בתיק זה אנו ניצבים בפני בעיה פרוצודורלית הלכתית קשה - בעיה שיש לה השלכות ברורות על סמכות בתי הדין הרבניים.
כבוד ביה"ד האיזורי בטבריה קובע בהחלטתו מיום ט"ז באייר תשנ"ד, ובנימוקים שצורפו אליה, כי לא ידון בתביעה ממונית אא"כ יוותרו הצדדים על זכות ערעור בביה"ד הגדול. נאמר בהחלטה: "ביה"ד לא מוכן לדיון עם זכות ערעור, וכן נוהג ביה"ד תמיד בעניני בוררות. יש פה סכסוך בענין ששיך לעיר, וביה"ד יושב בדין כבי"ד העיר".
בנימוקים לאותה החלטה נאמר, כי היות ומבחינת החוק אין סמכות לבי"ד רבני לדון בדיני ממונות, על כן דיוניו של ביה"ד בנושאים אלו, אינם נערכים מתוקף היותו בי"ד רבני ממלכתי, אלא מכוח היותו בי"ד מקומי של העיר. לפיכך, ביה"ד אינו כפוף ל"תקנות הדיון" המאפשרות ערעור - תקנות שנתקנו רק בנושאים שיש בהם סמכות לביה"ד לפי החוק, והסמכות החוקים ניתנה על דעת קיומה של ערכאת ערעור.
בעיה זו יורדת לשורש הנושא של מינוי דיינים. מעיון במקורות נראה כי היו שלוש דרכים למינוים של דיינים: ע"י ביה"ד הגדול, ע"י סמכות שלטונית וע"י אנשי המקום.
ברמב"ם (סנהדרין פ"ב, ח') נאמר: "אמרו חכמים שמבית דין הגדול היו שולחים בכל ארץ ישראל ובודקין כל מי שימצאוהו חכם וירא חטא... עושין אותו דיין בעירו, ומשום מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלין אותו לפתח העזרה, ומשם מעלין אותו לבי"ד הגדול". המקור לכך (כפי שציין הכ"מ שם) הוא מברייתא בסנהדרין דף פ"ח: ומן התוספתא.
מאידך כתב הרמב"ם (סנהדרין פ"ג הח'): "כל הסנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין... הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תכירו פנים במשפט - מכפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינים".
דרך שלישית למינוי היא ע"י "קבלו עלייהו", כפי שפסק הרמ"א (חו"מ סימן ח', א'): ו"עיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים... ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר... וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלם,וכן כל ציבור יכולים לקבל עליהם בי"ד שאינם ראויים מן התורה".
הרמ"א חזר על הלכה זו בסימן כ"ב, א': "רבים שהמתו עליהם דיינים דלא גמירי, אין בעלי דינים יכולים לעכב". גם ההלכה שהביא הרמ"א בסימן ג',א': "... אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגים בעירנו, ועיין לקמן סימן כ"ב סוף סעיף א'. הלכה זו ביחס לדיינים קבועים מתיחסת ל"קבלו עלייהו" כפי שציין הרמ"א, וכן כתב ב"ערוך השולחן" (סימן ג',ב'): "אבל אם יש דיינים קובעים שנתמנו מהעיר, אין ביכולתו לומר לא אדון בפניהם".
בימינו, אין לנו מינוי ע"פ סנהדרין, אלא על פי הרשות השלטונית או ע"פ קבלת אנשי העיר. המינוי ע"פ הרשות שלטונית, מתבסס אמנם על "תעודת כושר" של הרבנות הראשית, אולם "ועדת המינויים" מורכבת ברובה (ששה מתוך עשרה) מאנשי השלטון ולא מדיינים.
מינוי ע"פ קבלת בני העיר מקובל בימינו בעדות ובחוגים מסויימים, כמו הבד"ץ של העדה החרדית וכדומה.
בנקודה זו אני תמים דעים עם כבוד עמיתי הגר"א הורביץ שליט"א שחברי ביה"ד האזורי בטבריה, לא נתמנו ע"י אנשי העיר, אלא ע"י הרשות השלטונית, כאשר מינויים היה מלכתחילה כ"דיינים" סתם, ומקומם בטבריה נקבע במסגרת שיבוץ פנימי ע"י נשיא ביה"ד הגדול ושר הדתות כאשר ניתן להעבירם לעיר אחרת בכל עת לפי החלטת שר הדתות ונשיא ביה"ד הגדול (סעיף 19 לחוק הדיינים). בנסיבות אלו, אין לראות את הדיינים כ"בי"ד של העיר" שאינו כפוף לתקנות הדיון", אלא כבי"ד מטעם הרשות השלטונית שמקום מושבו בטבריה. יצויין כי קביעת איזורי השיפוט אינה נוקשה, וניתנת לשינוי - ולאחרונה אכן שונו איזורי השיפוט של בתי דין איזוריים, לפי החלטת ביה"ד הגדול. כך שניתן לשנות את מקום שיפוטו של ביה"ד מפעם בפעם, ללא הסכמתם של אנשי העיר וגם של ביה"ד עצמו.
יצויין כי לפי תקנות "כנסת ישראל" - מלפני קום המדינה - כל לשכת רבנות תשמש בי"ד ממדרגה ראשונה" (חלק ב' סעיף 6 (1) אולם לאחר מכן, נתמנים הדיינים רק לפי חוק הדיינים, כאמור לעיל.
בכל מקרה, אין מדובר בבי"ד שקבלו עליהם אנשי העיר, אלא כבי"ד שמקום מושבו בטבריה. וכיון שכך, לא יכול ביה"ד לסטות מתקנות. הדיון העוסקות במפורש גם בדיני ממונות, ומחייבות את כל בתי הדין הממלכתיים.
אמנם י"ל כי היות וכבוד האב"ד הגר"א אוירבך שליט"א מכהן כרב בטבריה - ובחירה זו היתה בודאי על דעת אנשי העיר - על כן יש לראות בזה "קבלו עלייהו" של אנשי המקום, לדון להם גם בדיני ממונות.
אולם, עדיין אין בכך "קבלו עלייהן" לגבי כבוד חברי ביה"ד שליט"א, וגם כלפי כבוד האב"ד שליט"א, יש לדון אם קבלתו כרב, משמעותה גם לדיני ממונות או רק לעניני איסור והיתר.
מאידך י"ל, כי היות, ואין בטבריה בי"ד אחר, יש בזה "קבלו עלייהו" בסתמא של אנשי המקום שבי"ד זה ישמש לכל צרכיהם. אולם עצם הענין של "קבלו עלייהו בסתמאי אינו ברור - עיין "פתחי תשובה" חו"מ סימן ג' סק"א וסימן הק סק"ו -
ובכל מקרה, כאשר אחד מבעלי הדין אינו מוכן לקבל בסתמא, אלא רק בצירוף ערעור לביה"ד הגדול, אין כאן "קבלו עלייהו". וביותר, כאשר אחד מבעה"ד אינו תושב המקום, אין לראות בו "קבלו בסתמא".
אמנם ביה"ד האיזורי רמז בנימוקיו כי לפי "דינא דמלכותא" אין כלל סמכות לבתי הדין לעסוק בדיני ממונות, אולם אם נקבל השקפה זו (שנרמזה גם ע"י בג"ץ מספר פעמים), יופקעו לחלוטין דיני ממונות מבתי הדין, ולכך בודאי לא התכוין ביה"ד האיזורי.
לסיכום הערעור מתקבל.