לפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, (להלן: "החוק"), שעניינה – הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.
לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות שכן אין בנימוקיה טעם כלשהו המצדיק את מתן הסעד המבוקש.
בפסיקה נקבע כי טענה לפיה נהג אחר לכאורה נהג ברכב המבקש, אינה מהווה עילה למתן הסעד המבוקש. (ראו – רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל, רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ'מדינת ישראל).
זאת ועוד, בית המשפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק, (לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793). על המבקש להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין לנאשם אשר יהיה בו כדי להיעתר לבקשתו.
בענייננו, הבקשה הוגשה באיחור ניכר, עסקינן בעבירה משנת 2012, המבקש לא טען כי ערך רישום ביחס לשימוש ברכבו ולא פירט באילו נסיבות לכאורה אחותו נהגה ברכב במועד ביצוע העבירה. יתרה מכך, האמור בסעיף 8 לבקשת המבקש עומד בסתירה למועד ביצוע העבירה, (ראו לעניין השיהוי, פסק דין שניתן ע"י כב' השופט דבור עפ"ת 35639-04-15 סעיד סעדי נ' מדינת ישראל).
זאת ועוד, המבקש כלל לא חלק כי הדוח לא נשלח למענו הרשום כך שגם בשל כך, אין מקום לקבל את הבקשה ולפתוח את שערי בית המשפט לתיקון מחדל אשר מקורו במבקש שלא פעל לסילוקו במועד.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית, (גם ללא עמדת המשיבה).
המזכירות תעביר החלטה זו לצדדים.
