הנהלת המכס והמע"מ ירושלים נ' חגאג

גזר דין

הנאשם הורשע בהכרעת דין מנומקת בביצוע עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 (להלן: "החוק") בגין ניכוי תשומות ללא תיעוד החל מחודש ינואר 2002 ועד לחודש פברואר 2006 בסכום של 1,912,727 ₪. נסיבות ביצוע העבירה פורטו בהכרעת הדין ולכן פטור אני מלפרטן בשנית.

במסגרת הדיון לעונש התייצב חברו של הנאשם, מר פכרי אבו-דיאב אשר עזר לנאשם בשעתו בניהול חשבונותיו. מר אבו-דיאב לא זכר הרבה אודות האירועים, אך זכר כי בשעתו ראה חשבוניות שעל בסיסן ניכה את התשומות מתשלומי המע"מ אותם גבה הנאשם. מעבר לכך, מר אבו-דיאב העיד, בניגוד לעדותו של הנאשם, כי הנאשם עבד בשעתו לא רק בעסקי בנייה, אלא גם בחקלאות. לטענתו עוד, הוא העביר את חומר החשבונאי לידי הנאשם וחומר זה אינו נמצא עוד ברשותו. הרושם הכללי שנתקבל אצל בית המשפט מעדותו של מר אבו-דיאב היה שהוא גילה טפח תוך כיסוי טפחיים אודות העזרה שנתן לנאשם ועיסוקיו של זה האחרון.

גם הנאשם העיד במסגרת העונש וטען כי הרווח שהפיק מתוך מחזור עסקיו לא עלה על 3.5%. זאת בניגוד לעדותו, אז טען כי הרוויח כ-5% מתוך המחזור. הוא חזר על עמדתו כי אם תינתן לו ארכה להמצאת חומר הנהלת החשבונות, יעלה בידו לעשות כן.

ב"כ המאשימה ביקשה להשית על הנאשם מאסר בפועל, קנס ומאסר על תנאי. היא הצביעה על כך שהנאשם כפר בעובדות כתב האישום ובחר לנהל את משפטו. בשל אי התייצבותו לדיונים במשך תקופה ארוכה, בית המשפט נאלץ להתלות את הדיון בתיק. היא עמדה על כך שמערכת גביית המס יכולה לפעול רק אם יינתן אמון בעוסקים ובמידע הנמצא אצלם. רק 2% מכלל העוסקים נבדקים מידי פעם לפעם ונדרשים למסור את ספרי הנהלת החשבונות. חומרה יתרה ראתה בכך שמדובר בביצוע עבירות במשך שנים ארוכות תוך גזילה מהקופה הציבורית אשר לא תושב לה לעולם. לטענתה יש, אפוא, להעדיף את האינטרס הציבורי על פני אינטרס האישי של הנאשם ולהענישו כיאה לו.

מנגד, טען בא כוח הנאשם כי אין המדובר בביצוע עבירת מס ברף הגבוה שלהן, אלא ברשלנותו של הנאשם אשר לא שמר את התיעוד החשבונאי הנדרש ממנו בדין. הרווח אשר הפיק הנאשם מעבודתו היה מזערי ומכאן שלא צמחה לו תועלת רבה מביצוע העבירות. בשל ביצוע העבירות והשומות אשר הוגשו על ידו, הנאשם כיום חסר כל, חדל לעבוד וחייב כספים רבים גם למוסד לביטוח לאומי הרודף אחריו גם כן. אין גם לזקוף לחובתו שניהל הוכחות מפני שהוא לא עשה כן באופן מכביד, אלא אך הביא את גרסתו בפני בית המשפט. לטענתו יש לזכור כי העבירות בוצעו לפני זמן רב.

הנאשם נשוי ואב לחמישה ילדים בגילאים 5-17.

בעבירות מסוג זה יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס האישי של הנאשם. כתב האישום הוגש בשנת 2007 בגין עבירות שבוצעו בשנים 2002 – 2006. מכאן שכתב האישום הוגש בסמוך לביצוע העבירות ואין לזקוף את מעבר הזמן מאז ועד היום לטובתו של הנאשם. אדרבה, היה זה הנאשם בעטיו נדחה המשפט בשל אי התייצבותו.

בית המשפט נתן את דעתו בהכרעת הדין על הגנתו של הנאשם לגופו של עניין, לפיה לא עלה בידו למצוא את החשבוניות שתשומותיהן הוא ניכה. אין צורך אפוא, לחזור על עניין זה. עם זאת ייאמר כי מתוך עדותו של מר אבו-דיאב, חברו של הנאשם עלה שהנאשם פנה אל מר דיאב אך אמש וביקש את עזרתו. עובדה זו אך מחזקת את המסקנה אליה הגיע בית המשפט בהכרעת הדין שניסיונותיו של הנאשם לשחזר את חומר החשבונאי לא היו רציניים.

באי כוח הצדדים המציאו לבית המשפט, כל אחד לפי טעמו, רשימה של פסיקה ממנה נתבקש בית המשפט להקיש לעניינו של הנאשם. המכנה המשותף בין כל הפסיקה הוא כי בעבירות מסוג זה בתי המשפט על ערכאותיו מטילים מאסר בפועל לתקופה לא קצרה וזאת בליווי קנסות כספיים משמעותיים.

בשים לב לכל האמור, ולמכלול הנסיבות, אלו לקולא ואלו לחומרה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

1.מאסר בפועל של 12 חודשים.

2.מאסר על תנאי של 9 חודשים למשך 3 שנים החל ממועד שחרורו מבית הסוהר כשהתנאי הוא שלא יעבור על עבירה לפי סעיף 117(ב) לחוק.

3.קנס כספי בסך 200,000 ₪ אשר ישולם עד למועד השחרור מבית הסוהר, או 4 חודשי מאסר תמורתם.

זכות ערעור לבית משפט המחוזי בירושלים, תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"א, 10 אפריל 2011, בנוכחות המתייצבים.