1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ג' ארנברג), מיום 16.11.10, בתא"מ 7001-03-10, בו נדחתה תביעתו של המערער, עו"ד רזיאל גסלר, לפיצוי כספי בסך של 50,000 ש"ח בגין פרסום לשון הרע כלפיו, שנגרם לו, להשקפתו, בעקבות עיקול שהטילה עיריית ירושלים (להלן - המשיבה) על חשבונות הבנק שלו בשל דו"ח חניה שלא שילם.
2. המדובר בדו"ח חניה מיום 8.5.97 על סכום של 70 ש"ח. במשך 12 שנים נשלחו התראות לתשלומו לכתובת שקיבלה המשיבה ממשרד הרישוי, ככתובתו של המערער (שדרות חן 45 בתל אביב). ברם, מסתבר, כי אף שהמערער עדכן ברישומי משרד הרישוי כתובת חדשה, אותה כתובת לא עודכנה ודרישות התשלום המשיכו להישלח לכתובת הישנה. הסיבה לתקלה נעוצה, כנראה, בכך שבשגגה נכתב בשמו של המערער הסימן שטרודל (
"עו@ד גסלר רזיאל"), דבר שמנע את עדכון הכתובת. כתוצאה, הדרישות שנשלחו במהלך השנים חזרו תוך ציון
"לא נדרש", עד שלבסוף הוטל עיקול על חשבונותיו של המערער (בשני בנקים שונים), בסכום של 441 ש"ח (לאחר תוספות הפיגורים שהצטברו). משנודע למערער על העיקול וסיבתו, הוא שילם מיד את החוב.
3. המערער טען בפני בית משפט קמא, כי היה ניתן לאתר אותו בקלות, שכן הוא עורך דין יחיד עם שם כזה, ובירור זריז (ב-144 או באינטרנט או במשרד הפנים) היה מאתר את כתובתו הנוכחית. הוא טען, כי הטלת עיקול על כלל חשבונותיו מהווה פרסום לשון הרע נגדו. מנגד, טענה המשיבה, כי היא פעלה כדין, ולא ניתן לצפות ממנה, שתבדוק את פרטיו של כל חייב באופן אישי, כפי שטען המערער שהיה עליה לעשות. לשיטתה, הטלת העיקול אינה מהווה פרסום לשון הרע, ומכל מקום, מאחר שפעלה לפי סמכותה שבדין ובתום לב, לפי הכתובת שקיבלה ממשרד הרישוי, עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 13(9) ו-15(2) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק). כן, טענה, כי עצם תשלום החוב על ידי המערער מהווה הסכמה מצידו לחוקיות החוב והעיקול.
4. בפסק דינו, קבע בית משפט קמא, כי באופן עקרוני הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע, אך לא כך במקרה של המערער, בו צוין שהעיקול הוטל בגין חוב קטן של דו"ח חניה בודד בסכום של 441 ש"ח (זאת להבדיל מעיקול בסכום משמעותי או להטלת עיקול בסכום קטן ללא ציון סיבת העיקול). בנקאי סביר, כך קבע, לא יפרש עיקול מסוג זה כמשהו שיש בו משום לשון הרע. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי על כל פנים, אף שאולי נהגה המשיבה ברשלנות בכך שלא בדקה את כתובתו המדויקת של המערער - למרות שכל דברי הדואר שנשלחו אליו חזרו בציון "לא נדרש" - עדיין, עומדת לה הגנת הפרסום בתום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק, שכן על פי הוראות הדין, חזרה של דבר דואר משום שהוא "לא נדרש", דינה כדין קבלתו. בנוסף, קבע, כי עומדת למשיבה גם הגנת סעיף 13(9) לחוק (פרסום מותר), משהטילה את העיקול מתוקף סמכותה על פי פקודת המסים, לגבות חוב ממי שלא משלם דו"ח. כן מצא בית משפט קמא ליתן משקל לעובדה, שהמערער שילם את הדו"ח, לאחר הטלת העיקול, מבלי שציין, כי הוא עושה זאת תחת מחאה. בית המשפט הביע דעתו, כי ראוי היה שהמערער היה עושה כן, על מנת שיוכל לטעון בהמשך בעניין חוקיות הדו"ח ואמצעי הגבייה שננקטו לגבייתו, שכן תשלום דו"ח מהווה הודאה בחובת התשלום. לבסוף, אף שדחה את התביעה, לא הטיל בית משפט קמא הוצאות על המערער, שכן
"נראה כי לאחר 12 שנים כשההתראות כולן חזרו 'לא נדרש', ניתן היה לבצע בדיקה נוספת של כתובת התובע לפני הטלת העיקול".
5. מכאן הערעור שלפנינו. לדידו של המערער, קביעותיו אלה של בית משפט קמא הינן
"שגויות, אינן רלבנטיות, אינן מעוגנות בתקדימים ומזלזלות בזכויות התובע". בפרט, טען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה עומדת למשיבה הגנת תום הלב, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו לפיה המשיבה
"ייתכן שנהגה ברשלנות". הנכון הוא, לטענת המערער, כי המשיבה לא פעלה בתום לב משלא עשתה כל מאמץ לאתר את המערער בטרם הוטל העיקול, למרות שיכלה לעשות כן בנקל. כן, טען המערער, כי בית משפט קמא התעלם מטענתו לפיה הוא אינו תובע בגין התיישנות העבירה עצמה, אלא בגין התיישנות הקנס ובגין העוולות שנגרמו עקב ביצוע פעולות הגבייה שלא כדין. בתמיכה לאמור, הציג המערער פסיקה של בתי משפט שלום המצדדת (לשיטתו) בטענותיו אלה.
6. המשיבה, מצידה, שבה וטענה, כי העיקול הוטל באופן אוטומטי על ידי מחשב, וכי המשיבה מטפלת בו זמנית בעשרות אלפי חייבים, ומכאן שאינה יכולה לתור אחר כל אדם על מנת למצוא את כתובתו המעודכנת. היא מחויבת להסתמך על מרשמי אוכלוסין רשמיים ואל לה לקבל נתונים ממקורות לא רשמיים כגון האינטרנט. מעבר לכך, טענה המשיבה, כי
"בחירתו החריגה והלא מקובלת של המערער להירשם במאגרי רישום האוכלוסין כ- 'עו@ד גסלר רזיאל' היא שיצרה את אותו באג שמנע את עדכון מאגרי הרישום" (ס' 36-37 לעיקרי הטיעון). אשר לפסקי הדין שהציג המערער, טענה, כי כולם עסקו במצב של טעות בעיקול או במצב בו האדם לא היה חייב, ואילו בעניינו של המערער העיקול ניתן כדין. כן, טענה, כי אין חובת התראה על עיקול.
דיון
7. עולה, כי השאלה הראשונה העומדת במוקד ערעור זה, הינה, האם בעצם הטלת העיקול נגד המערער יש משום פרסום לשון הרע. לגביה, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי באופן עקרוני, הטלת עיקול על חשבונות בנק יכולה להוות פרסום לשון הרע. ואולם, שלא כמותו, אני סבור, כי אף שהעיקול שהוטל על חשבונות הבנק של המערער עמד על סכום נמוך של 441 ש"ח, ואף שצוין כי הסיבה לו נעוצה באי תשלום דו"ח חניה בודד, עדיין, יש בו כדי להוות לשון הרע כלפי המערער, כמשמעותה בסעיף 1 לחוק:
"(1) דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל המעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטיינו המינית או מוגבלותו."
לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול. וזאת במיוחד לנוכח היותו של המערער עורך דין במקצועו, כך שפרסום העיקול היה עלול גם לפגוע במשלח ידו (ובמיוחד משום שהעיקול שהוטל בבנק לאומי היה על שני חשבונות נאמנות שניהל עבור אחד מלקוחותיו). ובמילים אחרות: בעוד שלגובה העיקול ולעובדה שצוינה סיבת העיקול, אולי נודעת חשיבות לשאלת גובה הנזק שנגרם למערער, הרי שאין בהם כדי להשפיע על עצם הכתמתו של המערער כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו, יהיו אשר יהיו, עד כדי שלא היה מנוס אלא להטיל עיקול על רכושו. מכאן, שהטלת העיקול על חשבונות הבנק של המערער מהווה לשון הרע נגדו כהגדרתה בסעיף 1 לחוק.
8. כן מתקיים יסוד הפרסום כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, משמדובר בפרסום בכתב שנשלח לשני בנקים בהם היה למערער חשבון. בעניין זה, טענה המשיבה, כי
"פרסום יהווה לשון הרע, כאשר הוכח כי המעשה הנטען פורסם לאדם אחר זולת המערער" וכי
"המערער לא הוכיח ואף לא טען כי אדם אחר מלבדו נחשף לעיקול ... כל שנטען בכתבי הטענות, שהמערער קיבל הודעה על העיקול ואלה הן ההודעות האוטומאטיות שנשלחו למערער" (בסעיף 9 לעיקרי הטיעון מטעמה). ברם, אין בטענה זו ממש, משידוע, כי המערער קיבל מהבנקים הודעות בדבר העיקולים, ואף נציגת בנק לאומי התקשרה אליו ליידע אותו על קיום העיקול, וביקשה ממנו לדאוג להסרתו בהקדם (ר' תצהירו התומך בסעיף 7 לכתב התביעה, תצהיר שלא נסתר על ידי המשיבה). מכל מקום, ולמעלה מן הצורך, הרי שסעיף 2(ב)(2) לחוק קובע, כי לא מן ההכרח שהפרסום יגיע בפועל לידיעתו של אדם זולת הנפגע, ודי בקיומו של פוטנציאל כזה. כך, נקבע בסעיף 2(ב), כי רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
"(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע
והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב
עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
(הדגשות שלי - א' כ').
9. כאמור, בית משפט קמא קבע, כי גם אם יש בהטלת העיקול נגד המערער פרסום לשון הרע, עדיין, עומדת למשיבה הגנת סעיף 13(9) לחוק שעניינה בפרסום מותר:
"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". בית משפט קמא קבע, כי מאחר שהדרישות לתשלום הקנס נשלחו מעת לעת לכתובתו הישנה של המערער, וחזרו תוך ציון "לא נדרש", יש לראותן כדרישות שהומצאו כדין, שכן חזרה של דבר דואר משום שהוא "לא נדרש", דינה כדין קבלתו. קביעתו זו, מסתמכת למעשה על חזקת המסירה שמעוגנת ברישא של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן - תקנות סדר הדין הפלילי):
"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט, לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום". מטעם זה, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי המשיבה הטילה את העיקול מתוקף סמכותה על פי פקודת המסים לגבות חוב ממי שלא משלם קנס, ומשכך, קבע, כי העיקול שהוטל מהווה "פרסום מותר" שאין בו משום פרסום לשון הרע.
ואולם, בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, נקבע גם מתי לא תקום חזקת המסירה האמורה, זאת בסיפא של התקנה:
"אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה
מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן" (הדגשה שלי - א' כ'). בעניינו של המערער, עולה, כי המשיבה עצמה כתבה בכתב הגנתה, כי
"
באופן בלתי מקובל וחריג, רשום התובע ברישומי משרד הרישוי (משם הועתק הנתון למחשבי הנתבעת) כ
'עו@ד גסלר רזיאל'
... הנתבעת עורכת מדי תקופה רענון פרטים עם מאגרי מידע מהם נשאבים פרטי החייבים, דהיינו מרשם האוכלוסין במשרד הפנים והמאגר של רשות הרישוי ... הנתבעת תטען כי
מאז מועד ביצוע העבירה נערכו מספר רענונים שכאלה, ומסיבה כלשהי, שאינה ידועה לה, נותרה כתובתו הרשומה של התובע
'שד' חן 45 תל אביב'
. הנתבעת משערת שהשיבוש שחל ברישום שמו של התובע יכול שגרם לבעיה,
'באג' במערכת שמנע את עדכון כתובתו של התובע"(הדגשה שלי - א' כ') (סעיפים 8 ו- 10 לכתב ההגנה). למעשה, אין ספק, כי דרישות התשלום נשלחו לכתובת הישנה של המערער למרות שהוא עדכן את כתובתו החדשה, כפי הנדרש, ולמרבה הצער, תקלה טכנית בהקלדת שמו היא שמנעה את עדכון הכתובת.