הסעות סולימאן בע"מ נ' חברת נועם טורס בע"מ

פסק דין

בפניי תובענה כספית . הצדדים הסמיכו את בית-המשפט לפסוק את פסוקו על יסוד כתבי בי-הדין המצויים בתיק ביהמ"ש מבלי לקיים דיון הוכחות .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

הצדדים למחלוקת הינן חברות המספקות שירותי הסעה לגופים ציבוריים באמצעות מוניות ואוטובוסים . הנתבעת סיפקה בזמנים הרלוונטיים לתובענה שירותי הסעה לעובדי בית-החולים "רבקה זיו" בצפת המתגוררים באזור הצפון , אולם בשל העובדה שנבצר מאנשיה מלבצע את עבודתם במהלך יום הכיפורים שחל בשנת 2008 , פנתה הנתבעת אל התובעת בבקשה לבצע הנסיעות האמורות במקומה באופן חד-פעמי .

מנהלי שתי החברות שוחחו ביניהם טלפונית בתאריך 8.10.2008 והגיעו לכלל הסכמה כי התובעת תאסוף את עובדי ביה"ח במהלך החג , אולם עם זאת , הצדדים למחלוקת לא כרתו ביניהם הסכם בכתב ביחס לעלות ההסעות . לגרסת מנהלי התובעת הוסכם בין מנהלי הצדדים בע"פ כי המחירים יהיו "שונים מן הרגיל" , בעוד שלגרסת מנהל הנתבעת עניין גובה התשלומים לא נדון כלל בין השניים , וכי רק לאחר ביצוע העבודה נתקבלה במשרדי הנתבעת דרישה מעם התובעת לתשלום סכומים העולים עשרות מונים על פני המקובל בשוק . במכתב התראה מיום 10.5.2009 דרשה התובעת מן הנתבעת לשלם לה סך כולל של 4770 ₪ בהתאם לפירוט הבא : סך של 3373 ₪ בגין ביצוע ההסעות (סכום קרן ) , הפרשי ריבית והצמדה החל מחודש אוקטובר 2008 בסך של 489 ₪ וכן שכ"ט עו"ד והוצאות גבייה בסך של 908 ₪ . במכתב התשובה של הנתבעת מיום 31.5.2009 ציינה ב"כ הנתבעת כי הסכומים אותם דורשת התובעת הינם סכומים מופרזים החורגים מן המקובל בשוק ההסעות .

בתאריך 7.4.2010 התקיים בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) רבקה אייזנברג דיון , אשר במסגרתו ניתן פס"ד חלקי המחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 2090 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה , ואף נקבע כי בשל אי התייצבות התובעת לאותו דיון אזי הוצאות המשפט ושכר טרחת עוה"ד יובאו בחשבון במסגרת פסה"ד החלוט .

דיון והכרעה :

במסגרת סיכומי הנתבעת נטען , כי במקרה דנן על בית-המשפט לפסוק את פסוקו על יסוד הוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) , התשל"ג – 1973 שכן עסקינן במקרה שבמסגרתו לא הוסכם בין הצדדים גובה שכר העבודה המוסכם . עוד גורסת הנתבעת , כי התובעת חרגה בדרישותיה לקבלת שכר עבודה מופרז , וזאת בניגוד להוראות צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעה באוטובוסים ובמוניות) , תשל"ד – 1974 .

אמנם , פסיקת שכר טרחה ראוי נקבעת מכוח סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 ולפיו, חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. עם זאת , השכר הראוי, ושיעורו, אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו (ראה : ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית נ' הורשפלד, פ"ד מג(1) 160, 165 ; ע"א 136/92 ביניש – עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז (5) , 114) . סעיף 80 רישא לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני מוסיף וקובע לעניין דרישת הכתב בחוזי קבלנות , כי : "תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים או לשותפות, לקבלנות או הלוואה שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיחן במסמך בכתב".בענייננו מדובר בהסכם קבלני להזמנת שירותי הסעה חד-פעמיים , ולפיכך הצד המזמין חשוף מטבע הדברים לכך שטענותיו ביחס לגובה השכר הראוי לא תתקבל על ידי ביהמ"ש כמי שנושא בנטל הראייה להוכחת גובה השכר הראוי .

נוכח פסק-דינה החלקי של כב' הרשמת (כתוארה דאז) רבקה אייזנברג , אזי במקרה זה עסקינן במחלוקת בדבר יתרת דרישת התובעת לתשלום שכר עבודה (סכום ה"קרן") בשיעור של 1283 ₪ בלבד ( 2090 ₪ - 3373 ₪) . במקרה זה אף יש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה כי במעמד ההתקשרות החוזית מול התובעת לא טרחו נציגיה לעגן את סכומי שכר העבודה בכתב , וכי זו לא לא טרחה להציג בפני ביהמ"ש תעודת עובד ציבור מטעם משרד התחבורה המפרטת בחובה את תעריפי הנסיעות המקסימאליים בימי חג ומועד . כמו כן , לכתבי בי-הדין אותם הגישה הנתבעת לביהמ"ש לא צורפו אסמכתאות שיש בהן כדי ללמד על גובה שכר העבודה הראוי .

אשר על כן , הנני מקבל את התובענה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 1283 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל . כמו כן , תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך של 500 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור של 800 ₪ בצירוף מע"מ כחוק .

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"א, 21 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.