוננת לחזור בה מתלונתה. מנגד, יש ליתן משקל לכך שראש העדה הדרוזית השייח מוואפק טריף נענה לפנייתו של בית המשפט המחוזי ודאג לכך שתינתן מטעמו, באמצעות שני שייחים מנכבדי העדה, ערבות לביטחונה של המתלוננת ולקיום תנאי השחרור (על התחייבותו זו חזר השייח טריף גם במכתב ששלח לבית משפט זה לאחר תום הדיון בערר). מעורבות חיובית זו להבטחת שלומה של המתלוננת מצד נכבדי העדה ראויה להערכה ולשבח ואין להטיל ספק בכנותה.
לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי תוצאה מאוזנת במקרה דנן, בהינתן מכלול השיקולים הצריכים לעניין עליהם עמדתי, תהא קבלת הערר ככל שהדבר נוגע למשיב, וקבלתו בחלקו ככל שהוא נוגע למשיבה באופן שהמשיבה תוכל להשתחרר לחלופת מעצר ובלבד שתוצע חלופה ביישוב אחר ולא בביתה בפקיעין, ובפיקוח הולם של מי שאינם קרובי משפחה מיידיים של המשיבים (כגון אחיו של המשיב או אחיה של המשיבה), וזאת בתנאי מעצר בית מלא ובאיזוק אלקטרוני. כמו כן יש להבטיח במסגרת תנאי השחרור שייקבעו כאמור כי המשיבה לא תיצור קשר עם המתלוננת או עם המשיב וכן עם מי מן העדים האמורים להישמע במשפט. על-מנת שתיבחן אפשרות לחלופה כזו, אני מורה על קבלת תסקיר של שירות המבחן שייערך במהירות האפשרית ויוצג בפני בית המשפט המחוזי אשר ישוב וידון בסוגיית מעצרה של המשיבה לאחר קבלתו.
הערר מתקבל, אפוא, באופן חלקי. המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ואילו המשיבה תישאר בשלב זה במעצר עד החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי.
ניתנה היום, ב' בניסן תשע"א (6.4.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. אא