הנישואים פיקטיביים - האם ובתה יגורשו לאוקראינה

העתירה

1.      העותרות, אם ובתה, מבקשות מן המשיבים כי יינתן להן מעמד בישראל, מכוח קשר הזוגיות שהיה לעותרת 2 עם בעלה הישראלי, ואשר הסתיים בינתיים. לחלופין מבקשות הן, כי עניינן יועבר לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית), אשר תשקול אם אין לראות בו מקרה חריג, המצדיק הענקת מעמד לפנים משורת הדין.

2.      על פי הנטען בעתירה, עותרת 1, היא הבת, אזרחית אוקראינה ילידת 1988, הגיעה לישראל כחוק, על פי אשרה שניתנה לה בשנת 2000, והיא חיה בארץ מאז, ביחד עם אימה, עותרת 2. עותרת 2, האם, שוהה בישראל כחוק החל משנת 1996, והחלה בהליך מדורג. הליך זה אמור היה להימשך על פני ארבע וחצי שנים על פי נוהלי משרד הפנים, אולם "מסיבה בלתי ברורה" נגרר העניין הרבה למעלה מן התקופה האמורה. ביום 7.4.08 הודיע משרד הפנים לעותרות כי עליהן לעזוב את הארץ. למן מתן ההחלטה החלה עותרת 2 במאמצים לשנות את ההחלטה, או לגרום לכך שעניינן של השתיים יובא בפני הוועדה הבינמשרדית, אולם העלתה חרס בידיה. ביום 15.12.09 שב והודיע משרד הפנים כי על העותרות לעזוב את הארץ. ביום 24.2.10 נעצרה עותרת 2 על ידי משטרת ההגירה, ולמחרת הוגשה העתירה. על פי החלטתי תיקנו העותרות את עתירתן, כך שתיכללנה בה גם הטענות המופנות כלפי החלטת בית הדין למשמורת להורות על החזקתה של עותרת 2 במעצר עד לגירושה מן הארץ (סעיף 13 כא לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952). סופו של דבר הוריתי על שחרורה של עותרת 2 מן המעצר תוך מתן ערבויות מתאימות, עד להחלטה בעתירה עצמה.

3.      על פי המפורט בעתירה, עותרת 2 הכירה את ב.ג. עוד באוקראינה, ונוצר ביניהם קשר "חברי קרוב", שנמשך גם לאחר שב' עלה לישראל בשנת 1991. באותה תקופה התגרשה העותרת מבעלה, תוך שהמשמורת על בתה, עותרת 1, נותרה בידיה. האב נעלם מחייהן ומאז אין עימו קשר. בין השנים 1991 ו-1995 לא היה קשר בין עותרת 2 לבין ב', אלא שאז הגיעה העותרת ארצה באשרת תייר, פגשה את ב' וחידשה את הקשר ביניהם, וכעבור מספר חודשים, במרץ 1996, נישאו השניים בנישואי פרגוואי. מכוח נישואין אלה החלה העותרת את ההליך המדורג והיא קבלה אשרת שהייה בישראל. בתה, שנותרה באוקראינה, הגיעה ארצה בשנת 2000, לאחר שאושרה כניסתה. מהלך כל השנים הללו התגוררו עותרת 2 וב' תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף. מדי שנה בשנה הוארכה אשרת השהייה שלהן בישראל. למרות שמשרד הפנים לא פקפק באמינות הקשר בין בני הזוג, חלפו להן 12 שנים, הרבה מעבר לנדרש על פי נוהלי ההליך המדורג, ולמרות זאת לא זכו השתיים במעמד של קבע. במהלך שנים אלה התערתה עותרת 1, שהייתה כבת 12 עם הגיעה ארצה, בחברה הישראלית, יש לה בן זוג ישראלי, היא מעוניינת לשרת בצה"ל (שאינו מוכן לגייסה בשל כך שמעמדה בארץ אינו מוסדר), ובדעתה ללמוד לימודי אופנה ועיצוב.

לטענת עותרת 2, החליטו היא ובעלה להיפרד לאחר 13 שנות נישואין, משהתברר כי ב' אינו יכול להביא ילדים לעולם, בעוד שהיא מעוניינת בכך. ההחלטה להיפרד הייתה קשה לשניהם, ולפיכך שבו וחזרו לחיות ביחד ושוב נפרדו וחוזר חלילה, עד שבסופו של דבר פנו בבקשה להתרת הנישואין לבית המשפט לענייני משפחה. או אז ערכה משטרת ההגירה ביקורת, ומשמצאה כי בני הזוג אינם חיים ביחד הגיעה למסקנה כי המדובר בנישואין פיקטיביים. ההחלטה מיום 7.4.08 לפיה על העותרות לעזוב את ישראל תוך 14 יום, לאחר שהוחלט לדחות את בקשתן להמשך ההליך המדורג הינה החלטה תמוהה, שהרי ההליך המדורג הסתיים, להבנתן, שנים רבות קודם לכן. פניות חוזרות ונשנות למשרד הפנים נענו בסירוב והתשובה הסופית נתנה ביום 15.12.09.

4.      עוד נטען מטעם העותרות, כי אין כל יסוד לחשד שהנישואין בין עותרת 2 לבין בור היו נישואין פיקטיביים, וכי בזמן אמת גם המשיב לא חשב כך, שהרי התיר לעותרת 1 להיכנס לישראל ולשהות בה ביחד עם אימה במשך שנים רבות, ושב' והאריך את אשרת השהייה של השתיים. לו באמת חשד המשיב בכנות הקשר, הכיצד זה מנע עצמו מלבדוק זאת במשך 12 שנים, ורק בשנת 2008 החליט לעשות כן?

5.      לחילופין, מאחר והעותרות שוהות בארץ כחוק תקופה ארוכה ביותר (10 ו-14 שנים) מן הדין היה להעביר את עניינן לוועדה הבינמשרדית. בהקשר זה נטען, כי אין בסמכותו של גורם ממשרד הפנים למנוע העברת בקשה לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית, ולפיכך דין ההחלטה שלא לעשות כן להתבטל. ב"כ העותרות צרף מכתב (נספח א' לתגובתו לכתב התשובה), ממנו עולה כי בשנת 2004 הודיע יועץ שר הפנים ללשכה המשפטית במשרדו, כי על פי הנחיית שר הפנים, במקרים בהם שהתה משפחה הכוללת ילדים קטינים תקופה ארוכה בארץ, נכון יהיה להעניק לה אשרה לישיבת קבע לנוכח התערותה בחברה הישראלית.

תגובת המשיב

6.      לטענת המשיב, נגועה העתירה בשיהוי כבד ואי ניקיון כפיים חמור, ודי בכך כדי לדחותה. גם לגופה אין לה יסוד.

7.      מן המסמכים המצויים בידי המשיב עולה, כי עותרת 2 נכנסה לישראל בשנת 1995 באשרת תייר, והמשיכה לשהות בה שלא כחוק, גם משפג תוקפה. כעבור כשנה, במרץ 1996, נישאה העותרת לב.ג. בנישואי פרגוואי, והגישה בקשה למתן מעמד מכוח נישואין אלה. יחידת הקשר התרשמה באופן לא חיובי מכנות הקשר, ולפיכך ניתנה לעותרת אשרה מסוג ב/1 בדצמבר 1996. ביום 9.11.98 קיבלה עותרת 2 רישיון ארעי מסוג א/5 למשך שנה. רישיון זה הוארך מעת לעת, אולם לא ברציפות, וזאת בשל העובדה שבני הזוג לא פנו במועד על מנת להאריך את האשרה. כך יוצא, כי סך כל התקופות בהן שהתה העותרת כדין בישראל, על פי אשרה מסוג א/5, מגיע ל- 54 חודשים, ואילו בין לבין, מהלך תקופה מצטברת של כארבע וחצי שנים, שהתה עותרת 2 בישראל ללא אשרה כדין. המשיב מציין בתגובתו כי ההארכות של אשרת השהייה בישראל ניתנו בכל פעם לתקופות קצרות משום שלא הומצאו על ידי העותרת המסמכים הנחוצים, כגון דרכון בר תוקף, תעודת יושר מאומתת וכו', ומשום שכל העת ליוו את הרשויות ספקות באשר לכנות הקשר.

עותרת 1, בתה מנישואין קודמים של עותרת 2, נכנסה לישראל באשרת תייר בשנת 2000, וקיבלה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 בינואר 2001, מכוח הליך איחוד המשפחות של אימה עם ב'. האשרה הוארכה מעת לעת, שלא ברציפות, עד ליום 24.1.08.

8.      בתחילת שנת 2005 התקבל במשרד הפנים מכתב אנונימי, ובו נטען כי בני הזוג נישאו נישואין פיקטיביים, וכי הם מתגוררים בנפרד. משפנו העותרות בספטמבר 22.9.05 בבקשה להתאזרחות, זומנו בני הזוג לשימוע, שבמהלכו התעורר ספק בדבר כנות הקשר ביניהם. באפריל 2006 נערך בירור טלפוני עם הוריו של ב', וממנו התברר כי אין הם יודעים פרטים בסיסיים אודות כלתם. בנובמבר 2006 הוארכה האשרה הארעית של העותרות ועניינן הועבר ליחידת התשאול לשם בדיקת כנות קשר הנישואין.

ממצאי בדיקת יחידת התשאול הועברו ביום 15.7.07, ועלה מהם באופן חד משמעי כי בני הזוג אינם חיים ביחד. לממצאים אלה הגיעה היחידה לאחר ביקור שנערך במקום מגוריהם המשותף, לכאורה, של בני הזוג. לא נמצאו בו בגדים או חפצים של גבר ועותרת 2 סירבה לשתף פעולה עם החוקרים. עוד התברר, כי בניגוד לדברים שמסרה בתשאול, ולפיהם בעלה יוצא את הבית לעבודה בכל יום בסביבות השעה 08:30, הרי שתצפיות שנערכו על הבית הראו, כי ב' לא נראה כלל כשהוא יוצא את הבית או נכנס אליו (דו"ח יחידת התשאול: מש/1).

לבני הזוג נערך שימוע, בו עומתו עם הממצאים הנ"ל. עותרת 2 לא הצליחה להסביר מדוע לא נראה סימן לנוכחותו ולמגוריו של ב' בבית, וטענה כי יתכן שהוא לא נראה יוצא את הבית בימים בהם נערכה התצפית, משום שלעיתים הוא נוהג לישון בבית הוריו באשדוד. אלא שב' הכחיש זאת וטען כי הוא מתגורר תמיד בבית המשותף לבני הזוג (מסמכי השימוע: מש/2). עורכי השימוע המליצו על הפסקת ההליך המדורג לנוכח ממצאיהם והתרשמותם. משכך, הודע לעותרות על הפסקת ההליך המדורג, בהודעה מיום 7.4.08 ( מש/3). ההנמקה המופיעה במכתב האמור הינה, כי הגורם המוסמך הגיע למסקנה שנישואיה של עותרת 2 לב' הם נישואין פיקטיביים שנועדו לצורך קבלת מעמד. העותרות נדרשו לעזוב את הארץ תוך 14 יום.

העותרות לא עתרו כנגד החלטה זו, לא יצאו את ישראל, ומאז הן שוהות בה שלא כדין.

9.      לאחר שנשלח לעותרת 2 המכתב מש/3, פנו העותרות בערר שנדחה ביום 27.4.08 ( מש/4), ובערר נוסף מיום 4.5.08. לאחר מכן פנה בא כוחן הנוכחי של העותרות ונענה בשלילה ביום 13.8.08 ( מש/5). העותרות נדרשו לעזוב את ישראל לאלתר. אלא שגם בעקבות מכתב זה לא עזבו העותרות את ישראל.

פנייה נוספת מטעם ב"כ העותרות נעשתה ביום 27.3.09. בפנייה טען כי במהלך 12 שנות נישואיהם קיימו עותרת 2 וב' קשר נישואין כן, וכי העותרות זכאיות לאזרחות ישראלית. המשיב ערך בדיקה נוספת, לפנים משורת הדין, ומסקנתו הייתה כי אין הצדקה לשנות את ההחלטה המקורית ( מש/7 מיום 2.6.09). שוב נדרשו העותרות לעזוב את הארץ, ושוב לא עשו זאת. גם באוגוסט 2009 פנה ב"כ העותרות, במכתב ערעור על ההחלטה בעניינן של העותרות. הפעם ביקש כי עניינן יבוא לבחינתה של הוועדה הבינמשרדית, על מנת שייבחן מן הבחינה ההומניטארית. הפנייה נבחנה תחילה על ידי ראש הדסק, והועברה בצירוף מכתב המתאר את השתלשלות העניינים ביחס לעותרות, ממצאי הבדיקה של יחידת התשאול וממצאי השימוע, לידי הממונה על תחום אשרות ברשות האוכלוסין. הממונה בחנה את הפנייה ואת הנסיבות, ומשהגיעה למסקנה כי אין עולה מהן טעם הומניטארי מיוחד, החליטה כי אין מקום להביא את עניינן של העותרות בפני הוועדה הבינמשרדית. הודעה על כך נשלחה לב"כ העותרות ביום 15.12.09. גם הפעם נדרשו העותרות לעזוב את ישראל, וגם הפעם נותרו שוהות בה שלא כחוק. גם הפעם לא מצאו העותרות לנכון לעתור לבית המשפט כנגד החלטה זו, ורק לאחר שעותרת 2 נעצרה, למעלה מחודשיים לאחר מכן, הוגשה העתירה.

10. לנוכח המתואר לעיל טוען המשיב כי העתירה נגועה בשיהוי ניכר, שהרי ההחלטה על דחיית בקשתה של עותרת 2 להמשך ההליך המדורג נתקבלה עוד באפריל 2008, כשנתיים בטרם הוגשה העתירה. התכתבויותיהן של העותרות עם הרשויות אינן מעכבות את השיהוי, כאמור בבג"צ 410/78 מילס נ' שר האוצר, פ"ד לג(1), 271. לטענת המשיב, ככל שהיו העותרות מעוניינות לעתור כנגד החלטת המשיב שלא להמשיך בהליך המדורג, היה עליהן לעשות כן מיד עם קבלת ההחלטה הראשונה, וככל שהיו מעוניינות כי עניינן יועבר לבחינת הוועדה הבינמשרדית גם אז היה עליהן לפעול לכך מיד לאחר קבלת ההחלטה הנ"ל, ובתוך פרק הזמן שניתן להן לשם התארגנות ועזיבה את הארץ. משביכרו העותרות להמשיך ולשהות בישראל בניגוד להחלטות המשיב, ולאחר שנדרשו 5 פעמים לעזוב את הארץ, הרי עתירה שהוגשה רק בחלוף שנתיים, ורק משפעל המשיב לאכיפת החלטתו על ידי מעצרה של עותרת 2, דינה להידחות על הסף.

11. כך גם טוען המשיב, כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר ניקיון כפיים, שהרי עותרת 2 נכנסה לישראל באשרת תייר ונותרה בארץ שלא כדין, וגם במהלך ההליך המדורג שהו העותרות בארץ פרקי זמן ארוכים ללא אשרה. בנוסף, לאור הממצאים בדבר טיבו המפוקפק של קשר הנישואין בין עותרת 2 לבין ב', המסקנה המתבקשת היא כי העותרת הציגה מצג שווא בפני המשיב על מנת לזכות במעמד. לטענת המשיב, הענקת סעד מקום בו נמסרו פרטים כוזבים, עלולה לעודד התנהגות דומה, ועל בית המשפט להבהיר כי זו לא תצלח. עוד נטען בהקשר זה, כי חוסר תום הלב מתבטא גם באי כיבוד החלטות המשיב. לטענת המשיב, אם לא די בכך, טענה עותרת 2 בפני בית הדין למשמורת טענות כוזבות, כאילו ההליך המדורג הופסק בשל פרידתה מבעלה, והרי אין חולק כי העותרת לא טרחה כלל להודיע למשיב על סיום הנישואין. כך גם הציגה כאילו היא ובתה מחזיקות ברציפות באשרות בנות תוקף בישראל בעוד שעל פי העובדות לאשורן מהלך תקופות ארוכות לא היו בידיהן אשרות כמתחייב. העותרות שבו וטענו כך בפני בית המשפט, בעוד שהאמת, כאמור, אחרת.