המ"ש
בית המשפט לתעבורה תל אביב-יפו
|
7369-10-14
12/11/2014
|
בפני השופטת:
שרית קריספין-אברהם
|
| - נגד - |
מבקש:
נדב כהן
|
משיבה:
מדינת ישראל
|
| החלטה |
בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.
עובדות המקרה
ביום 13.11.11, נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום קנס שמספרה 27500149029 (להלן – הדו"ח) ועניינה, אי ציות לאור אדום ברמזור (מצלמה), עבירה על תקנה 22(א) לתקנות התעבורה.
המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק אך שילם את הקנס ביום 18.2.12.
טיעוני הצדדים
היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שבמועד העבירה, היה הרכב בחזקתה של בת זוגו, לירון שגיא כהן.
המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הקנס שולם ובנסיבות אלה, הפכה הרשעת המבקש לחלוטה.
דיון והכרעה
בע"פ 7038/05 פלר נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלון:
"הדרך בה בחר המחוקק להסדיר הליכי עבירות הקנס בסעיפים 221-230 לחסד"פ מלמדת על שמירת מהותן כ"עבירות בפלילים" תוך הקפדה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם מחד גיסא, לבין איפיונן ה"מעין מינהלי" מאידך גיסא, כאשר הנאשם הוא בעל זכות הבחירה לניתוב ההליך אם לכאן או לשם.
לאמור, זכות הנאשם בכל "עבירת קנס" לדרוש כי הדברים יתלבנו בביהמ"ש – אולם זכאי הוא באותה המידה לבחור באופציה ה"מעין מינהלית" על דרך תשלום הקנס.
ברם, נאשם המודע לאופציית הברירה הנתונה לו והבוחר, במעשה או במחדל, שלא לממש זכותו לניתוב הבירור להליך המשפטי לא ייראה, בדין ובצדק, כנאשם שלא זכה ליומו בביהמ"ש, זאת הואיל וגילה הוא את דעתו ורצונו להותיר מסגרת ההליך בעבירת הקנס שיוחסה לו לתחום "המינהלי"...הימנעותו מבחירה אקטיבית באותה הזכות [על דרך מתן הודעתו כי ברצונו להישפט] כמוה כוויתור מודע על זכותו ליומו בביהמ"ש ועל כן נפקות ותקפות הסנקציה כנגדו [אותו הקנס] מצויה למעשה בתחום המעין מנהלי שלאחר התגבשותה "יראו אותו כאילו הורשע".
ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל, נאמר:
על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן, מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה...בנסיבות העניין, הפכה הרשעתה של המבקשת לחלוטה, ולא ניתן עוד להשיג עליה באמצעותו של מוסד הערעור, בין אם ערעור ראשון הוא ובין אם שני. אין פירוש הדבר כי בהכרח נסתם הגולל על יכולתה של המבקשת לעתור לביטול ההרשעה, באמצעות הכללים הקבועים לכך בדין".
