המ"ש 3270-09-15

המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 4.11.12. המדובר בדוח בגין שימוש בטלפון בעת נהיגה אשר נמסר לידי המבקש במעמד עריכתו.

לטענת המבקש שלח בקשה להישפט במועד, אך עשה זאת בדואר "רגיל", ואין בידו אסמכתא לכך. לטענת המבקש המתין לקבלת זימון לבית המשפט ורק כאשר קיבל דרישה לתשלום תוספת פיגורים הבין כי בקשתו לא טופלה והוא הגיש בקשתו זו.

המשיבה התנגדה לבקשה. לשיטתה טענת המבקש כי שלח בקשה להישפט היא טענה בעלמא, כל בקשה כזו לא התקבלה, ואין בידי המבקש אסמתכא למשלוח.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר שהתקבל מרשות הרישוי ומרכז הגבייה, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.

הבקשה הוגשה בחודש ספטמבר 2015, דהיינו קרוב לשלוש שנים לאחר מסירת הדוח לידי המבקש, כאשר הוא טוען כי לאורך התקופה סבר שבקשתו "בטיפול". טענתו של המבקש נסתרת על פניה מהעבודה כי המבקש היה מודע להליכי גבייה נגדו כבר בשנת 2013, כמפורט בתגובת מרכז הגבייה, ואף שילם את הקנס – לרבות תוספת פיגורים – כבר ביום 22.9.13, כלומר שנתיים לפני הגשת הבקשה.

הכיצד זה טוען המבקש כיום כי כשקיבל דרישה לפיגורים הבין שבקשתו לא טופלה והוא פנה לבית המשפט?

זאת ועוד, מהודעת רשות הרישוי עולה כי בגין העבירה נרשמו לחובת המבקש נקודות על שיטת הניקוד, הוא קיבל זימון לקורס נהיגה נכונה בשנת 2013, ואף סיים את ההדרכה מספר חודשים בטרם הגשת הבקשה דנן.

מהאמור לעיל עולה, כי גם אקבל שהמבקש הגיש בקשה להישפט במועד – טענה שנטענה בלא כל אסמכתא או פירוט מצידו – הרי שלפחות מזה שנתיים מודע המבקש לכך שבקשה כזו לא התקבלה וננקטו נגדו הליכים, הן בידי מרכז הגבייה והן בידי רשות הרישוי בגין הדוח.

מובן כי אדם אינו יכול להמתין שנתיים בטרם יגיש בקשה מעין זו, ומקל וחומר שהוא אינו מתייחס כלל בבקשתו לעובדות הרלוונטיות, ואינו מסביר הכיצד יש להאריך מועד במקרה בו כבר שולם הקנס זה מכבר.