בהמשך להחלטות הקדמות בתיק זה ולאחר קבלת תגובת המשיבה, מסמכי מרכז הגבייה ומשרד הרישוי, החלטתי לדחות את הבקשה להארכת המועד.
הבקשה נסמכת על שתי טענות. האחת כי המבקש לא ידע על הדוח נגדו, ומצאתי כי טענה זו נסתרת מהחומר שבפניי. הטענה השנייה – היא הטענה העיקרית – היא בדבר עיוות דין, ולא מצאתי כי בנסיבות טענה זו בוססה כראוי. להלן אפרט נימוקי ההחלטה.
הדוח דנן מתייחס לאירוע מיום 5.2.2016, והמבקש הגיש בקשתו להארכת מועד להישפט ביום 21.2.2018, כשהוא טוען שלא ידע על הדוח עד סמוך להגשת הבקשה ולמד עליו רק מקבלת הודעה מרשות הרישוי. כאמור לעיל, טענה זו נסתרת מהחומר שבפניי.
ראשית, המשיבה הפנתה לאישורי הדואר כי הדוח המקורי "נמסר ליעדו". עם זאת, כאמור בהחלטות הקודמות אישור המסירה עצמו לא הוצג.
מהודעה מרכז הגבייה עולה כי למבקש נשלחה אגרת ומסרונים טלפונייים החל משלהי שנת 2016, ובהמשך נשלחו לו הודעות לכתובתו בחודש מאי 2017 ויולי 2017, לרבות הודעה בדואר רשום. עוד עולה מהודעת מרכז הגבייה, כי המבקש עצמו התקשר למרכז הגבייה כבר ביום 29.8.17 בהקשר לחוב הנובע מדוח זה.
ממסמכי רשות הרישוי עולה כי הודעה למבקש בדבר צבירת ניקוד, הכוללת את הדוח דנן, נשלחה כבר בחודש אוקטובר 2016. במסגרת הודעה זו נדרש המבקש לעבור קורס בנהיגה נכונה, אותו השלים ביום 28.8.17, דהיינו כמחצית השנה לפני הגשת הבקשה.
מכל האמור לעיל עולה כי המבקש ידע על הדוח דנן חודשים רבים לפני הגשת הבקשה, קיבל הודעות מרשות הרישוי ומרכז הגבייה, פנה למרכז הגבייה ואף השלים את הקורס לו נדרש מרשות הרישוי, והכל מבלי להעלות טענה כנגד הדוח דנן.
החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה להארכת מועד, אולם מובן כי על אדם להגיש בקשתו בהקדם האפשרי לאחר שנודע לו על הדוח נגדו. כאשר המועד להגשת בקשה להישפט הינו שלושה חודשים, הרי הגשת בקשת להארכת מועד בחלוף זמן העולה על תקופה זו מהווה שיהוי משמעותי ובנסיות דנן אף בלתי מוסבר.
ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:
"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."
