ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן), שדחה את בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים.
1. בכתב אישום שהוגש נגד העורר לבית המשפט המחוזי בנצרת יוחסו לעורר האישומים הבאים: חבלה בכוונה מחמירה ועבירה של החזקת סכין שלא כדין. על פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגדו הגיע העורר ברכב ליער "בית קשת" והחל לנהוג במהירות בתוך היער כאשר הוא מסכן את המטיילים במקום. המתלונן ובני משפחתו ששהו במקום פנו אל העורר בבקשה שיאט נסיעתו. בתגובה ירד העורר מרכבו ותקף את המתלונן במכות אגרוף. בהמשך שב העורר לרכבו, נטל משם סכין ודקר את המתלונן בחזהו, בבטנו התחתונה ובירכו השמאלית. בשלב מסוים התפתחה תגרה בה נטלו חלק אנשים שנלוו לעורר. אחד השוהים ביער הבהיל את המתלונן לבית חולים בנצרת, משם הועבר לבית חולים בחיפה בו אושפז ונזקק לניתוח חירום. העורר נמלט מן היער עם מלוויו.
2. במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המשיבה כי קמה עילת מעצר, שכן אופי העבירות המיוחסות לו מקים חזקת מסוכנות אשר לא יוכל בנקל להפריכה, תוך שאף חלופה לא תוכל לאיין את המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. תסקיר המבחן בעניינו של העורר ציין כי אין בהתנהגותו הכללית רמת סיכון לפגיעה בשלום ובטחון סובביו באם ישוחרר לחלופת מעצר. שרות המבחן התרשם כי הערב שהוצע, סבו של המערער, היה ערב ראוי. בתסקיר אף נכתב כי הסכם סולחה שנערך בין משפחת המתלונן לבין משפחת העורר מפחית מסיכויי ההישנות למקרי אלימות בין המשפחות. בהתייחסה אל הסכם הסולחה שנערך בין המתלונן לעורר ציינה המשיבה כי אפשר והסכם זה מפחית לכל היותר מסוכנותו של העורר כלפי המתלונן ספציפית, אך לא כלפי הציבור בכללותו. בנוסף, מתסקיר המעצר לא עלתה לטענתה כל אפשרות ללמוד דבר על המסוכנות הנשקפת מן העורר ועל כך כי חלופת מעצר תאיין מסוכנות זו ואין כל ערובה באשר לאופן בו ינהג אם יקלע לסיטואציה דומה בעתיד. נטען כי דפוסי אלימות באישיותו של העורר, הנלמדים מעובדות האירוע, לא זכו להתייחסות בתסקיר המבחן ולא נבחנה בצורה רצינית חלופת המעצר שהוצעה.
העורר לא חלק באותו דיון על קיומן של ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו, אך טען כי לא נתקיימה עילת מעצר ולחילופין טען לקיומה של חלופה. בסופו של הדיון הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו משום שהשתכנע כי גילו הצעיר, העדר עבר פלילי והסכם הסולחה בין המשפחות אינם מספיקים לשם איון מסוכנותו. בית המשפט הדגיש כי לא זקף לחובת העורר את העובדה כי התקשה להיפתח בפני שירות המבחן, שכן מידת הפתיחות הצפויה ממי שנהנה עדין מחזקת החפות שונה ממידת הפתיחות הצפויה ממי שהורשע.
3. העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית משפט זה, בו נקבע כי "... מקום בו מוכח כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לביצוען של עבירות מסוג זה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בהן לצבור, יש להורות על מעצרם של הנאשמים, ורק בנסיבות חריגות להורות על שחרורם לחלופת מעצר. אינני סבור כי עניינו של העורר נמנה על אותם חריגים, ומכאן החלטתי לדחות את הערר." (החלטת כב' השופט לוי בבש"פ 4478/07 מיום 27.5.07).
4. ביום 12.7.07 הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בבית המשפט קמא. בבקשה זו ריכז עיקר טענותיו בעובדה כי בדיון הראשון בבקשה לעצרו עד תום ההליכים, מיום ה- 15.5.07, שגה בא כוחו כשלא טען נגד עוצמתן של הראיות - הגם שבחומר הראיות נמצאו כבר אז סתירות ברורות שכרסמו בעוצמתן. הסתירות המהותיות ביותר לטענתו עניינן בזיהוי האדם שתקף את המתלונן וסתירה בין תוצאות מסדר הזיהוי שנערך למתלונן ולאחיו לבין מסדר הזיהוי שנערך לאביו של המתלונן - אביו של המתלונן זיהה באותו מסדר את אחיו של הנאשם, אשר כלל לא נכח באירוע בו נדקר המתלונן. כשל נוסף אודותיו הלין העורר היה עריכתו של מסדר זיהוי בתמונות חלף מסדר זיהוי חי, עקב שהותו של העורר במעצר אותה עת. בנוסף טען בא כוחו של העורר כי ישנה אי התאמה מוחלטת בין תיאורו של הדוקר על ידי עדי הראיה לאירוע לבין חזותו של העורר. חיזוק משמעותי התווסף לשיטת בא כוחו של העורר, נוכח העובדה שהמתלונן ואביו העידו בבית משפט קמא באופן חד משמעי כי העורר אינו מי שתקף את המתלונן. ראש שני בו מיקד בא כוחו של העורר טענותיו עסק בחלוף הזמן מיום ההחלטה לעצור את העורר ועד אותו דיון (כחודשיים ימים).
בית המשפט קמא קבע כי פרק הזמן המדובר אינו מצדיק עיון חוזר בהחלטה, בפרט כאשר נתקיימו במהלכו 4 ישיבות הוכחות, נשמעו עדים רבים ונקבע מועד דיון נוסף לתחילת חודש ספטמבר. בקשת העורר לדון בעוצמת הראיות נדחתה בנימוק כי לא השמיע טענה זו בעת הדיון בבקשת המעצר. נקבע כי השאלה היחידה הצריכה לדיון היא האם חל מהפך ראייתי המצדיק שינוי ההחלטה בהתאם להלכה שנקבעה בבש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.8.95) (להלן: עניין שאבי). בית המשפט קמא ציין כי הגם שטרם העיד במשפט, אין כל חולק כי אחיו של המתלונן זיהה את העורר כמי שאחז בסכין והמשיך לאיים באמצעותה על הסובבים, גם אם לא ראה את רגע הדקירה. עוד צוין כי בעדותו של המתלונן בפני בית המשפט בהליך העיקרי, הוא ביקש לבטל את תלונתו, ככל הנראה לאור הסולחה שנערכה בין המשפחות. בעדותו הראשית שב ואישר המתלונן כי זיהה את העורר במסדר זיהוי התמונות, אך אינו בטוח שיוכל לזהותו היום, תוך שהוא מאשר שהדוקר היה מלא יותר מן העורר. בחקירה חוזרת חזר בו המתלונן מזיהויו הוודאי של העורר כמי שדקרו, ועל כן הוכרז כעד עוין. בית המשפט קמא הדגיש כי טענת בא כוח העורר כי נמצא עד נוסף, אמיר ח'טיב, שטען כי הדוקר היה מלא יותר מהעורר אינה מדויקת, שכן אותו עד אישר בעדותו באופן פוזיטיבי רק כי הדוקר היה אדם שחרחר עם זקן קטן שהרכיב משקפי שמש ולא אישר כי מדובר באדם מלא. לאור כל אלה, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי לא חל שינוי דרמטי בראיות התביעה. הגם שעדותו של המתלונן חשובה היא ולא היתה חד משמעית, נקבע כי בית המשפט בהליך העיקרי הוא שיכריע בשאלת אמינותו של המתלונן, ומכל מקום אין היא משמיטה את הקרקע תחת הראיות הלכאוריות בדבר זיהוי העורר כדוקר באותו אירוע. בשל האמור, דחה בית משפט קמא את הבקשה לעיון חוזר והותיר את ההחלטה בעניין מעצרו של העורר על כנה.
5. בטיעונו בפני חזר בא כוחו של העורר על טענותיו בבקשה לעיון חוזר במלואן. גם לפני התמקדה טענתו העיקרית בכך שחל לטעמו כרסום משמעותי בראיות התביעה שעל בסיסן נקבעה ההחלטה על מעצרו של העורר. אי זיהויו של העורר שומט לשיטתו את הקרקע גם תחת חזקת המסוכנות המיוחסת לו. בא כוחו של העורר הלין כמו כן על כך שנערך מסדר זיהוי בתמונות ולא מסדר חי וציין כי העורר פחד להשתתף במסדר חי ולא סרב לכך בתוקף. נטען כי עריכת סולחה בין משפחותיהם של המתלונן והעורר, במסגרתה שולם סכום נכבד למשפחת המתלונן כפיצוי, והעדרן של הרשעות בעברו - מטים את הכף לטובת סיכוי סביר לזיכויו של העורר בהליך העיקרי. בנוסף גורס בא כוח העורר כי ישנו עד נוסף, מעבר למתלונן, שהעיד באופן פוזיטיבי כי הדוקר היה אדם מלא. משאלה הם פני הדברים, טען בא כוחו של העורר כי שגה בית משפט קמא עת קבע שלא חל שינוי דרמטי בראיות התביעה המהווה כרסום מהותי ומשמעותי בהן. על כן סבור הוא כי נתקיימו התנאים לעיון חוזר וכי יש להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.
6. בתשובתה בפני טענה באת כוח המדינה כי מסדר הזיהוי נערך על פי תמונות ולא כמסדר חי בשל סירובו של העורר להתייצב למסדר ומשכך אין ביכולתו להלין על עריכתו של מסדר זיהוי בשיטה חילופית לאור ההלכה בע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, 744 (1978), לפיה: "... במקרה של סירוב יתכן והמשטרה תבכר היזקקות לדרך זיהוי חלופית והחשוד לא יוכל אז להלין על בחירת דרך חלופית כאמור." כמו כן העריכה כי חזרתו של המתלונן מזיהויו את העורר באה על רקע הסכם הסולחה בין המשפחות, בו נמסר סכום נכבד כפיצוי למשפחת המתלונן, שעל כן מדובר בחזרה בעייתית. בעניין זיהויו של העורר על ידי המתלונן התרשם בית המשפט קמא כי הלה אך אישר את שאלת הסנגור בחקירה ולא ציין ביוזמתו כי הדוקר היה אדם מלא. נטען כי העד אמיר ח'טיב לא העיד כי הדוקר היה מלא או רזה, אלא רק מסר כי היה בעל זקן קטן, שחרחר עם משקפי שמש. לעניין זיהוי אחיו של העורר כדוקר על ידי אבי המתלונן, נטען כי המדינה לא סמכה ידיה מלכתחילה על עדות זו שכן לא העורר הוא שזוהה בה. מכאן שלא ניתן לומר כי עניין זה מביא למהפך דרמטי בראיות התביעה. בנוסף הדגישה באת כוח המדינה כי אחיו של המתלונן זיהה את העורר במסדר זיהוי תמונות אך טרם העיד במשפט, כך שאין אפשרות גם לעניין זה לדון במהפך דרמטי בראיות עובר לעדותו של עד מרכזי בפרשה. הובהר כי אין עוד עדים רבים לשמוע בבית המשפט הדן בהליך העיקרי וכי קבועים מועדים לדיון בחודש ספטמבר הקרוב.
7. דין הערר להידחות. מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט קמא כמו גם נימוקיו. הפסיקה דרשה כי בכדי שתקום עילת שחרור ממעצר לאחר שנקבע כבר כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לצורך החלטה על מעצר עד תום ההליכים, נדרש "שינוי דרמטי" בראיות התביעה, "מהפך ראייתי של ממש, בבחינת הפיכת הקערה על פיה, כך שהכף תיטה, לאור השינוי שחל, לעבר זיכויו של הנאשם על פני הרשעתו בדין" (השופטת פרוקצ'יה, בש"פ 2159/03 חזיזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.3.03)). אציין, כי לטעמי משמעותה של דרישה זו אינה כי נשמט מני וביה הבסיס הראייתי הלכאורי לאישום, אלא כי חל שינוי מהותי ומשמעותי במסד הראייתי הלכאורי. מקובלות עלי טענותיה של באת כוח המדינה לפיהן בלתי אפשרי לדון בשינוי משמעותי כגון דא כאשר חלק מן המערך הראייתי אודותיו נטען כי הוא מטה את הכף לטובת זיכויו של העורר, איננו מהווה חלק מן התשתית הראייתית עליה התבססה ההחלטה על המעצר ולא חל בו למעשה כל שינוי. אציין, כי אביו של המתלונן לא זיהה את העורר כמי שדקר את בנו בשום שלב של ההליכים, ועל כן עדותו בבית המשפט כי העורר אינו מי שדקר את בנו, למעשה אינה מעלה או מורידה.
הגם שנקבע בפסיקה כי ראוי במקרים מסוימים לתת משקל להסכמי סולחה כגורם העשוי להפחית לעיתים ממסוכנותו של נאשם (ראה בש"פ 8041/06 מרזוק ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.10.06)), במקרה מעין זה שבפניי נראה כי נכונה טענת המדינה כי יש בעריכת הסולחה כדי להפחית ממסוכנותו של העורר ביחס למשפחת המתלונן ספציפית, אך לא ביחס לציבור בכללותו. באשר להשפעת הסכם הסולחה על המישור הראייתי - יתכן וחזרתו של המתלונן מזיהויו את העורר אכן עשויה להיות מושפעת מהסכם הסולחה שנערך בין המשפחות וראוי כי בית המשפט הדן בתיק העיקרי יכריע לגבי משקלה הראייתי של עדותו החדשה לאור נתון זה בבואו לקבוע את ממצאי העובדה והמהימנות בתיק, אך אין זה עניין לענייננו דכאן. לכך נוסיף כי אין להתעלם מהעובדה שעד מרכזי נוסף טרם העיד בפרשה - אחיו של המתלונן אשר זיהה את העורר כמי שאחז בסכין ואיים בה על הנוכחים באירוע. עדות זו עצמה, גם כאשר עומדת היא לבד, מחזקת את המסכת הראייתית לה טוענת התביעה ומרחיקה מן הקביעה כי "התהפכה הקערה על פיה". גם בהתעלם מהראיות לגביהן טען בא כוחו של העורר כי נחלש משקלן במידה ניכרת, עומדת ראיה זו לכשעצמה כבעלת פוטנציאל ראייתי מספיק להביא בסופו של המשפט להרשעתו של הנאשם. אולם, גם באשר לכרסום הלכאורי בראיות לגביהן טען בא כוחו של העורר, חלה ההלכה שנקבעה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996), לאמור:
" ... אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם. אך קיומו של ספק סביר עכשווי ... איננו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי ... אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה כי אז מהוות הן 'ראיות לכאורה' להוכחת האשמה".
בהמשך להלכה זו נקבע בעניין אחר כי "ניתן לסווג ראיה כראיה בעלת פוטנציאל ראייתי ... גם מקום שישנן סתירות בגרסאות עדים, או מקום שעולות שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן ואפילו מעלות הן שאלות העשויות לעורר ספק סביר באשמת הנאשם." (בש"פ 9878/01 מדינת ישראל נ' עמרם (לא פורסם, 31.12.01); ראו לעניין זה גם בש"פ 1610/01 מדינת ישראל נ' חמדאן (לא פורסם, 4.3.01).
נראה אם כן כי לא ניטל לחלוטין הפוטנציאל הטמון בראיות השונות כראיות לכאוריות להוכחת אשמתו של העורר. מהימנותם של העדים השונים, המניעים שהביאו אותם לשנות גרסתם ומשקלן של הראיות השונות הם עניין להכרעתו של בית המשפט הדן בהליך העיקרי. אין להתעלם כמו כן מן העובדה כי הדיון הבא בעניינו של העורר קבוע למועד סמוך, בתחילת חודש ספטמבר, וכי משפטו הנמצא כבר בשלבים מתקדמים, מתקדם בקצב סביר בהחלט.
לסיום אבקש להעיר כי נסיבות ביצוען של העבירות הנדונות מצביעות על התנהגות פרועה, אלימה ושלוחת רסן, אשר הגורמים שהובילו לה היו עניינים של מה בכך. תגובה קיצונית כל כך לבקשתם של עוברי אורח לחדול מנהיגה המסכנת את שלומם, מקימה ללא ספק חשש ממשי מפני שחרורו של העורר לחלופת מעצר. חומרתן של עבירות כגון אלה והסכנה הטמונה בהן לשלום הציבור, היא שהביאה את המחוקק להקים בעניינן חזקת מסוכנות סטטוטורית בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. אין בטענות שהובאו בפני כדי לשנות במידת מה את ההערכה כי המסוכנות הנשקפת מן העורר גבוהה וכי אין חלופת מעצר שתוכל לאיינה בשלב זה.
לאור הדברים האלה, מצאתי כי דין הערר להידחות.
ניתנה היום, א' באלול תשס"ז (15.8.2007).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. / עכב