המ"ש 6706-03-15

המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח מיום 17.3.13.

המשיבה התנגדה לבקשה ובהחלטה מיום 28.4 ביקשתי לקבל מסמכים מרשות הרישוי ומרכז הגבייה.

לאחר שהתקבל החומר הדרוש ולאחר שחזרתי ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון לדחות אתה בקשה.

ראשית, אין חולק כי המבקש מודע לדוח מזה זמן רב. הדוח נשלח בידי המשטרה לכתבות מלאה בעיר עכו והמבקש לא סתר את חזקת המסירה. זאת ועוד, המבקש מצהיר בבקשתו כי לאחר קבלת הדוח העביר אותו לטיפול מזכירתו אשר לא טיפלה בו, כך שהפנייה למשטרה באה באיחור ולכן נדחתה.

אותה פנייה באיחור הייתה בחודש יולי 2013, ומכאן שהמבקש מאשר שידע על הדוח עוד לפני כן, אך לא טיפל בעניין.

פנייתי של המבקש למשטרה נדחתה בחודש אוגוסט 2014, אך הוא לא הגיש בקשתו דנן אלא כשמונה חודשים מאוחר יותר. בנסיבות אלה, גם אם הייתי מקבל שהמבקש פנה למשטרה מיד לאחר קבלת הדוח, אין בפיו כל הסבר לשיהוי מאז נדחתה פנייתו ועד הגשת בקשתו בפניי.

החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה להארכת מועד, אולם מובן כי כאשר המועד להגשת בקשה להישפט הינו שלושה חודשים, הרי הגשת בקשת להארכת מועד לאחר שבעה חודשים מהווה שיהוי בלתי סביר ובלתי מוסבר בנסיבות אלה. ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:

"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.