המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין עבירה מיום 22.8.14.
המבקש טוען כי לא קיבל את הדוח המקורי ונודע לו עליו רק לאחרונה. לגופו של עניין טוען המבקש כי אינו יכול להצביע על הנהג שביצע את העבירה, אולם עומדת לו טענת התיישנות, שכן הדוח לא הומצא לו במועד.
המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הדוח נשלח לכתובתו של המבקש, אשר לא סתר את חזקת המסירה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.
כאמור לעיל, טענת ההגנה היחידה של המבקש היא טענת התיישנות. טענה זו מתבססת על סעיף 225א(א) לחסד"פ, אשר קובע מועדים להמצאת הודעת קנס, והרלוונטי לעניינו, ארבעה חודשים מיום העבירה. אולם סעיף 225א(ב) לחסד"פ קובע:
"אין באמור בסעיף קטן (א') כדי למנוע הגשת כתב אישום כנגד מי שביקש להישפט לפי סעיף 229, אף אם עברו המועדים הקבועים בסעיף קטן (א')."
מכאן, כי אם אקבל בקשתו של המבקש להישפט, יישמט הבסיס תחת טענתו היחידה כנגד העבירה, ושכרו של המבקש בקבלת הבקשה יצא בהפסדו...
מכאן כי למעשה טענתו היחידה של המבקש היא כנגד חיובו בתוספת פיגורים בשל אי תשלום הקנס במועד.
כפי שכבר קבעתי לא אחת, אין מקום להאריך מועד להישפט בגין דוח כאשר כל טענת המבקש הינה כנגד גובה הקנס ולא כנגד העבירה גופה. ראשית, הלכה היא כי גובה הקנס כמו גם חומרת העונש אינן עילה לביסוס טענה בדבר "עיוות דין" המצדיקה דיון חוזר בהליך. שנית, ההלכה היא כי מקום שהגיש אדם בקשה להישפט בלא טענה של ממש לגופו של עניין, יש לגזור עליו קנס מוגדל. לפיכך, לו היו מתקבלות בקשות בטענה זו, ובהליך העיקרי היה נגזר על הנאשם קנס מוגדל, שוב יוצא היה שכרו בהפסדו. בהקשר דומה נקבע בידי בית המשפט בבאר שבע בב"ש 1713/05 נג'אר וושדי נ' מדינת ישראל, כי אין מקום להארכת מועד להישפט בידי בית המשפט לתעבורה בכדי להמנע מתוספת פיגורים לקנס שכלל לא הוטל על ידי בית המשפט.
בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד
יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
