המשרד להגנת הסביבה - תב'/ת"א נ' דקור רהיט (2000) 1989 בע"מ ואח'

החלטה

נגד הנאשמים חברה ומנהלה הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים.

בדיון שהתקיים ביום 5.11.09 לפתיחת המשפט הצהיר בא כוח הנאשמים כי בפיו טענות מקדמיות. מחמת שביתת הקלדניות, והחשיבות לבטא הטענות באופן מפורט ומדוייק בפרוטוקול הוריתי לצדדים להגיש הטענות ומענה להן בכתב. ואכן בא כוח הנאשמים הגיש טענותיו בכתב ובאת כוח המאשימה השיבה בכתב.

ארבע טענות בפי הנאשמים:

האחת כי נפל פגם בדו''ח שהוא הבסיס לכתב האישום, משננקב בו סכום קנס בגובה של 6,000 ש''ח, לפי שסכום קנס זה מתייחס לעבירה שונה מזו שצוינה בדו''ח. לפי הטענה פגם זה יורד לשורשו של ענין עד כי יגרור ביטול כתב האישום.

השנייה כי הדו''ח שכאמור בסיס הוא לכתב האישום הוגש נגד הנאשמת בלבד, והנה בכתב האישום הוסף הנאשם באותו כתב אישום. לפי טענה זו אין להוסיף נאשמים על אלה שנגדם הוגש הדו''ח שבעקבותיו הוגש כתב האישום.

הטענה השלישית היא הטענה אשר קיבלה תאוצה רבה בעקבות הוספת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, האשר תדיר נשמעת בבתי המשפט, ולצערי כמעט כדבר שבשגרה, טענה המכונה "הגנה מן הצדק". טוען בא כוח הנאשם, למעשה טענה של אכיפה בררנית. לפי הטענה במשפטים אחרים בהם הוגשו כתבי אישום נגד חברות לאחר הגשת דו''חות לא צורפו המנהלים או נאשמים לכתב האישום. ואילו כאן, בניגוד לרווח הוגש כתב האישום גם נגד הנאשם, שכאמור נגדו לא הוגש דו''ח.

הטענה הרביעית היא פגם בכתב האישום, לפי שלא נעשתה הבחנה בין אחריות הנאשמת לעבירה השונה מזו של מנהלה. האחת לפי סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון, ואילו אחריות המנהל היא לפי סעיף 15 לחוק.

אין בטענות אלה כדי להביא לביטול כתב האישום.

באשר לטענה הראשונה.

הסכום הקנס שננקב בדו''ח. בתשובתה לטענות המקדמיות הודתה באת כוח המאשימה כי רושם הדו''ח טעה בסכום הקנס. במקום הסכום של 2,000 ש''ח רשם בטעות סך של 6,000 ש''ח. אין בטעות זו כדי לרדת לשורש הענין. אקדים ואומר כי היה מקום לשמוע טענה זו אילו אמרו לנו הנאשמים כי לא היו מודיעים כי ברצונם להישפט, אלא היו משלמים הקנס בסך 2,000 ש''ח, אילמלא הטעות. שאז אכן, הייתי מורה לתקן הטעות באופן הפשוט הקצר הנכון והמהותי ביותר.

הכלל המנחה אותנו במשפט הפלילי, הונח כבסיס לשיטתנו בפסק הדין בענין סילבסטר ( -ע"פ 1/48, פד"י, כרך א, ע' 5, 18 ; פי"ס, כרך א, ע' 513, 525, 31),)

וכך אמר הנשיא ד''ר זמורה:

"הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק.....וחשוב שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין.....ואין נשארים עומרים בפרוזדור....יש להימנע,עד כמה שאפשר, מתוצאות....המספקות אולי את השכל המשפטי הפורמלי, אבל אינן מספקות את רגש הצדק והיושר....."

יש לבחון טענות משפטיות אף שהן בפרוצדורה, באופן מהותי ולא בחינה פורמלית.

אוסיף ואומר כי הדו''ח שהוא הבסיס לכתב האישום, נמשל הוא לכתב אישום. וכתב אישום נבחן מהותית על פי עובדותיו ולא על פי סעיפי האישום שבחר התובע לצרף לו, או במקרה דנן על פי העונש שסבר רושם הדו''ח כעונש בגין העבירה. (ראו לדוגמא פסק הדין בענין רע''פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל מיום 20.6.06 פורסם בנבו).

משום כך, משלא הצביעו הנאשמים על עיוות דין שנגרם להם בגין אותה טעות, וככל שלא נשמע כי משום טעות זו הוטעו הנאשמים להודיע כי רצונם להישפט במקום אשר לשלם הקנס, אני דוחה הטענה.

באשר לטענה השניה.

אכן, על פי החוק, במקרים אלה בהם הוגש דו''ח בהתאם לחוק המכונה ברירת משפט, והאדם (לרבות חברה) מודיע כי ברצונו להישפט במקום אשר לשלם הדו''ח, רשאית התביעה להגיש כתב אישום. השאלה האם הדו''ח הוא חזות הכל. רוצה לומר שהתביעה מחוייבת לדו''ח בלבד ומשכך לא יוגש כתב אישום אלא כנגד מי שהדו''ח מופנה אליו.

על פי העיקרון שהחוק קבע דרך הגשת כתב האישום במקרים אלה, הרי ממילא אתה אומר שתנאי להגשת כתב אישום הוא הבקשה להישפט. משום כך, אם במסלול זה הלכה התביעה, הרי לא תגיש כתב אישום נגד אדם אחר מזה שנגדו הוגש הדו''ח. אלא שחידוד השאלה הוא במקרים שנוסף לאדם נגדו הוגש הדו''ח, קיימים אחרים, לדוגמא שותפים או מעורבים אחרים לאותו מעשה. האם הם להם קמה חסינות מכתב אישום אך משום שהדו''ח לא הוגש גם נגדם?