"כידוע שבבית החיים העתיק בעיה"ק צפת מצוי מאד שמי שופכין נשפכין לבית הקברות וזה גורם לביזיון קברי קדושי עליון, ומכבר התלבטו גאוני קדמאי מה לעשות. ובחודש אדר א' תשנ"ב ישבו בי"ד על מדוכה זאת והחליטו שבאם יש אפשרות להניח הצינורות בלי לחפור בקרקע יש לעשות כן. וכעת שעומדים לבצע את הנחת הצינורות, שלחנו את... המומחה המנוסה לברר המצב בבית הקברות צפת, ואחר שביקר שם במקום מסר לנו את החוו"ד שאפשר לסדר הנחת צינורות שמה בלי לחפור כלל ולפגוע בקברים, והוסכם שכל תיקון שייעשה בבית החיים בצפת ייעשה רק בהשגחה תמידית, החלטנו שראוי לבצע הדבר, ויהי' לנו בזה זכות להציל קברי קדמונים מביזיון. ויסכר פי דוברי שקר, אלו המנסים לחבל את פעולת הצלת קברי הקדמונים."
בזמנו, התכנית לא יצאה לפועל. כשהחלו להניח את הצינור, הושחת הצינור על ידי בעלי זרוע שסברו שפעילות זו אסורה על פי ההלכה. כמובן, אותם בעלי זרוע ושולחיהם לא מצאו לנכון להציג את הספקות ההלכתיים לבית הדין בצפת, המופקד על ההקדש, ולבקש חוות דעתו. כתוצאה מההתנהגות האלימה, העניין נדחה עד לאחרונה, ועקב הסבל המתואר התעוררה יזמה חדשה למצוא פתרון הולם. בעקבות יזמה זו הוגשה הבקשה לבית הדין שיביע את חוות דעתו ההלכתית, וכן יפעיל את סמכותו כבית הדין של העיר וכבית דין שנקבע על ידי נשיא בית הדין הגדול כבית הדין להקדשות, שהוסמך חוקית ליתן את ההוראות המתאימות והמחייבות את האפוטרופוסים, ובכפוף לפסיקה שתינתן יורה על ביצוע העבודה שתקבל את אישור בית הדין.
בבית העלמין הישן בצפת קבורים גאוני עולם ומצוקי ארץ, לרבות מרן הבית יוסף ורבינו האר"י הקדוש ועוד גאונים וצדיקים רבים.
באיגרת ליהודי איטליה מלפני כארבע מאות ועשרים שנה שהובאה בהקדמה לשו"ת מהר"ם אלשיך שנדפס לאחרונה מחדש, כותב המהר"ם אלשיך ביחס לבית קברות זה:
"על דבר מתי עולם אשר מעולם היא עיר מתים קבורים ובאו מכל הגולה למות שם, וממקום קדוש מעיר אלוקינו אשר מיום היוסדה שמה ימותו ושמה יקברו, אשר יש בה הרבה יותר מששים ריבוא אדם מלבד עצמות אדם המובאים תמיד עד אין מספר לצדיקים אשר בקרבה, כי אין קצה לגויה. ומי מכל ערי הגולה הקרובות והרחוקות אשר אין לו בה אב או אח, בן או בת אם או אחות מכל שאר בשרו, הם או עצמותיהם."
מאז שנכתבה אגרת זו, נקברו בבית עלמין זה אלפים רבים, בהם גדולי עולם וצדיקים, ראשי אלפי ישראל קדושים אשר בארץ המה.
במשך מאות שנים נהגו לפתור את בעיית הביוב של תושבי העיר העתיקה בצפת באמצעות צינור ביוב שעבר באמצע בית העלמין, בין הקברים.
מבחינה טופוגראפית בית העלמין מצוי במדרון שמתחת לעיר העתיקה בצפת, ובהעדר תוואי מתאים לפתרון חילופי של קו ביוב שיעקוף את בית הקברות, לא היה מנוס מהצבת צינור כזה בתוך בית הקברות. וכמובן, בעבר לא היו משאבות חשמליות או אחרות, שינקזו את הביוב באמצעות שאיבת הביוב למקום גבוה יותר.
בספר זרע אברהם להגאון רבי אברהם יצחקי זצ"ל (תלמיד מהר"ם גלנטי וחברו של בעל פר"ח, והיה רב של ירושלים), בחלק יו"ד סי' כא, בתשובה משנת ה'תפ"ח, השיב ביחס לצינור הביוב שהיה בזמנו. בלשון השאלה נכתב כדלהלן:
"בהיות כי מימי עולם ושנים קדמוניות, היה בעיה"ק צפת תוב"ב ביב שבו נקבצים כל הביבים של כל הבתים והחצרות, והביב הזה צר וסתום, ודרך הילוכו באמצע בית החיים. ויען כי מקדם היתה עיר קטנה ואנשים בה מעט, היה כל הנכנס בביב משתפך והולך עד שמגיע לסוף ההר, ויורד לעומק שבין שני ההרים. ועתה כאשר נבנו החרבות... מתמלא יותר מדאי ואינו מספיק להשתפך עד שהוא נבקע ומתפזר כל הזוהמה שבתוכו הילך והילך וצף על דבי הקברות. ושאלנו את פי האומנים הבקיאים בבנין תיקון הדבר. וכה ענו שתיקונו להרחיבו כאמתיים על פני הארץ ובזה יחזיק המרובה וישתפך לעמק דרך הילוכו בלי שום ביקוע. ולהיות כי חדשים מקרוב קברו כמו עשרה מתים סמוך לביב הנזכר מזה ומזה, ולהרחיבו מוכרח לפנותם משום יקרא דשכבי, ובפרט כי שם חלקת מחוקק ספון גדולי ישראל זלה"ה שלא יתבזו בזיון גדול כזה שהזוהמה צפה על פני הקברות, וניחא למיעבד איסורא קלילא ולא ניעבדו כל הציבור שמוטל עליהם לתקן הדבר, איסורא רבא."
הרי שמציאות זו של צינור ביוב העובר בבית העלמין הישן בצפת קיימת מאות רבות של שנים. וכבר לפני שלוש מאות שנה נכתב שהצינור כבר נמצא במקום זה "מימי עולם ושנים קדמוניות". בתשובה זו דן הזרע אברהם ביחס לשאלה חמורה יותר מהנידון שבפנינו, והיא האם מותר לפנות קברים הסמוכים לצינור.
בתשובתו התיר את פינוי הקברים הסמוכים לצינור כדי לאפשר את הרחבתו. ובתוך דבריו כתב:
"אע"ג דהקברים קדמו לשופכים, יש לפנותם משום דמזיקים לרבים, וכדאמרן, דאמרינן דעתיינו דמתים דניחא להו לסבול צער זה ולא שיזוקו הרבים, הכא נמי הוא הדין והוא הטעם... דתרוייהו איתנהו, צערא ובזיון המתים חדשים וגם ישנים, כ"ש כבוד ראשי אלפי ישראל קדושים אשר בארץ המה. וטעמא דמילתא, דמידי גזור רבנן שלא לפנות אלא משום צערו של מת, הא צערא ובזיון איכא להם ולמתים אחרים, ודאי דניחא להו לנקברים לסבול צער הפינוי ולא צער המים והטינופת, דזילא בהו מילתא טובא, דהא כיון דמידי דרבנן הוא, בעילה כל דהו דחינן לה."
בספר ארץ חיים (לרבי חיים סתהון, יו"ד סי' שסד ס"ה)ובספר עיקרי הד"ט (הלכות אבלות סי' לה סעיף לד)העתיקו את תשובת הזרע אברהם.
הנידון שבפנינו שונה מהנידון בתשובת זרע אברהם, מאחר וכעת אין הכרח בפינוי קברים, וגם קיים תוואי שונה מהתוואי עליו השיב הזרע אברהם, וכאמור הצינור המוצע אינו עובר באמצע בית הקברות אלא בקצהו.
התוואי המוצע עתה הוא כדלהלן: הקטע הראשון יוצא מהבריכה הקיימת לכיוון מקוה האר"י, ועובר מתחת לדרך העפר שמעל מקוה האר"י. הצינור יעקוף את מקוה האר"י מצד מזרח ומדרום. ובחלקו השני יוצב מעל השביל הסלול מבטון והיורד לכיוון בית העלמין החדש.
