המ"ש 2320-05-16 עדוי נ' מדינת ישראל

המבקש עתר להארכת מועד להישפט בגין דוח תנועה מיום 18.6.14. המבקש טען כי לא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי וכי לא קיבל את הדוח המקורי.

לאחר קבלת תגובת המשיבה, החלטתי לדחות את הבקשה.

ראשית, צודקת המשיבה בטענתה כי אין מקום להארכת מועד לאחר תשלום הדוח. כידוע, על פי סעיף 229(ח') לחוק סדר הדין הפלילי: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו."

אף אם בוצע התשלום באמצעות מרכז הגבייה, כמו במקרה דנן, ולא ישירות עם קבלת הדוח אין הדבר משנה מהותית את הסוגיה. מרגע ששולם הדוח מהווה הדבר הודאה בעבירה, ואף יותר מכך, וההלכה היא כי אין להאריך מועד לאחר תשלום אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן בהן לא ידע אדם ולא יכול היה לדעת על ההליך נגדו. ראו לעניין זה רע"פ 2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל; רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל; רע"פ 7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל, רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נגד מדינת ישראל ורבים אחרים.

זאת ועוד, במקרה דנן דומה כי לא היה מקום לקבלת הבקשה אף לולא התשלום. המבקש מאשר כי קיבל הודעה על הדוח בחודש פברואר 2015, אולם הגיש בקשתו רק כחמישה עשר חודשים לאחר מכן. המדובר בשיהוי בלתי סביר שאינו מאפשר קבלת הבקשה.

המבקש פנה למשטרה בבקשה להסבת הדוח בחודש דצמבר 2015 ונענה בחודש אפריל 2015 כי פנייתו נדחית. החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה להארכת מועד, אולם מובן כי כאשר המועד להגשת בקשה להישפט הינו שלושה חודשים, הרי הגשת בקשת להארכת מועד לאחר 15 חודשים מהווה שיהוי בלתי סביר ובלתי מוסבר בנסיבות אלה. ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:

"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.

מכאן כי לו היה המבקש פונה בבקשה להארכת מועד בסמוך לדחיית פנייתו למשטרה היה מקום לשקול אותה לגופה, אולם כאשר המבקש השתהה זמן רב כל כך, בלא הסבר ממשי ומוצדק, אין מקום לכך.

למעלה מן הדרוש אציין כי אף טענת המבקש לגופו של עניין מעוררת שאלות. המבקש טוען כי הינו בעלים של חברת הובלות, אולם הרכב בו בוצעה העבירה אינו רכב עבודה אלא "רכב מנהלים", וקבלת אחריות לעבירה בידי עובד הינה בעייתית, כפי שציין בית המשפט העליון בהקשר דומה במ"ח 3975/13 אלדן נ' מדינת ישראל.