גזר דין
הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת הראיות בעבירה של זיהום מקור מים, לפי סעיף 20ב(א) לחוק המים, תשי"ט-1959 (להלן: חוק המים).
הנאשמים 1 ו-2 הורשעו גם בעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים – סעיף 2 לחוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984 (להלן: חוק שמירת הנקיון). כן הורשעו הנאשמים 1 ו-2 בעבירה של אי נקיטת אמצעים בתחנת מעבר לפסולת, לפי תקנות 2.1, 2.2, 2.7, 2.8, 5.3 לתקנות רישוי עסקים (תחנת מעבר לפסולת), תשנ"ח-1998; וכן בעבירה של אי נקיטת אמצעים באתר לסילוק פסולת, לפי תקנות 3, 4 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), תש"ן-1990.
הנאשמת 1 הורשעה גם בעבירה של ניהול עסק ללא רשיון, לפי סעיף 4 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים), יחד עם צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה-1995, פריטים 5.1א (תחנת מעבר לאיסוף פסולת), 5.1ג (אתר לעיבוד ומיחזור פסולת).
הנאשמים 1 ו-2 זוכו מהעבירות על תקנות 5, 8, 9 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), תש"ן-1990. הנאשם 2 זוכה מהעבירה של ניהול עסק ללא רשיון, מחמת סיכון כפול.
הנאשם 3 זוכה מיתר העבירות שיוחסו לו, פרט לעבירה של זיהום מקור מים, בה הורשע.
כפי שנקבע בהכרעת הדין, הנאשם 2 היה בתקופה הרלוונטית בעל המניות והמנהל הפעיל היחיד בנאשמת 1 (להלן: החברה), והנאשם 3 היה מנהל העבודה בחברה. הנאשמים הפעילו, מתאריך 8.12.03 עד 18.7.05, תחנת מעבר לאיסוף פסולת ומגרש לאיסוף, עיבוד ומיחזור גרוטאות רכב (להלן: האתר), שמיקומו סמוך לצומת בית ליד. החברה הורשעה בכך שניהלה את האתר ללא רשיון עסק הנדרש להפעלתו.
הנאשמים הורשעו בעבירה של זיהום מים לפי סעיף 20ב(א) לחוק המים, שכן בתחנת המעבר בוצעה באופן יומיומי פעילות של מעיכת גרוטאות רכב וחיתוכן, שגרמה לפליטת שמנים ודלקים אל הקרקע. מאחר שהאתר ממוקם על גבי מחשופי המילוי החוזר של אקויפר החוף, אזור בו החלחול של תשטיפי פסולת לקרקע הינו מהיר, עלול היה להגרם זיהום מקור מים, היינו מי אקויפר החוף.
הנאשמים 1-2 הורשעו בכך שבמעשיהם ומחדליהם גרמו ללכלוך ברשות הרבים, בכך שהתירו השלכת פסולת וגרוטאות רכב בשטח האתר, וכי לא נקטו אמצעים סבירים למניעת שריפות שפרצו באתר, וכתוצאה מהן נגרמו מפגעי עשן, גזים וכו' שגרמו זיהום אויר וריח בלתי סבירים. כן הורשעו הנאשמים 1-2 בהפרת תקנות רישוי עסקים הרלוונטיות (באי התקנת גידור סביב האתר, העדר שילוט, העדר איטום שימנע חלחול, העדר שיפוע, העדר תעלת ניקוז שתמנע חדירת נגר עילי מהסביבה לתחנת המעבר, ואי הכנת נוהל טיפול בחומרים מסוכנים).
לגבי הנאשם 3 קבעתי בהכרעת הדין, כי הגם שכונה ע"י הנאשם 2 כ"מנהל העבודה" באתר, למעשה היה מפעיל ה"באגר", עובד כפיים מן המניין, ששימש גם כמפקח וחוליית ביניים להעברת הוראות מהנאשם 2 לפועלים הזרים. ציינתי כי המדובר בחברה משפחתית, שהיתה בניהולו ובשליטתו של אדם אחד בלבד – הוא הנאשם 2, ולנאשם 3 לא היו כל סמכויות "ניהוליות" מלבד פיקוח על עבודתם היומית של הפועלים באתר. לפיכך זוכה הנאשם 3 מהעבירות שיוחסו לו כ"מנהל פעיל", "עובד מינהלי בכיר" או "פקיד אחראי" בחברה, ומהעבירות על תקנות רישוי עסקים ותקנות מניעת המפגעים. כן זוכה מהעבירה על חוק שמירת הנקיון, משקבעתי כי פעילותו החלה אחרי שהפסולת כבר שונעה לאתר ע"י נהג המשאית של החברה בהוראת הנאשם 2.
לעניין חוק המים, קבעתי כי הנאשם 3 ביצע בעצמו, ובאמצעות העובדים שבפיקוחו, את הפעילות שגרמה לפליטת השמנים והדלקים מגרוטאות המתכת (מעיכתן וחיתוכן), וזאת מדי יום לאורך תקופה של שלוש שנים, ובהכרח היה מודע לעובדה כי הקרקע באתר חשופה וכל התשטיפים הניגרים מהמתכות נספגים בקרקע או מחלחלים אליה יחד עם מי הגשמים. לפיכך קבעתי כי התקיימו בפעילותו ותודעתו היסוד ההתנהגותי והיסוד הנפשי של עבירת זיהום מקור מים, והוא הורשע בעבירה לפי סעיף 20ב(א) לחוק המים.
ב"כ המאשימה טען, כי הנאשמים ניהלו משפט הוכחות ממושך, לא נטלו אחריות, לא חסכו בזמנם של העדים (לרבות מומחים) ובית המשפט, ובסופו של הליך הורשעו במרבית העבירות שיוחסו להם (למעט הנאשם 3). העונשים הכספיים המירביים הקבועים בחוק המים, חוק שמירת הנקיון, חוק רישוי עסקים ותקנות מניעת מפגעים ורישוי עסקים, מגיעים במצטבר למאות אלפי ₪. במקרה דנן, מדובר בתקופה ממושכת של פעילות מזהמת. העובדה, כי מטרת החברה היתה למחזר גרוטאות רכב ומתכת, מטרה ראויה ורצויה לסביבה כשלעצמה, אינה מצדיקה את האמצעים הפסולים שננקטו במימושה – קרי זיהום הקרקע והסביבה. התובע הציג פסיקה של הערכאות השונות, בה הוטלו עונשי קנסות גבוהים גם במקרים של הסדרי טיעון (ת"פ (ת"א) 1640/09 מ"י נ' מזור שיפר בע"מ ואח'; ת"פ (חד') 1339/05 מ"י נ' ציוני דרך סלילה חדרה בע"מ ואח'; ת"פ (נצ') 2179-08-08 מ"י נ' חברת אחים אברהים מפעל לחידוש צמיגים בע"מ ואח'; ת"פ (חי') מ"י נ' נדל"ק בע"מ ואח'; ת"פ (נת') 4253/08 מ"י נ' עבד אל חליל פריג') וביקש לגזור על הנאשמים עונשים כספיים בהתאם למדיניות הענישה הנוהגת, תוך הדגשת המגמה הפסיקתית השלטת מאז פס"ד כים ניר, לפיה על בתי המשפט לתרום את תרומתם למלחמה בעבריינות איכות הסביבה, הנובעת משיקולים כלכליים של חסכון בעלויות תוך פגיעה במשאבי טבע וסביבה, ע"י הטלת עונשים כספיים כבדים, שיהפכו עבריינות זו לבלתי משתלמת ויובילו להרתעת המזהמים הפוטנציאליים.
מטעם הנאשמים העיד לעונש מר איתן ארם, סגן מנהל מחוז מרכז במשרד לאיכות הסביבה, שהעיד כי החברה העתיקה פעילותה לאזור התעשיה ניצני שלום הסמוך לטייבה, ואף שינתה את אפיק פעילותה, ממיחזור גרוטאות מתכת לאיסוף ניילון חקלאי ומיחזורו. לדבריו ביקר באתר החדש אליו עברה החברה, וראה כי הוצבו שם תשתיות בטון ברמה נאותה יותר. כן העיד מר אבי צימרמן, חברו ושותפו של הנאשם 2, אשר תאר את הלהט האידיאולוגי של הנאשם 2 בתחום איכות הסביבה ואת העשייה האינטנסיבית שלו בתחום המיחזור, הפרדת פסולת לרכיבים ויצוא פסולת מתכות, הן של מתכות והן של פלסטיק וניילון. לדבריו, ידוע לו מהכרותו עם הנאשם 2 כי הנאשם 2 השקיע כספים רבים בחברה, הלווה לה כספים, ומצבו הכלכלי גרוע. חברו ושכנו של הנאשם 2, מעוז מדר, העיד כי החברה עברה במיקומה החדש, שתי שריפות שגרמו נזקים כספיים רבים בכך שנשרפו חומרי גלם שהיו מיועדים למיחזור.
הנאשם 2 העיד כי מעת שהחלה ההסתבכות המשפטית בכפר יונה, חיפש מקום אחר להעביר אליו את פעילות החברה, ולאחר קשיים רבים באיתור מקום מתאים, אכן העבירה לניצני שלום. שם הוקמו תשתיות בטון מתאימות לפעילות מיחזור המתכות. עקב מיקומו של האתר החדש, הוא מועד למעשי חבלה של גורמים עוינים, וארעו בו שתי הצתות בזדון שכילו מלאי חומרי גלם (ניילונים) שאוחסנו במקום. לדבריו, באתר החברה בניצני שלום הושקעו 3 מליוני ₪. לנוכח הסכנה למעשי התנכלות נוספים, העביר את מפעל המיחזור של הניילון לבית שאן, לשם מועברים הניילונים לאחר מיון וכבישה בניצני שלום. ההשקעה במפעל המיחזור בבית שאן, שלו ושל אחיו, עמדה על 15 מליון ₪, ובשלב זה אינם מושכים משכורות.
הנאשם 3 העיד כי הינו כיום בן 66 שנים, עובד חצי יום כשכיר בתיקון ציוד לגררים ומתקני הרמה, כפי שעבד בעבר בחברה.
ב"כ הנאשמים טען כי ניהול ההוכחות היה ענייני, היו עדים שויתר עליהם ומסמכים שהוגשו בהסכמה, וכי חלק מהתמשכות ההליך נבעה מסיבות שאינן תלויות בנאשמים, כגון מצב רפואי של הסניגור. כמו כן, בעת שהוגש כתב האישום ביולי 2005 כבר הופסקה פעילות החברה באתר. לפיכך ביקש להסתפק בקנס מידתי.
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ובשים לב לטיב הפעילות, תקופת התמשכותה, סוג הזיהום שגרמה הפעילות, העובדה כי הנאשמים הותרו ע"י פקחי המשרד לאיכות הסביבה אך המשיכו בפעילותם המזהמת, וניהלו הליך הוכחות ממושך שגזל מהציבור משאבים נוספים, ותוך הבחנה המבוססת על חלקו של כל אחד מהנאשמים בפעילות, אני גוזרת על הנאשמים את העונשים הבאים:
הנאשמת 1 – קנס בסך 200,000 ₪. התחייבות, בחתימת מנהל החברה, ע"ס 100,000 ₪ שלא לעבור תוך 3 שנים עבירה על חוק המים, והתחייבות ע"ס 50,000 ש"ח שלא לעבור תוך 3 שנים עבירה אחרת בה הורשעה.
הנאשם 2 – קנס בסך 100,000 ₪, או 10 חודשי מאסר תמורתו. התחייבות ע"ס 100,000 ₪ שלא לעבור תוך 3 שנים עבירה על חוק המים, והתחייבות ע"ס 50,000 ש"ח שלא לעבור תוך 3 שנים עבירה אחרת בה הורשע. לא יחתום על ההתחייבות, יאסר ל-30 יום.