העליון דחה ברע של תושבי פרדס חנה-כרכור בנוגע לדרישות חיוב בהיטל סלילת כבישים ששלחה להם המועצה

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות ש' שטמר, ב' בר-זיווהשופט ד"ר ע' זרנקין) מיום 2.9.2012 בע"א 22250-04-11, בו התקבל ערעור המשיבה - ברוב דעות של השופטות שטמר ו-בר-זיו וכנגד דעתו החולקת של השופט ד"ר זרנקין - על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט א' טובי) מיום 24.2.2011 בת"א 6012-10-08 ובעוד ששה הליכים שהדיון בהם אוחד.

תמצית הרקע העובדתי והליכים קודמים

1.        לפני בית משפט השלום נדונו במאוחד מספר תובענות אותן הגישו תושבי המועצה המקומית פרדס-חנה-כרכור ובגדריהן ביקשו להצהיר על בטלות הודעות החיוב שנשלחו אליהם על ידי המועצה המקומית בנוגע לסלילת מדרכות ובנוגע לחיובם בהיטל סלילת כבישים. בית משפט השלום הכריע בטענות שונות אך לענייננו רלבנטית ההכרעה לעניין חוקיות החיוב בדמי השתתפות בסלילת מדרכות, נוכח אי משלוח הודעת דרישה מוקדמת מטעם המועצה המקומית כאמור בסעיף 10(א) לחוק עזר לפרדס-חנה-כרכור (סלילת רחובות), התשמ"ז-1986 (להלן: חוק העזר). סעיף 10(א) לחוק העזר קובע כי ראש המועצה רשאי לדרוש בהודעה בכתב מאת בעל נכס הגובל ברחוב, לסלול סלילה ראשונה, את המדרכה המצויה לאורך חזית הנכס. סעיף 12(א) לחוק העזר מורה כי מקום שלא מילא בעל הנכס אחר הודעת ראש המועצה לפי סעיף 10 רשאי ראש המועצה לבצע את הסלילה ולגבות את הוצאות הביצוע מאותו בעל נכס. המבקשים טענו כי דרישה מוקדמת כאמור לא נשלחה אליהם.

2.        בית משפט השלום קבע, בדומה להלכה שנפסקה בעע"ם 7027/07 אדגר נ' המועצה המקומית בנימינה (לא פורסם, 26.12.2000), כי על פי חוק העזר קיימת חובה לשלוח לתושבים דרישה מוקדמת לסלול מדרכה ורק לאחר שהתושבים מתנגדים לבצע את העבודה בעצמם רשאית המועצה המקומית לסלול את המדרכה ולחייבם בגין הוצאותיה. בית משפט השלום קבע כי אף אם אין הגיון בכך שכל מקטע מדרכה ייסלל בידי משפחה אחרת ובסטנדרט לא אחיד, בדומה להסתייגותו של השופט י' עמיתבעע"מ 7027/07 הנ"ל, הרי שזו דרישת החוק כל עוד לא שונה, ובידי המועצה המקומית אפשרות ליזום תיקון חקיקה מתאים.

           כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

3.        בדעת המיעוט אימץ השופט ד"ר זרנקיןאת נימוקיו של בית משפט השלום וגרס כי אין מקום להתערבות בממצאיו תוך שהדגיש לעניין סלילת מדרכות את ההלכה שנקבעה בעע"ם 7027/07 הנ"ל.

4.        בדעת הרוב, מפי השופטת שטמר, באשר לדמי השתתפות בסלילת מדרכות, התקבלה טענת השיהוי והמניעות שהעלתה המועצה המקומית. לפי טענה זו יצרו המבקשים מצג כלפי המועצה המקומית לפיו הם אינם חולקים על סמכותה לחייבם בהשתתפות בגין סלילת מדרכות. השופטת שטמרקבעה, בהתאם לממצאיו של בית משפט השלום, כי במהלך החודשים מרץ-אפריל 2007 קיבלו המבקשים הודעות חיוב. בעקבות קבלת הודעות אלה נפגשו המבקשים ביום 15.4.2007 עם מהנדס המועצה המקומית והציגו לו את עמדתם לפיה אין לחייבם לפני שתבוא דרישה מוקדמת לפי סעיף 10(א) לחוק העזר. לאחר שנוהלו מגעים נוספים התקיימה ביום 12.6.2007 פגישה נוספת בין מהנדס המועצה המקומית לבין בא כוח המבקשים ואחד מהמבקשים, בה חזרו המבקשים על טענותיהם. ביום 18.6.2007 העלו המבקשים על הכתב את התנגדויותיהם. הצדדים המשיכו במשא ומתן. במכתבם של המבקשים אל המשיבה מיום 27.11.2007 קיבלו המבקשים את ההצעה לפיה דמי ההשתתפות בסלילת הרחובות ישולמו לאחר סיום הסלילה על ידי המועצה. במכתב נוסף מיום 13.12.2007 חזרו המבקשים וביקשו כי הודעות החיוב יוצאו להם בהתאם למוסכם. על רקע התכתבויות אלה קבעה השופטת שטמר כי המשיבה רשאית הייתה לבצע את סלילת המדרכות תוך הסתמכות על כך שהיה ויתור מטעם המבקשים על הטענה כי לא הוצאה להם דרישה מוקדמת לפי סעיף 10(א) לחוק העזר.

           השופטת בר-זיוהצטרפה לחוות דעתה של השופטת שטמר והתוצאה נקבעה כאמור כדעתן וכנגד דעתו החולקת של השופט ד"ר זרנקין.

           כנגד דעת הרוב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה למתן רשות ערעור

5.        המבקשים טוענים כי עצם המחלוקת בין שופטי הערכאות הקודמות ובין שופטי המותב בבית המשפט המחוזי בסוגיית סלילת המדרכות מצביעה על כך שקיימת שאלה משפטית הטעונה בירור. המבקשת טוענת עוד כי לפני בית משפט זה תלוי ועומד ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעע"ם 9517/09 גולן נ' המועצה המקומית פרדס חנה, בשאלת חוקיות החיוב בהשתתפות בגין סלילת מדרכות בהיעדר דרישה מוקדמת, שעה שגם שם בית המשפט המחוזי פסק בניגוד להלכה הפסוקה. המבקשים מציינים כי באותו עניין התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה. כן נטען כי קיימת פסיקה סותרת של ערכאות דיוניות בשאלה הרלבנטית. המבקשת טוענת כי דרישות חוק העזר הן ברורות וחד משמעיות ולא ניתן להשלים עם חיוב שלא על פי סמכויות הרשות בחוק תוך חריגה מסמכות. המבקשים טוענים כי יש עוד נישומים רבים שאינם מודעים לחיובם שלא כדין ומשכך יש אינטרס ציבורי רחב בקביעה עקרונית בדבר חיוב ללא דרישה מוקדמת מטעם המועצה המקומית.

דיון והכרעה

6.        לאחר שעיינתי בבקשה שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

7.        כידוע, אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 633-632 (מהדורה עשירית, 2009); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי ב 1273-1271 (מהדורה חמש עשרה, 2007)]. מגבלה זו על היקף ההשגה הערעורית נועדה לאפשר ערעור ברשות בנסיבות המתאימות, אך בה בעת למנוע פגיעה בסופיות הדיון, בוודאות המשפטית וביעילות המערכתית [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)]. משכך, האיזון הראוי מחייב כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן מקום בו הדיון לפני ערכאה שלישית יביאה לקידומה של סוגיה משפטית עקרונית מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים, או כאשר עיוות הדין שיגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת.

8.        הבקשה דנן אינה נמנית על המקרים בהם תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" הניתנת במשורה.

           כידוע, עצם העובדה כי הערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות שונות אין בה כשלעצמה להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו למשל: החלטתה של השופטת ע' ארבל ברע"א 7652/06 ולפמן תעשיות בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (לא פורסם, 15.10.2006), פסקה 4; החלטתו של השופט א' רובינשטיין ברע"א 8343/08 סגל נ' קן התור הנדסה ובניין בע"מ (לא פורסם, 8.12.2008 ), פסקה ו'].

           זאת ועוד, במקרה דנן אין מתעוררת כל שאלה משפטית שכן השאלה שבמחלוקת הוכרעה בעע"ם 7027/07 הנ"למפי המשנה לנשיאה א' ריבלין (פסקאות 7-6) בהסכמת השופטת א' פרוקצ'יהבשים לב להסתייגותו של השופט י' עמית. הגם שהשופט עמיתהסתייג מקביעתו של המשנה לנשיאה ריבלין בנקודה שבנדון הרי שההלכה נפסקה בדעת רוב וזו ההלכה המחייבת. משכך, אין לטעמי נפקות של ממש לטענה בדבר פסיקה סותרת של ערכאות דיוניות לאחר שנקבעה בסוגיה שבנדון הלכה ברורה. מטעם זה אף איני רואה ממש בטענתם של המבקשים לפיה נישומים רבים אחרים זקוקים להכרעה עקרונית בסוגיה, שכן הסוגיה הוכרעה כאמור.

           לא זאת אף זאת, לא ניתן לומר שדעת הרוב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי סותרת את ההלכה הפסוקה משום שאף בעע"ם 7027/07 הנ"ל לא החיל המשנה לנשיאה ריבליןאת ההלכה בשל שיהוי ודן בגדרי השיהוי במניעות מהעלאת טענת אי חוקיות בגין אי המצאת דרישה מוקדמת לאור קיומו של מצג מטעם התושבים כלפי המועצה המקומית (שם, פסקאות 9-8). השאלה האם המצג עליו הצביעה דעת הרוב בנסיבות העניין דנן עולה כדי אותן נסיבות שנדונו בחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבליןהינה שאלה עובדתית ופרטנית שהכרעה בה לא תקדם את עניינם של בעלי דין פוטנציאליים.

           מעבר לכך, עצם העובדה כי עומד ותלוי לפני בית משפט זה ערעור בסוגיה דומה אינו מצדיק כשלעצמו היעתרות למתן רשות ערעור, שכן הערעור התלוי ועומד הוא על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאה ראשונה ואילו במקרה דנן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בשבתו כערכאת ערעור וכאשר הבקשה לפני בית משפט זה היא ב"גלגול שלישי". בהינתן המצג עליו הצביעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי במקרה דנן איני סבור כי דחיית הבקשה תגרום למבקשים עיוות דין, זאת מבלי להביע עמדה בשאלה האם מצג זה נכנס לגדרי הנסיבות שנדונו על ידי המשנה לנשיאה ריבלין בעע"ם 7027/07 הנ"ל.