המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה שנמסר לידיו בחודש יולי 2015.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הבקשה.
כאמור לעיל, הדוח נמסר לידי המבקש כבר בחודש יולי 2015 והיה עליו להגיש בקשה להישפט עוד בחודש אוקטובר, אולם הוא לא עשה כן והגיש בקשתו רק בחודש פברואר, דהיינו קרוב לארבעה חודשים לאחר מכן.
הסיבה לאיחור בבקשה, לפי טענת המבקש, היא מעבר דירה ושכחה מצדו. מובן שאין מדובר בסיבות המצדיקות הארכת מועד להישפט.
כפי שנקבע לא אחת, בהליך דנן של הארכת מועד להישפט הדגש הוא על הפרוצדורה שהיא חלק מהותי מההליך (רע"פ 8653/13 לוי נ' מדינת ישראל) ומכל מקום, כפי שנקבע בידי בית המשפט העליון:
בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט.
רע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל.
ואם בעניין יוסף נדחהת הבקשה להארכת מועד למרות שמדובר היה בדוח מצלמה והמבקש הציג תצהיר של נהג אחר המקבל אחריות על העבירה, מקל וחומר כי הדברים נכונים מקום שאין חולק שהמבקש הוא שנהג ברכב, ובבקשתו הוא נמנע מפירוט טענותיו כנגד העבירה למעט אמירה בדבר "אמונה בחפותו".
אכן, יש מקרים בהם התקבלו בקשות מסוג זה, גם על ידי, מקום שהאיחור בהגשת הבקשה היה פעוט, בן מספר ימים, או תקופה ממושכת מכך כאשר טענת ההגנה שהועלתה הייתה ממשית.
