יהב סחר והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל

לפני בקשה להארכת מועד להישפט.

1.המבקשת עוסקת במסחר בכלי רכב. כלי רכב הרשום על שמה עבר עבירת תנועה והדוח נשלח למענה בהתאם למידע המצוי בידי משרד הרישוי. הדוח חזר לשולח בציון "לא ידוע במען". בדיעבד התברר המבקשת שינתה את מענה אך עדכנה שינוי זה רק ברשם החברות ולא במשרד הרישוי. לטענתה, עם עדכון כתובתה ברשם החברות יצאה ידי חובתה על פי דין, מה עוד שהעבירה בדוח לא נעברה על ידה אלא על ידי נהג אחר.

2.המשיבה טוענת כי עדכון מען ברשם החברות אינו פוטר מחובת עדכון דומה במשרד הרישוי. המבקשת לא עדכנה את כתובתה במשרד הרישוי ולא יצאה ידי חובתה ואין לראות בה מי שלא קיבל את הדוח מסיבות שאינן תלויות בו. מכאן, שיש לראות במבקשת כמי שקיבלה לידיה את הדוח כדין ופנתה באיחור לא מוצדק להישפט.

דיון והכרעה

3.המבקשת היא תאגיד ובעליו הרשום של רכב. מכך נובע כי על המבקשת חלות שתי הוראות דין גם יחד. האחת קבועה בסעיף 123 (ג) לחוק החברות לפיו: "המצאת מסמך לחברה תהיה בהנחה במשרדה הרשום של החברה כפי שהוא רשום אצל הרשם בשעת המסירה, או במשלוח אליו בדואר". האחרת היא תקנה 13 לתקנות התעבורה הקובעת כי חובתו של בעל "תעודה" (הכוללת גם רישיון רכב כאמור בתקנה 1 לתקנות אלה) להודיע: "..על כל שינוי שחל בכל פרט מן הפרטים הרשומים בתעודה וימציא לרשות לפי דרישתה את התעודה לשם רישום השינוי בה; ... [א1] על אף האמור בתקנת משנה (א), על שינוי שחל בכתובת למשלוח דואר, יודיע בעל תעודה שהוא תושב כהגדרתו בחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, לפקיד הרישום כמשמעותו בחוק האמור". ( הדגשה הוספה). יוצא, כי הגם שעל המבקשת כבעלים רשום של הרכב חלה חובה לעדכן את רשות הרישוי בכל שינוי בפרטי "תעודה" (כולל כתובת למשלוח דואר). תקנה 13 (א1) לתקנות התעבורה היא חריג לכלל המעיד על הכלל. על פי תקנה 13 (א1) לתקנות התעבורה הוחרגו מחובת הדיווח לרשות הרישוי "תושב" רק שינוי כתובת משלוח דואר. צא ולמד כי מי שאיננו "תושב" –והמבקשת, תאגיד, וודאי איננה "תושב" – אינו מוחרג מן החובה להודיע לרשות הרישוי על כל שינוי בתעודה לרבות שינוי בכתובת למשלוח דואר. עיקרון יסוד בפרשנות הוא כי כאשר קיימת התנגשות בין הוראת דין כללי להוראת דין ספציפי תגבר האחרונה. בענייננו לא קיימת התנגשות בין הוראות הדין האמורות שהרי המבקשת יכולה לעדכן את מענה גם ברשם החברות וגם במשרד הרישוי. לפיכך, חלות עליה שתי הוראות אלה גם יחד. ואולם, גם אילו הייתה עולה טענה כי קיימת סתירה בין הוראות אלה הרי שלפי כלל הפרשנות הנזכר יש לקבוע כי תקנה 13 המסדירה ספציפית את חובתו של בעל רכב בעדכון פרטיו גוברת על סעיף 123 לחוק החברות המתייחס לחובתו הכללית של תאגיד לעדכן את מענו. לאור האמור אינני מקבל את טענת המבקשת כי בעדכון כתובתה ברשם החברות יצאה ידי חובתה על פי דין.

4.עם זאת, לטעמי, העובדה שהמבקשת לא עדכנה גם את מענה במשרד הרישוי איננה מאפשרת לראות בה כמי שנמנעה מלדרוש את הדוח. הימנעות מפעולה ידיעה על הצורך לפעול וחדילה מצד הגורם האמור לפעול (השווה: עפ"ת (ת"א) 47331-02-16‏ דרייפוס נ' מדינת ישראל שם נקבע כי לצורך החלת חזקת המסירה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי כאשר דבר הדואר "לא נדרש" יש להראות, בין היתר, כי "הפתק הנדרש והמזמין את המערער לקחת את הדואר אכן יגיע אליו"). בענייננו קשה לייחס הימנעות מקבלת הדוח בשעה שהמבקשת לא ידעה ולא הייתה יכולה לדעת, לאור שינוי מענה, על הדוח ששוגר למענה הקודם.

זאת ועוד, גם אם היה מקום לקבוע בנסיבות המקרה כי יש לראות במבקשת כמי שנמנעה מלקבל את הדוח עדיין היה מקום לאפשר לה, נוכח נסיבות המקרה, להישפט. כידוע, מטרת ההליך הפלילי היא לרדת לחקר האמת. ההליך בו עסקינן נועד ליצור מסגרת שתאפשר לאזרח אפשרות בחירה כיצד יתברר – או לא יתברר – עניינו. ההליך לא נועד להנציח טעויות מנהליות באופיין שיש להן השלכה על תוצאת ההליך הפלילי. אדרבה, במיוחד בשל אופיו המנהלי או המעין מנהלי של הליך זה קיימת חשיבות יתרה להקפיד על העיקרון של מניעת הרשעת חפים מפשע וחתירה להרשעה בדין של מי שעבר את העבירה. תכליות יסוד מנחות אלה מחייבות מסקנה לפיה גם אם ניתן לראות בטעותה של המבקשת הנובעת מאי עדכון כתובתה גם במשרד הרישוי כהימנעות מלדרוש את הדוח ספק אם טעות זו יכולה להצדיק הנצחתו של עיוות דין הנגרם למבקשת עקב הרשעתה בעבירה שלא עברה (השווה : עפ"ת 50065-05-17 בן ישי נ' מדינת ישראל).

5.לאור האמור אני מקבל את הבקשה אך זאת כפוף לכך שהמבקשת תגיש תוך 10 ימים תצהיר ערוך כדין של מי שנהג ברכב ועבר את העבירה בו הוא מודה בביצוע העבירה ומוותר על העלאת טענת התיישנות.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשע"ח, 03 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.