מונחים בפניי שני עררים על החלטות בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' אבידע - סג"נ) . האחד, על ההחלטה בב"ש 22159/07 מיום 12.11.2007, אשר על-פיה קבע בית המשפט כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה והשני, על ההחלטה בב"ש 22153/07 מיום 13.11.2007, אשר על פיה הוחלט לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.
בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, הדיון בשני העררים יתקיים בצוותא חדא.
כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום באילת כתב אישום הכולל חמישה אישומים, המייחס לו 4 עבירות של פגיעה בפרטיות, 11 עבירות לפי סעיפים 1+2(1) +5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 ס"ח 1011; 4 עבירות הטרדה, 23 עבירות לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982 ס"ח 1060; 2 עבירות של הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין); 5 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הסגת גבול, לפי סעיף 447 (א) (1) לחוק העונשין; עבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין; הפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, 8 עבירות לפי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין; עבירה של תקלה ציבורית, 2 עבירות לפי סעיף 198 לחוק העונשין וכן עבירה של הפרעה לעובד ציבור, 2 עבירות לפי סעיף 288 (א) 1 לחוק העונשין.
לפי הנטען בפרק הכללי של כתב האישום, המתלוננת והעורר היו מכרים במשך כחצי שנה ובקשרי חברות במשך כחודש, עובר לאירועי כתב האישום. המתואר בכתב האישום הוא על רקע רצון המתלוננת לנתק קשריה עם העורר.
לפי הנטען באישום הראשון, לאחר שהמתלוננת הודיעה לעורר כי היא אינה מעוניינת בקשר עימו, עקב העורר אחריה במשך כחודשיים, התקשר אליה פעמים רבות למקום עבודתה, לאחותה ולחברותיה, וכן זרק מהחלון חפצים שלה. חרף צו שניתן על ידי בית משפט השלום באילת, אשר אסר על העורר להטריד את המתלוננת בכל דרך ובכל מקום וכן אסר עליו ליצור עימה קשר, הגיע העורר למקום עבודתה יום למחרת מתן הצו, ביום 13.7.2007, ביקש לשוחח עימה ולאחר שזו סירבה, התקשר העורר כחצי שעה לאחר מכן למקום עבודתה וקילל אותה.
לפי הנטען באישום השני, בין התאריכים 13.7.2007 ועד ליום 11.8.2007, הטריד העורר את המתלוננת בכך שהתקשר אליה אין ספור פעמים וכן שלח לה מכתבים בהם טען, בין היתר, כי בדעתו להתאבד. עוד נטען, כי במועד בלתי ידוע, באמצע חודש יולי, נכנס העורר לביתה של המתלוננת וגנב משם תמונות, תכשיטים, בגדים, דרכונים וחפצים אחרים.
לפי הנטען באישום השלישי, העורר הפר את ההוראה החוקית שניתנה על ידי קצין ביום 1.8.2007, שלא ליצור קשר עם המתלוננת. העורר התקשר למתלוננת ביום 2.8.2007. ביום 3.8.2007 שוחרר העורר פעם נוספת על ידי קצין משטרה, ושוב נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת, אולם, ביום 6.8.2007 יצר העורר בשתי הזדמנויות קשר עם המתלוננת. כמו כן, בין הימים 2.8.2007 ל- 6.8.2007, שלח העורר מכתבים נוספים למתלוננת. עוד נטען, כי בין יום 31.7.2007 ליום 5.8.2007, נכנס העורר לדירתה של המתלוננת, ונטל משם תעודת זהות, בגדים, תמונות, סוללה של טלפון ותכשיטים.
לפי הנטען באישום הרביעי, ביום 8.8.2007, ניתנה על ידי בית המשפט החלטה האוסרת על העורר ליצור קשר עם המתלוננת. ביום 9.8.2007 וכן פעמיים במהלך יום 10.8.2007, התקשר העורר למתלוננת. ביום 12.8.2007, שוב נאסר על העורר על ידי קצין המשטרה ליצור קשר עם המתלוננת, ולאחר כשעה, שלח העורר הודעה כתובה לטלפון הסלולארי שלה. עוד באותו יום, התקשר העורר למתלוננת ואמר לה שהוא הולך להתאבד. כמו כן, התקשר אליה העורר בימים 13.8.2007, פעמיים באותו יום, וביום 14.8.2007, התקשר אליה שוב ואמר לה "אני אקרע אותך בחתיכות". ביום 15.8.2007, התקשר העורר פעם נוספת למתלוננת ואמר לה "הפעם תשלמי את זה ביוקר, תחביאי את רומן (בנה של המתלוננת-ס.ג) טוב טוב הבנת אותי".
לפי הנטען באישום החמישי, ביום 30.8.2007, שוחרר העורר על ידי בית משפט השלום באילת, תוך שנאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת וכן חיובו להימצא לפחות 100 ק"מ מהעיר אילת. שלושה ימים קודם למתן ההחלטה, אלמוני הצית את דירת המתלוננת, שבר תריס וחלון וגרם נזק רב לדירתה ותכולתה. עוד נטען, כי ביום 2.9.2007, התקשר העורר למתלוננת ואמר לה כי למרות צו ההרחקה שהוצא נגדו, בדעתו לשוב לאילת, כדי לתקן לה את הנזק. כאשר המתלוננת שאלה את העורר מדוע שרף לה את הבית, השיב כי זה היה מגיע לה, היות ופגעה בו. עוד נטען בכתב האישום, כי בין הימים 2.9.2007 ל- 3.9.2007, התקשר העורר מספר פעמים למתלוננת והטרידה. כמו כן נטען, כי ביום 2.9.2007, התקשר העורר לחנות פיצה באילת והזמין ארבעה מגשי פיצה לבית אחות המתלוננת, ולמקום עבודתה של המתלוננת. ביום 3.9.2007, הזמין העורר אמבולנס של מד"א למקום עבודתה של המתלוננת בטענה כי יש שם יולדת, טענה שהתבררה כטענת שווא. באותו יום התקשר העורר למד"א והזמין אמבולנס לבית אחותה של המתלוננת, בטענה כי ארע שם מקרה התאבדות, טענה שהתבררה כטענת שווא. עוד נטען, כי ביום 6.9.2007, התקשר העורר מספר פעמים למקום עבודתה של המתלוננת, ואיים על המתלוננת שיהרוג אותה וישחט אותה וישתה את דמה עם כפית, וכי הוא מבטיח לפגוע בה ולרצוח אותה.
בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום באילת בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.
בהחלטתו מיום 11.10.2007, קבע בית-משפט השלום באילת (כבוד השופט י' עדן), כי בשלב הנדון אין צורך להכריע בשאלות מהימנות ומשכך, אין לחפור ולנבור בחומר הראיות לפרטיו. המדובר בראיות גולמיות אשר יש לבדוק את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי שלהן. בית המשפט קבע, כי לאחר עיון בחומר החקירה ושמיעת טיעוני הצדדים, הוא מצא קיומן של ראיות לכאורה ברף הראייתי הנדרש, המורה על פוטנציאל הרשעתי בנוגע לעבירות הלכאוריות המופנות כלפי העורר. בתיקי החקירה מכתבים וצילומי מכתבים רבים ומעטפות שנשלחו מהעורר לאחות המתלוננת ולמתלוננת עצמה בהם הוא, בין היתר, מאשים אותה ומאיים בהתאבדות. בית המשפט ממשיך וסוקר את חומר החקירה: הודעות המתלוננת, שותפתה לדירה והצווים שהוטלו על העורר להימנע מקשר עם המתלוננת, העימות שנערך בין השניים, הודעות העורר, תמלולי קלטות של שיחות בין העורר למתלוננת, וקובע, כי כל אלה גם יחד מקימים ראיות לכאורה לעבירות המפורטות בכתב האישום. עוד ציין, כי התמונה הלכאורית העולה ממכלול חומר החקירה היא של התנהגות אובססיבית המקבלת תאוצה עם חלוף הזמן והמעשים במסגרתה מחריפים והולכים. העורר מתנהג כמי שאין מורא הדין עליו, ההוראות החוקיות מופרות על ידו בזו אחר זו ללא מורא, ואין הוא מהסס ליתן הבטחות כי לא יצור קשר ומפר אותן מיד. בית המשפט הטעים, כי הוא לא מצא בטענות או במסמכים שהגיש בא-כוח העורר כדי להביא לכרסום או פגיעה של ממש בחומר הראיות. עוד הוסיף, כי הפרות הצווים השיטתיות, כמו גם הביצוע הלכאורי של שאר העבירות הנטענות, עולים מחומר החקירה. טענות העורר אין בהן כדי לשלול את הבסיס ליסוד סביר להרשעה, ומקומן בכל אופן הוא בהליך העיקרי. בית המשפט קובע כי הוא מוצא קיומו של רף ראייתי התואם את הדרישה הראייתית בשלב זה.
זאת ועוד. בית המשפט קבע, כי הוא שוכנע בקיומה של עילת מעצר בדמות מסוכנות מצד העורר, למתלוננת ולציבור. באשר לחלופת מעצר, קבע בית המשפט, כי לאור התנהגותו של העורר, בכך שהפר צווים בסמוך לאחר נתינתם, כמו גם הבטחות שנתן, וכן לאור הדפוס האובססיבי של מעשיו, הוא מתקשה ליתן בו אמון. יחד עם זאת, גם לנוכח קיומה של מסוכנות וגם לנוכח בעיית אמון, בחן בית המשפט את האפשרות לחלופת מעצר וקבע, כי בנסיבות העניין חלופות מעצר בעיר אילת אינן יכולות לאיין את המסוכנות העולה מהעורר. משכך, לצורך שקילת חלופה ראויה יש לקבל תסקיר על מנת לקבל תמונה מקיפה וברורה ביחס לעורר ולמסוכנות הנלמדת ממנו.
בהחלטתו מיום 31.10.2007, התייחס בית המשפט לאמור בתסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר, לפיו, קיימת רמת סיכון בהתנהגותו של העורר המצריכה חלופה משמעותית, סמכותית ומציבת גבולות המרוחקת באופן משמעותי מאזור מגוריו טרם מעצרו. בית המשפט מציין כי שירות המבחן איננו שולל שחרור העורר לחלופה. אי לכך, בית המשפט למד, כי חרף קיומה של "רמת הסיכון", אף שירות המבחן עצמו סבור כי ניתן לשחרר לחלופה, אלא ששירות המבחן טרם התרשם ממנה והוא סבור כי יש תחילה לשוחח עם המתלוננת, אולם לא הצליח ליצור עימה קשר. בית המשפט דחה את המלצת שירות המבחן להמתין לקבלת תסקיר משלים. בית המשפט בחן את חלופות המעצר המוצעות וקבע, כי לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, עיין בתסקיר שירות המבחן והתרשמותו מהחלופות המוצעות, יש לשחרר את העורר לחלופת המעצר מאשדוד. בית המשפט הדגיש, כי המרחק והתרשמותו מנכונות התגייסות החלופה והבנתה את התפקיד המוטל עליה, היו בעלי משקל רב בהחלטתו. עוד הוסיף, כי הוא התרשם שתקופת המעצר גרמה לעורר להפנים את ההתייחסות המסגרתית הנדרשת לצווים שיפוטיים. על החלטה זו הוגשו שני עררים - הן מטעם המשיבה והן מטעם העורר - לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.
בהחלטתו מיום 1.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' אבידע - סג"נ) כי ראוי היה שבית משפט השלום היה דוחה את הדיון לשם קבלת התסקיר המשלים. משכך, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום והאריך את מעצרו של העורר. שירות המבחן נתבקש להמציא תסקיר משלים אודות העורר.
בהחלטתו מיום 4.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי, כי אכן נפלו מחדלים בחקירה, אולם, אין במחדלים אלה כדי לכרסם בראיות המשיבה. בעניין הנדון, מעבר לעדות המתלוננת, יש את עדות חברתה של המתלוננת, קיימות הקלטות וכן תועדו, באמרותיה של המתלוננת, קטעי הקלטה של דברי העורר שהחוקרים שמעו, ומסרים בכתב שהעורר שלח, שהחוקרים ראו. כמו כן, ציין, כי בחלק מאמרותיו של העורר, ישנה ראשית הודאה לחלק מהאישומים אשר יוחסו לו. משכך, קבע בית המשפט, כי צדק בית משפט השלום עת קבע כי יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. בית המשפט דחה את טענת העורר כי לא קמה עילה למעצרו. הוא הטעים, כי על מסוכנותו של העורר ניתן ללמוד ממעשיו, היינו, הטרדותיו הבלתי פוסקות, כאשר בעצם ההטרדה יש איום, ובעיקר איום על חיי המתלוננת וחיי בנה. על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית משפט זה.
בהחלטתו מיום 12.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי, כי לנוכח המסוכנות הנשקפת מהעורר, כפי שעולה מחומר החקירה, שכן, הלה חזר והפר הוראות מגבילות של קציני משטרה וצווי בית משפט, וכן מסוכנותו משתקפת לאור האמור בתסקירים, יש צורך בחלופה למעצר משמעותית. בית המשפט הוסיף, כי הוא לא התרשם שהחלופה באשדוד תהא מספקת ללא סיוע של ערבים נוספים. עוד קבע, כי אין בידו ליתן כל אמון בעורר. לפיכך, הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט העיר, כי לעורר שמורה הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר במידה ותהיה באפשרותו להציע חלופה למעצר אחרת טובה יותר.
בהחלטתו מיום 13.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי, כי חרף העובדה שהתרשם מהערבים המוצעים כי הם מתקשים להבין את חומרת מעשיו של העורר, ומשכך, קיים קושי ליתן בהם אמון משלא יעמדו בהתחייבויות שהם מבקשים ליטול על עצמם, וחרף העובדה כי דודיו ניסו לתרץ את מעשיו של העורר ואחד מהם אף מסר בעדותו לפי התרשמותו של בטית המשפט פרטים שאינם אמת, ניתן לשחרר את העורר לחלופת המעצר המתבססת על הערבים המוצעים, כאשר חלופה זו מחוזקת באיזוק אלקטרוני וערבויות כספיות יחסית גבוהות. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה.
מכאן שני העררים שבפניי.
עיקר טענת בא-כוח העורר הוא, כי קיים העדר ראיות גולמיות שניתן לבסס עליהן את הנדבך הראשון והבסיסי למעצרו של העורר עד תום ההליכים. החיזוק שנמצא לחומר הראיות הגולמי העולה מהודעות המתלוננת היה מצוי בהודעות מקורביה של המתלוננת. עוד טען, כי נפלו פגמים בניהול החקירה על ידי משטרת ישראל וכי זו לא חקרה את הטענות לעומקן. כך למשל, בין היתר, המשטרה לא תיעדה תמונות של מעשי העורר או הודעה כתובה שנשלחה למתלוננת, מקום שהיה ראוי שתתעד במידה וחזתה בכך. המשטרה גילתה מחדלי חקירה קשים וכן גילתה פעילות פוזטיבית וחד צדדית. המתלוננת ביקשה להפליל את העורר וארגנה הודעות מפלילות גם על ידי אנשים שאינם ממקורביה והביאה אותם לידי שיתוף פעולה עימה. עוד הוסיף, כי בעניין הנדון אין חזקת מעצר וכן אין כל ראיה שהעורר נהג באלימות כלפי המתלוננת. באשר לחלופת המעצר, טוען בא-כוח העורר, כי בני הזוג בוזגלו, החלופה מאשדוד, מהווים חלופת מעצר ראויה וזאת ניתן ללמוד מהתסקירים ואילו החלופות שקבע בית המשפט המחוזי הן מוגזמות ובלתי סבירות. עוד הוסיף, כי התסקיר בעניינו של העורר הוא חיובי וכן לא עולה מהעורר מסוכנות.
