העליון דחה טענת 'הגנה עצמית'- הנפת כוס זכוכית ומבט מאיים לא מצדיקים רצח.

השופט א' רובינשטיין:

א.             ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות שטמר, וילנר וסלע) מיום 17.3.08 (הכרעת דין) ומיום 26.3.08 (גזר דין) בתיק ת"פ 5134/06; במסגרתו הורשע המערער בהריגת חברו סרגיי קוטוב ע"ה (להלן המנוח), זוכה מאשמת רצח שעליה הובא מתחילה לדין ונגזרו עליו עשרים שנות מאסר (מהן 17 בפועל ועוד 3 על תנאי).

האישום

ב.       בכתב האישום נטען, כי המנוח התגורר עם המערער בדירתו, ונוכח עימותים ביניהם על רקע שתיית אלכוהול מרובה של המנוח, ביקש ממנו המערער כי יעזוב - אך הוא סירב. ביום המעשה (10.6.06) לפנות בוקר החל המנוח להשתולל ולצעוק על המערער, המערער הרגיעו והם ישבו ושתו. כתום חצי שעה - הדבר היה סמוך לשעה 03:30 לפנות בוקר - שב המנוח לצעוק, תוך הנפת ידיים. המערער, כך נטען, נטל סכין גדולה ודקר את המנוח דקירה שחדרה ללב; לאחר מכן ניגש למרפסת ונטל טוריה אותה הניח ביד שמאל של המנוח, ובידו השניה הניח סכין מטבח - כדי לבדות ראיה ולהכשיל רשות שיפוטית. אחר כך הזעיק משטרה. המנוח מת מאיבוד דם בעקבות נזק ללבו. לצד עבירת הרצח הואשם המערער בשיבוש מהלכי משפט ובבידוי ראיות.

פסק הדין קמא

ג.       בתום ההוכחות הוכרע הדין. כאמור, תחת עבירת הרצח בה הואשם הורשע המערער בהריגה. בחוות הדעת העיקרית (שנכתבה בידי השופטת וילנר) נדרש בית המשפט, בין השאר, לטענתו העיקרית של המערער, שחזרה בפנינו, כי פעל מתוך הגנה עצמית. בית המשפט ניתח את הוראות סעיף 34י וסעיף 34טז לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינן תנאי תחולתה של טענת הגנה עצמית - ושלל את התקיימותם. נקבע, כי הנפת כוס זכוכית, והבעת פנים מאיימת מצד המנוח, בהן תלה המערער את פחדו - לא היוו סיכון ממשי. עוד נקבע, כי אין לראות את הדקירה כקשורה לתקיפת המערער על-ידי המנוח כחצי שעה לפניה - שכן בינתיים ישבו המערער והמנוח לאכול יחדיו ושוחחו. עוד קבע בית המשפט, כי אף אילו היה סיכון מוחשי, ולא כן היה, לא עמדה תגובת המערער ביחס סביר לאיום - נוכח האמצעים האחרים שניתן היה לנקוט להדיפת המנוח (למשל, יציאה מן הדירה). עצם ביום ההגנה העצמית לאחר המעשה על-ידי המערער ("שתילת" סכין וטוריה בידי המנוח) מסביר, לדעת בית המשפט, כי המערער הבין שלא היתה הצדקה לדקירה. נפסק איפוא, כי אין טענת ההגנה העצמית עומדת למערער.

ד.       בשלב זה פנה בית המשפט קמא לדון בעבירת הרצח, ובהיעדר ערעור מטעם המדינה, הדברים מובאים לשלמות התמונה בלבד. לאחר ניתוח רכיבי העבירה בזיקה לתיק דנא, פסק בית המשפט כי לא שוכנע שברגע הקריטי התגבשה אצל המערער החלטה להמית את המנוח מתוך שיקול דעת - והדבר נעשה ללא מחשבה תחילה, וכתגובה ספונטנית להבעת פניו ולהתנהגותו של המנוח. בית המשפט התרשם כמהימנה מעדות המערער שלא רצה במות המנוח, וכן מכנות חרטתו. התעורר איפוא ספק סביר ביחס לביטויים מפי המערער, שהתביעה ביקשה לראותם כמגבשים את עבירת הרצח. נאמר, כי לא הוכחה טענת התביעה שהמערער התאמץ לדקור את המנוח בלבו דוקא, וכן לא שוכנע בית המשפט כי היה מניע לעבירת הרצח. אשר להתנהגות לאחר המעשה, נקבע כי אכן המערער לא הזעיק אמבולנס וגם ביים מצג מטעה, אך הדברים נתפסו כחלק מהלך רוחו הנסער, שכן הוא לא תיכנן מראש המתה. נקבע גם, כי אין לראות במעשי המנוח התגרות וקנטור כמשמעם בדין; נדחתה גם טענת שכרות. באשר להריגה, נאמר כי המערער מודה בה בעצם, וכי היתה מודעות מצידו לאפשרות גרימת המוות. לכן זוכה המערער מעבירת רצח והורשע בהריגה, וכן בבידוי ראיות ושיבוש מהלכי משפט. השופטת שטמר נדרשה בחוות דעתה, בין השאר, לספק אם רצה המערער במות המנוח. השופטת סלע הצטרפה לדברי חברותיה.

ה.       בבואו לגזור את הדין ציין בית המשפט את חומרתה של עבירת ההריגה, וראה בשימוש בסכין על-ידי המערער ביטוי נוסף ל"תת תרבות הסכין", שיש צורך להילחם בה ולעקרה מן השורש. נסיבות המקרה תוארו בפי בית המשפט כמצויות ברף הגבוה ביותר של עבירת ההריגה, בשל הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בסכין אף ללא התגרות מוקדמת; אך נזקפו גם השיקולים לקולה, ובהם החרטה ונטילת האחריות. עבירות שיבוש המשפט ובידוי הראיות נתפסו כאגביות לנושא העיקרי. לפיכך הושת העונש כאמור.

הערעור

ו.       בערעור נטען שוב, כי המדובר בהגנה עצמית ויש לראות את הדקירה על רקע מכלול אירועי הערב הקריטי ואופיו האלים של המנוח - אף אם טעה המערער בהערכת הסכנה והאפשרויות שעמדו לפניו. נטען, מעבר לנושא ההגנה העצמית, גם למחדלי חקירה - ובפרט איבוד קלטת ובה שיחות טלפון של המערער למשטרה מיד לאחר הדקירה. כן נטען באשר לגובה העונש. באשר להגנה העצמית נטען, כי נתקיימו יסודות ההגנה לפי החוק, וכי אין לדון את הנסיבות בחכמה שלאחר מעשה, שכן עסקינן בשעות הקטנות של הלילה, לאחר שתיה מרובה של משקאות חריפים, ואל מול חשש מתקיפה פתאומית של המנוח על-ידי כוס כבדה - ובמיוחד בהיות המנוח מומחה לאומנויות לחימה. לגבי האמצעים שיכלו להינקט על-ידי המערער נטען, כי לא היה לרשותו זמן לשקול זאת - ואף אם טעה המערער, יש לשפטו לפי המצב כפי שדימה אותו. ועוד, נטען כי הביום הנזכר על-ידי המערער היה בעיקר בשל לחץ ובהלה. אשר לגזר הדין נטען, כי המערער הוא אדם עובד שניהל חיים תקינים, ונסיבותיו לא הובאו דיין בחשבון לצורך הקלה. בפנינו לא התייצבה המדינה בשל שביתת הפרקליטים. הסניגור המלומד טען, כי יש ליחס חשיבות להתנהגות המערער ולאמונתו הסובייקטיבית שהוא עמד בפני סכנת מוות.

הכרעה

הגנה עצמית - רקע

ז.       טענתו העיקרית של המערער היא ההגנה העצמית. המחוקק אמר דברו בנושא זה בסעיף 34י ובסעיף 34טז לחוק העונשין, תשל"ז-1977. סעיף 34י קובע:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

סעיף 34טז מוסיף על כך, כי:

"הוראות הסעיפים 34י... לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה".

את האמור בשני הסעיפים רואים כתנאים מצטברים: ראשית, הוראות סעיף 34י לעניין תנאי ההגנה: כי הנאשם הותקף שלא כדין; כי מן התקיפה נשקפה סכנה מוחשית של פגיעה - בין השאר ולענייננו, בחיים או בגוף; כי מעשהו של הנאשם היה "דרוש... כדי להדוף" את התקיפה (נחיצות); כי אותה נחיצות היתה מיידית; וכן, כי הנאשם לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך צפיית ההתפתחות מראש (אם נרצה, פרובוקציה או התגרות). נוסף על אלה תנאי סעיף 34טז לעניין הסבירות: מעשהו של הנאשם צריך להיות סביר בנסיבות למניעת הפגיעה (לניתוח מדויק ראו ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 13; ע"פ 5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) פסקה 15).

ח.       לעניין הסבירות, תחת "סביר" יכול היה המחוקק לומר "מידתי": "סבירות זאת מתייחסת בעיקרה לדרישה של מידתיות(פרופורציונליות)" (ג' הלוי, תורת דיני העונשין (חלק שלישי, תש"ע) 401; ההדגשה במקור). בסעיף אחר לחוק העונשין (סעיף 300א(ב)) אף נדרש המחוקק למה שבמשפט המינהלי מכונה "מתחם הסבירות" ("במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה... מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז"). מונחים אלה מקרבים אותנו למובנו של המונח "סביר" שבמשפט המינהלי - בן ההיגיון והשכל הישר (ראו א' ברק, מידתיות במשפט - הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה (תש"ע) 406-405), וגם כאן "דרישה זו היא אובייקטיבית במהותה" (ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 91 - השופט לוי). ועם זאת, האובייקטיביות נבחנת בזהירות, שכן על בית המשפט להשתדל גם להכניס עצמו לנעלי הנאשם, בחינת "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (משנה אבות ב' ד'), דבר שאינו קל כל עיקר.

ט.        יסודותיה של ההגנה העצמית נותחו בשנים האחרונות על-ידי בית משפט זה, בין השאר בפרשת קליינר ובפרשת אלטגאוז. שאלה כללית יותר שנדונה היא, האם טענת הגנה עצמית היא הצדק, המעניק זכות שימוש בכוח, כמעשה נכון וראוי; או פטור, כמעשה מצער שאינו רצוי אך גם אינו ראוי לענישה פלילית (ראו לדוגמה י' רבין וי' ואקי, דיני עונשין (מהדורה שניה, כרך שני, תשע"א) 716-713; ב' סנג'רו, הגנה עצמית במשפט הפלילי (תש"ס) 63 ואילך). לאחרונה נדרש לכך גם בית משפט זה בהקשר של פסיקת פיצוי לנאשם שזוכה: "את ההגנה העצמית, היא ההגנה שהובילה לזיכויו של המערער בפרשה שבפנינו, יש לראות כהגנה מצדיקה" (ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי; כך באותו מקרה, אך תיתכן גם הגנה שביסודה פטור. ראו גם דברי בפסקות י"ד וי"ח לאותו פסק דין). אכן יש לבחון את אופיה של הטענה בדקדקנות על פי נסיבות המקרה. לגישת המשפט העברי ראו גם הרב פרופ' ד' פרימר, נדיב לב (תשע"א) בפרק "הגבול בין צורך והגנה פרטית במשפט העברי" (עמ' 155 ואילך, יחד עם פרופ' א' אנקר); עוד ראו שם לעמדת המשפט העברי בענייני הגנה עצמית בכלל, בפרק "הגדרת דין רודף" (עמ' 177, 182 ואילך).