העליון דחה בקשת המורשעים ברצח דפנה כרמון ז"ל למשפט חוזר

1.        המבקשים - האחים כמאל ומוחמד סביחי - הורשעו עם שניים נוספים ברצח דפנה כרמון ז"ל (להלן: המנוחה) לאחר שחטפו ואנסו אותה, והם נושאים עתה במאסר עולם. ערעור שהגישו על הרשעתם נדחה (ע"פ 157/87 סביחי נ' מדינת ישראל, לא פורסם, 6.08.89). מזה למעלה משני עשורים הם טוענים לחפותם, אולם בקשה קודמת לקיומו של משפט חוזר, אותה הגישו עם שותפיהם למעשה, נדחתה (מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 642 (2000), הנשיא א' ברק). בקשה שהגיש כמאל לבדו נדחתה אף היא (מ"ח 1084/90 סביחי נ' היועץ המשפט לממשלה (לא פורסם, 13.3.90), הנשיא מ' שמגר). כעת מונחת בפני בקשה נוספת לקיומו של משפט חוזר, אותה הגישה הסנגוריה הציבורית הארצית בשם המבקשים.

הרקע

2.        ביום 11.06.82 נעלמו עקבותיה של המנוחה כאשר הייתה בדרכה לביתה בחיפה. במהלך החיפושים אחריה פנה בטלפון אדם בשם אלכסנדר בשארה המכונה "אנדריאה", אל הוריה, וטען כי בתם מוחזקת על-ידי קבוצה הקשורה לארגון פת"ח. כחודש לאחר מכן גילה באקראי רועה צאן בשם מוחמד כוזלי שרידי גופה לצד הכביש המוביל לבית-הכלא דמון. בדיקה של השרידים שנערכה בסיוע רופא שיניים, קרוב משפחתה של המנוחה, העלתה כי מדובר בגופתה. במקביל, נעצר אנדריאה הנזכר לעיל, ובחקירתו מסר כי אדם בשם אחמד שעבד עמו בבית-קפה בחיפה, חטף עם שניים נוספים בחורה באזור ביתה של המנוחה, ומסר מספר גרסאות סותרות לעניין גורלה. בעקבות דבריו של אנדריאה נעצר גם אברהים סמודי (להלן: סמודי), אשר לאחר מספר חקירות מסר כי הרג בחורה עם אנדריאה ואדם נוסף. מבדיקה רפואית שנערכה לאנדריאה נמצא כי הוא סובל מהפרעות אישיות ובעל נטייה פתולוגית לשקר. בסופו של דבר, ומשלא נמצאו ראיות לביסוס אשמתם, שוחררו השניים וצוות החקירה שהוקם לחקירת מותה של המנוחה (להלן: הצח"מ הראשון) פוזר.

ההודיות

3.        לאחר פיזורו של הצח"מ הראשון נדמה היה כי פרשת רציחתה של המנוחה לעולם לא תבוא על פתרונה. אולם, התפתחות מפתיעה ארעה בחודש מרץ 1984, במהלכה של חקירה אחרת - רציחתו של הנער דני כץ ז"ל (להלן: כץ), בסוף שנת 1983. המבקשים נעצרו במהלך חקירתו של אותו מקרה, אולם לבסוף שוחררו. עם-זאת, שניים מבין המורשעים ברצח כץ - אחמד כוזלי (להלן: אחמד) ועאטף סביחי (להלן: עאטף) - נמצאו לבסוף אשמים גם ברציחתה של המנוחה, כמפורט להלן.

           לפי תיעוד שערך צח"מ כץ, ביום 26.3.84 פנה אחמד, שנתקל קודם לכן בסירוב להצעתו לשמש עד מדינה, במפתיע אל חוקריו וביקש בשנית לשמש עד מדינה, לאחר שיספר להם על רצח המנוחה שגם בו היה לו חלק. אחמד מסר כי שותפיו לרצח היו עאטף והמבקשים, אולם, לפי תיעוד החקירה לא ראו החוקרים בדבריו של אחמד ממש, ומשכך לא נערכו פעולות נוספות בעקבות אותה הצעה. לאחר כשבוע שב אחמד על גרסתו, והפעם טען כי הרג את המנוחה יחד עם שותפיו לרצח כץ, ולא עם המבקשים. בעקבות כך החליטו החוקרים לבחון שנית את הצעתו, אולם רק בסוף חודש אפריל 1984 התכנס צוות חקירה חדש לבדיקת רצח המנוחה (להלן: הצח"מ השני). עבודתו של צח"מ זה הובילה למעצרם של עאטף והמבקשים.

4.        בסופה של חקירה הודו ארבעת החשודים - אחמד כוזלי, עאטף סביחי, מוחמד סביחי וכמאל סביחי - כי חטפו את המנוחה, אנסו ורצחו אותה. על פי גרסאותיהם, הם ישבו בבית-קפה שעה שהמנוחה חלפה על פניהם. בשלב זה לא נתנו את דעתם אליה, ובהמשך נכנסו למכוניתו של עאטף ונסעו לתור, ללא הצלחה, אחר זונות. משהבחינו במנוחה בשנית, הם עצרו לידה והכניסוה לרכב. לאחר מכן נסעו ליער שבצד הכביש המוביל לכלא דמון, שם אנסו אותה בזה אחר זה, הרגוה, הפשיטו אותה מבגדיה והשאירו שם את גופתה. החשודים שיחזרו בנפרד את ההתרחשויות, ומסרו פרטים שונים לעניין הדרך בה הומתה המנוחה, תוך שכל אחד מהם ממעיט מחלקו בחטיפה וברצח. בין היתר, הם סיפרו על המקום בו החביאו את בגדיה של המנוחה, אך אלה לא נמצאו.

           כך, בהודיתו המרכזית, שנמסרה לאחר שנרשמו מפיו מספר גרסאות קודמות, סיפר אחמד כי הוא וכמאל הכניסו את המנוחה בכוח למכוניתו של עאטף. לאחר שהארבעה אנסו אותה, היה זה כמאל שדקר אותה, והוא עצמו (אחמד) השתתף בהכאתה באמצעות מקלות (עמ' 39 להכרעת-הדין). עאטף מסר תחילה מספר גרסאות לעניין מעורבותו ברצח המנוחה, אשר עיקריהן לא תאמו לגרסאותיו של אחמד ולממצאיהם של החוקרים. אולם, לבסוף הוא תיאר את מהלך האירועים באופן דומה לזה של אחמד, אך לגרסתו היה זה אחמד שדקר את המנוחה, בעוד שכמאל סייע לו בהכאתה (שם, עמ' 47).

           בשונה מעאטף ואחמד, במרבית הודיותיו הכחיש כמאל כי אנס את המנוחה. תחילה סיפר כי שלושת החשודים האחרים אנסו אותה, ואז הכו אותה למוות באמצעות צינור ברזל, כאשר הוא משתתף בהחזקתה ובהטחת אבנים בגופתה. בהמשך מסר גרסה שונה, לפיה הוא כלל לא נטל חלק במעשים אלא רק צפה בהם (שם, עמ' 66). מוחמד מסר אף הוא מספר גרסאות, אולם בעיקרית שבהן סיפר כי אחמד היה זה שהכניס את המנוחה בכוח אל הרכב. לאחר מכן נסעו ליער בו נמצאה לבסוף גופת המנוחה, אך הוא נותר ברכב ולא השתתף במעשים שביצעו יתר החשודים. כאשר חזרו האחרים לרכב, סיפר לו עאטף כי אחמד חנק את המנוחה, ולתוך הרכב הושלכה חבילה ובה, ככל הנראה, בגדיה (שם, עמ' 72).

משפט הזוטא

5.        בפתח משפטם העלו כל ארבעת הנאשמים השגות לגבי הודיותיהם בפני החוקרים, וטענו כי אלו, כמו גם השחזורים, נמסרו עקב לחץ פסול ואלימות שהופעלו נגדם. במשפט הזוטא לבירור טענות אלו בחרו הנאשמים שלא להעיד.

           סוגיה מרכזית במשפט הזוטא הייתה טענתו של אחמד כי החוקרים הובילו אותו להודות ברצח המנוחה, בהבטחה כי ישמש עד מדינה. עיקר הבירור התמקד אפוא בשאלה אם אחמד היה זה שיזם את ההצעה לשמש עד מדינה, או שהיו אלה החוקרים שהציעו זאת. בית-המשפט המחוזי מצא כי צוות החקירה שבפניו התוודה אחמד לראשונה, כלל לא חשד בו כמי שהיה מעורב ברצח המנוחה, ואף לא היה ער לקשר בין רוצחיו של כץ לרוצחי המנוחה (עמ' 6 להחלטה במשפט הזוטא). עוד נקבע, כי הצעותיו המאוחרות של אחמד לשמש עד מדינה, לא היו בתגובה ללחץ מצד החוקרים, ומקורן בחששו שכמאל, שנעצר באותה עת, יקדים ויפליל אותו במעשה. יתרה מכך, אף לאחר שהובהר לאחמד כי לא ישמש עד מדינה, הוא דבק בהודיתו והוסיף עליה פרטים.

           גם עאטף העלה שורה של טענות בדבר אמצעים פסולים שבעטיים מסר את הודיותיו, אולם בית-המשפט המחוזי לא מצא לאותן טענות, שכאמור לא גובו בעדות סדורה מפיו, ביסוס בחומר הראיות.

           באשר לכמאל, טענתו כי הופעלה נגדו אלימות נמצאה בלתי מבוססת. כמאל טען כי במהלך חקירתו הכו אותו החוקרים בחלקים שונים בגופו, הוא צווה להתהלך ללא הפסקה כשהוא כבול בידיו וברגליו והותז לעברו גז מדמיע. לטענות אלו לא נמצאו ראיות אשר יוכלו לבססן, ובית המשפט התרשם כי החוקרים לא נקטו בשיטות פעולה פסולות. עוד העיד בפני בית-המשפט המחוזי עציר, שסיפר כי כמאל הוחזר לתאו מחקירותיו כשהוא חבול וזועק. אולם, לא נמצא כי עדות זו תומכת בגרסתו העובדתית של כמאל (שם, עמ' 81). בתוך כך נשללה כבלתי-מהימנה גם עדותו של עד נוסף, שטען כי ראה את כמאל כשהוא צולע ועל גבו סימני אלימות (שם, עמ' 82). טענת פסול נוספת שהעלה כמאל הייתה כי במהלך חקירתו איימו עליו שניים מהחוקרים שייקחו אותו ליער, יביימו את בריחתו וירו בו למוות. בית-המשפט המחוזי לא מצא ביסוס לטענה זו, אולם מתח ביקורת על חוקר אשר לא ערך רישום מדויק על שיחה שקיים עם כמאל במועד בו נטען כי הוטחו אותם איומים (שם, עמ' 83). כן נדחתה טענתו של כמאל כי ביקש להיבדק על-ידי רופא, אך החוקרים לא אפשרו זאת (שם, עמ' 86). כמאל הלין עוד על כך שהחוקרים מנעו ממנו, בכוונת מכוון, לפגוש את בא-כוחו. אולם, בית-המשפט המחוזי מצא כי טרם מסר את הודיותיו, לא ביקש כמאל כלל להיפגש עם עורך-דין, ולחלופין, הוא חזר בו מבקשתו (שם, עמ' 79). על כך שלא הובהר לכמאל שיש לו זכות להיוועץ בעורך-דין מייד לאחר מעצרו, כתב בית-המשפט המחוזי כי הדבר "לא הביא לתוצאות כלשהן" (שם, עמ' 80).

           בית-המשפט לא התייחס לטענתו של כמאל כי הוחתם על ההודעות שגבו ממנו חוקריו בעברית, חרף טענתו כי הוא כלל אינו קורא וכותב, ושלא מדובר בשפת אמו ("לא נתייחס כאן לטענות הנוגעות למשל לדרך רישום ההודעות, השפה בה נרשמו, רישום אזהרות, או חוסר השכלתם של הנאשמים" - שם, עמ' 46). הטעם לכך היה, כי ככל שלסוגיה זו נודעה משמעות, היה זה אך באשר למשקלן של ההודיות, להבדיל משאלת קבילותן.

           טענותיו של כמאל בדבר פגמים בשחזור שערך, גם הן נשללו כולן. כמאל הסכים לבצע את השחזור מייד לאחר מפגש עם עורך-דינו, ובית-המשפט מצא את גרסתו שהוכה קודם למפגש זה בלתי הגיונית (שם, עמ' 89). עוד התייחס בית-המשפט לשורה בתמליל השחזור (ת/203), בה נכתב כי כמאל אמר "הונא חסא... (לא ברור)". כמאל טען שמשמעות הדברים היא: "כאן חסון [אחד החוקרים] אמר" - כלומר, התבטאות ספונטנית המלמדת על כך שהשחזור נערך בהתאם להדרכה מוקדמת של החוקר. אולם, בדיקת מז"פ שנערכה לקלטת השחזור לאחר סינון רעשים, העלתה כי אין יסוד לטענה זו, וכל שנאמר הוא, בעברית, "פה ימינה עשו". כך גם התרשם בית-המשפט אשר האזין לקלטת בעצמו (עמ' 96 להחלטה במשפט הזוטא).

6.        גם מוחמד העלה טענות פסול באשר לקבילות הודיתו. לגרסתו, הוא התוודה רק לאחר שלמד את פרטי המקרה מתוך צפייה בקלטות השחזורים שערכו יתר החשודים. בית-המשפט לא נתן אמון בגרסה זו, ובפרט ציין כי הקרנת קטעי השחזור בפני מוחמד מלמדת דווקא כי לא נפל פסול בהתנהגות החוקרים:

"מהעובדה שהוקרנו בפני מוחמד קטעי השחזורים של החשודים האחרים עולה, שהחוקרים בחרו בדרך פעולה פסיכולוגית, ולאו דוקא בדרך אלימה. וכאן המקום להעיר שזוהי דרך חקירה שגרתית ומקובלת, לומר לחשוד אחר בעבירה ששותפו הודה... והצגת קטעי השיחזור האמינים שבה מביעים החשודים את נכונותם לשחזר, אינה נבדלת מאמירה בע"פ ששותף הודה" (שם, עמ' 105).

           טענותיו של מוחמד אודות אלימות שהפעילו כלפיו החוקרים, נדחו, משלא נמצא להן ביסוס ראייתי והן נשללו בעדויות השוטרים. בפרט, טען מוחמד כי הוא הושם בבידוד ממושך במטרה להפעיל עליו לחץ. אולם, בית-המשפט המחוזי לא ראה בכך אמצעי לחץ, כי אם תהליך מקובל בשלבי חקירה ראשוניים. נקבע, כי העובדה שמוחמד הוחזק בבידוד במשך מספר ימים מבלי שהחוקרים מתשאלים אותו, לא נועדה לשבור את רוחו, אלא נבעה מצרכי החקירה (שם, עמ' 100). בית-המשפט בחן לעומקן את טענותיו של מוחמד כי נמנעו ממנו בדיקות רפואיות חרף בקשותיו, ואלו נדחו משלא נמצא להן בסיס (שם, עמ' 101). אמנם, הוצגו ראיות אשר לימדו על כך שמוחמד נחבל במהלך תקופת חקירתו, אולם בית-המשפט לא ראה מקום להניח כי חבלות אלו נגרמו על-ידי החוקרים, ונקבע כי סביר יותר שעצורים אחרים הם שגרמו להן (שם, עמ' 105). בנוסף על כך, הדגיש בית-המשפט את העובדה שמוחמד התבטא מרצונו ושלא מתוך לחץ, באופן מפליל, בפני שוטר-מדובב ששהה עמו בתאו.