לטענת המבקש, לא הוא זה שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה, אלא, אחיו, אליו הוא מבקש הסבת הדו"ח האמור. המבקש ציין בבקשתו, כי נודע לו על קיום הדו"ח רק בחודש אוגוסט 2014. עוד טען המבקש, כי הוגשו נגדו שני דוחות בגין מהירות במועדים סמוכים, כאשר בשני המקרים הנהג ברכב היה אחיו. לטענתו, הוא לא התמהמה ופנה בבקשה להארכת מועד להישפט לבית המשפט לתעבורה בחדרה כחודשיים בלבד בחלוף המועד האחרון הקבוע בחוק. הבקשה בגין דו"ח זה הוגשה רק עתה לבימ"ש זה, כיוון שהוגשה בקשה להארכת המועד לביהמ"ש לתעבורה בחדרה אולם רק לאחרונה ניתנה החלטה בבקשה, כי הדיון בה אינו בסמכותו של בית המשפט לתעבורה בחדרה ולפיכך הבקשה נמחקה.
לבקשה צורף תצהיר הנהג, אחיו של המבקש ותצהירו של המבקש.
4.הבקשה הועברה לתגובת התביעה, אשר התנגדה לה וציינה, כי כפי העולה מפלט דו"תן, המדובר בדו"ח ששולם ומשכך השתכללה הרשעתו של המבקש. על כן אין כל עילה מוצדקת להארכת מועד להישפט ואין מקום להיעתר לבקשה.
5.דיון והכרעה
משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה אחרי המועד של 90 יום שנקבע בסעיף 229(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה, כאמור בסעיף 229(ח) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.
יתר על כן, בהתאם להוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ] התשמ"ב -1982, מששולם הקנס, השתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, בה הואשם, ועם חלוף המועד להגשת ערעור ההרשעה הפכה חלוטה.
גדרי הזמן הקבועים בחוק מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו (ראו לענין זה רע"פ 2096/07 רייני נ' מד"י; רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מ"י; וכן רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מ"י).