עתמנה נ' מדינת ישראל

לפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, (להלן: "החוק"), שעניינה – הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט וזאת ביחס לחמישה דוחות שונים.

מאחר ועסקינן באותו המבקש, אשר בקשתו מופנית ביחס לחמישה דוחות שונים וטענתו זהה לגבי כל אחד מהדוחות, הנני מאחד את הדיון בבקשות כך שבנוסף לתיק שבכותרת, החלטה זו תתייחס גם לבקשות הבאות: 3218-11-17,3219-11-17,3220-11-17,3221-11-17.

לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשות, (לכל הבקשות הוגשו נימוקים זהים), באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות שכן אין בנימוקיהן טעם כלשהו המצדיק את מתן הסעד המבוקש.

בפסיקה נקבע כי טענה לפיה נהג אחר לכאורה נהג ברכב המבקש, אינה מהווה עילה למתן הסעד המבוקש. (ראו – רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, רע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל, רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל, רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל, רע"פ 7018/14 טיטלבאום נ 'מדינת ישראל וכן ראו פס"ד שניתן לאחרונה עפ"ת 7150-10-15 עבד אלחלים נ' מד"י).

זאת ועוד, בית המשפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט שוקל את אותם שיקולים הדומים לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר נאשם, לפי סעיפים 240 ו-130 לחוק, (לעניין זה ראו רע"פ 9142/01 סוריא איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (6) 793).

על המבקש להראות טעם טוב וראוי מדוע נמנע מהגשת הבקשה להישפט במועד שנקבע לכך בחוק וכן נדרש בית משפט לשקול האם באי ביטול פסק הדין עלול להיגרם עיוות דין למבקש אשר יהיה בו כדי להיעתר לבקשתו.

בענייננו, כל חמש הבקשות הוגשו באיחור ניכר, העבירות בוצעו בין החודשים אפריל – אוקטובר שנת 2012. המבקש מודה בבעלות ביחס לרכב אולם טוען כי צד ג' – הגב' עתמנה אימאח, השתמשה בו ונהגה בו בכל אותם המועדים.

המבקש הבהיר כי לא קיבל את הדוחות למען מגוריו, באישור המסירה צוין "לא ידוע במען". עם זאת, המבקש לא טרח להציג ולו לכאורה כי המען אשר מופיע בכל אחד מהדוחות שונה מהמען הרשום, כפי שהוא מעודכן במרשם האוכלוסין כמתחייב על פי החוק.

המבקש טען כי צד ג' נהגה ברכבו וכי היא מוכנה לקחת אחריות על ביצוע העבירה ואף לחתום על הצהרה מתאימה כמתחייב. מטעם צד ג' צורף תצהיר כללי, שטחי דל בנתונים עובדתיים ומלאכותי. המבקש לא פירט בנימוקי הבקשה באילו נסיבות הועבר הרכב לפני למעלה מ – 5 שנים, במועדים שונים, לחזקתה ולשימושה של צד ג' וכך גם המצהירה עצמה אשר בחרה לשתוק בעניין זה. בנסיבות אלה, מתחזק הרושם שמדובר בטענה אשר "באה לעולם" רק לצורך ביצוע ההסבות ותו לא.

לא ניתן להתעלם מהעובדה כי הטענות הועלו מצד המבקש, בשיהוי רב וזאת ללא הצדק כלשהו. לעניין זה, (שיהוי בהגשת הבקשה), פסק דין שניתן ע"י כב' השופט דבור עפ"ת 35639-04-15 סעיד סעדי נ' מדינת ישראל.