המתכת מ. פלזנשטיין בע"מ נ' יקב

פסק דין

בפניי תביעה כספית.

התביעה היא על סכום של 6,032 ₪.

הצדדים השכילו לסיים את התיק על דרך של קדם משפט מורחב, אשר שימש דיון סופי ובמהלכו נשמעו גרסותיהם של נציג התובעת ושל הנתבע ולאחר מכן סיכמו הצדדים בעל פה.

בנסיבות אלה, ניתן בזה פטור ו/או הוראה על החזר מחצית שנייה של אגרת בימ"ש אשר, אם שולמה, תוחזר לידיו של ב"כ התובעת תוך 30 יום.

התביעה פשוטה.

לטענת הנתבע, בין החודשים פברואר 07 ועד תחילת יוני 07, סופקה לנתבע סחורה (מתכות על ברזליות) ואולם, הנתבע לא שילם את תמורתה של הסחורה.

הנתבע לא מכחיש כי קיבל את הסחורה ואולם, לטענתו, הוא שילם במזומן במהלך חודש ינואר 08 סך של 4,800 ₪ במזומן והמשמעות היא, שלמעשה, הוא השלים את תמורת החוב. הסיבה לפער שבין הסכומים המבוקשים על פי החשבוניות שהוצאו בגין אספקת הסחורה והסכום של 4,800 ₪, סכום של כ- 676 ₪ לערך, נובעת מטענות של הנתבע לגבי טיב הסחורה או פגמים שנתגלו בה ולכן הוסכם בין הצדדים על הקיזוז.

זו טענה קלאסית של "הודאה והדחה". דהיינו, הנטל על הנתבע להוכיח כי שילם את תמורת העסקה במזומן, לאחר שברור שסופקה סחורה על פי אותן חשבוניות, עליהן נסמכת התביעה.

האם עמד הנתבע בנטל הראיה? תשובתי, לאחר שמיעת העדויות ועיון במסמכים היא שהנתבע לא עמד בנטל הראיה ועל כן, דין התביעה להתקבל.

להלן הסבריי ונימוקיי:

1.ראשית, אציין כי בין הצדדים הייתה התקשרות ארוכת שנים, למעלה מ- 10 שנים. לטענת התובע, הסחורה סופקה ותמורתה שולמה בשיקים. לא היו תשלומים במזומן, או מכל מקום, תשלומים במזומן לא זכורים לו. הנתבע, לעומת זאת, טוען כי תשלומים במזומן היו ואולם לא הציג שום קבלה לגבי תשלומים שבוצעו במזומן, להבדיל מביצוע העסקאות במשך השנים בשיקים.

2.הנתבע טען בתצהירו בבקשת הרשות להתגונן וכן בעדותו בביהמ"ש, כי בסחורה נפלו פגמים ואולם, לא הונחה כל תשתית כלשהי מתוכה ניתן להבין באיזה פגמים מדובר.

נכון שלאור מערכת היחסים בין הצדדים במשך השנים, ניתן לקבל בדוחק טענה כי הנתבע נמנע מלהוציא נייר או מכתב בהקשר זה לאור מערכת היחסים ואולם, על הנתבע להוכיח קיומם של פגמים אלה והוכחה שכזו לא ניתנה.

3.עיקר העיקרים נוגע לגרסתו של הנתבע, כי שילם 4,800 ₪ במזומן, ללא הוצאת קבלה בתאריך כלשהו בינואר 2008, כאשר, לראשונה בביהמ"ש, נקב בתאריכים 7 או 8 לינואר, 2008.

במהלך עדותו בפני הרשם בבקשת הרשות להתגונן, נשאל הנתבע בהקשר התשלום הנ"ל וענה, בעמ' 1 לפרוטוקול מ-17.1.10 :" שילמתי 4,800 ₪ במזומן. שילמתי זאת לאורי בידו, זה היה בחודש ינואר 2008. את הכסף לא הוצאתי מחשבוני בבנק, הכסף היה אצלי בבית. לשאלתך- מדוע לא נתתי שיק, אני משיב שחשבון בנק שלי לא אפשר לי להוציא שיק על סך 4,800 ₪. לא הייתי בקשיים כלכליים בתקופה ההיא , בתקופה שבין ראשית החודש עד 12 בחודש, היה קשה לי למסור שיקים".

עיננו הרואות, כי הגרסה הנמסרת בפני הרשם היא שהנתבע בחר לתת את הכסף במזומן תוך שימוש בכספים שהיו בביתו, משום שהייתה בעיה להוציא שיקים ואולם, בגרסה שנמסרה בביהמ"ש, נשמעו עניינים אחרים לחלוטין. בגרסה שנמסרה בביהמ"ש, למדתי לראשונה, כי הנתבע קיבל במסגרת עסקה שבוצעה בבורסה ליהלומים סך של 45,000 ₪ במזומן, כאשר, מתוך הסכום האמור, הוא בחר לשלם 4,800 ₪ במזומן. ראשית, אדגיש כי אם קיבל סכום שכזה , מן הסתם ניתן היה להפקיד אותו בבנק ולא היה שום קושי להוציא שיק עם קרוס "למוטב בלבד".

שנית, מדובר בסכום גדול שלא הוכח כלל שהנתבע קיבל בראיות, שניתן היה להביא בקלות יחסית לביהמ"ש. יש לציין, כי עניין ה- 45,000 ₪ עלה לראשונה בעדות בביהמ"ש ולא צוין כלל בעדות בפני הרשם. נקודה נוספת היא חוסר שביעות הרצון של הנתבע מהתנהגות התובע וכן מהמוצרים שסופקו. איזה רציונאל יש, לשלם במזומן 4,800 ₪ ללא קבלה, במצב עניינים שבו הנתבע אינו מרוצה, על פי הצהרתו, ולאור העובדה שהתובע גם התנהג אליו בגסות, כפי שהעיד בביהמ"ש?

זה אינו דבר סביר ומכל מקום, הנתבע שעליו הנטל, לא עמד בנטל להוכיח זאת.

4.מעבר לאי הוכחת גרסתו של הנתבע לגבי תשלום הסכום האמור במזומן, עומדות ראיות התביעה. ראיות התביעה מבוססות על חשבוניות שהן חשבוניות אמת ועליהן גם הייתה הצהרה לרשויות המס השונות, לרבות תשלומי המע"מ שבמהלכם סופקה סחורה על ידי נציג התובע ואין על כך מחלוקת. סתירת מסמך שכזה, שהינו מסמך בכתב, הייתה צריכה להתבצע על ידי מסמך בכתב אחר, בדמות קבלה או ראיות המציינות כי הנתבע קיבל לידיו סכומים גדולים ומתוכם שילם את הסכום של 4,800 ₪, דבר שלא נעשה. אומנם התובע לא הביא לעדות את הפקידה שלו, אשר, לראשונה למדנו בעדותו בביהמ"ש, כי נמסר לה על ידי הנתבע כי אין בדעתו לשלם את החוב ואולם, בשים לב לנטלי הראיה ולאור אופייה של התביעה, אין לזקוף עניין זה לחובתו ולא היה בכך כדי להביא להדיפתה של התביעה.