החלטה
מהות הערר
1.בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בעכו שניתנה ביום 26.4.11 מפי כב' השופט י' בכר, לפיה הורה בית משפט על החזרת המשאית נשוא הבקשה לידי המשיבה בכפוף להפקדת עירבון או ערבות בנקאית בסך 20,000 ₪ ולאחר שהוטל צו עיקול על המשאית לטובת העוררת.
ההליכים הקודמים
2.המשאית נשוא הדיון (להלן: "המשאית") נתפסה ביום 18.7.10 כשהיא נהוגה בידי עובד חברה בשם "הובלות עבוד בע"מ" (להלן: "החברה"), בחשד לכך שבוצעו באמצעותה עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת לפי חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984, מטרד לציבור לפי חוק העונשין ועבירות בניגוד לחוק רישוי עסקים.
3.בעקבות תפיסת המשאית, הגישה החברה בקשה להחזרת תפוס אשר נידונה בבית משפט השלום בעכו בפני כב' השופטת ש' פיינסוד-כהן. בהחלטתה מיום 15.8.10 דחתה את הבקשה.
ערר שהוגש על אותה החלטה, נידון בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ח' הורוביץ), נדחה אף הוא לאחר שבית משפט לא מצא כל פגם בשיקול הדעת שהפעילה השופטת פיינסוד.
בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון ונידונה בפני כב' השופט ס' ג'ובראן, נדחתה אף היא. בהחלטתו הפנה בית המשפט העליון לכך שהמשאית נשוא הדיון מעורבת לכאורה, בעבירות מסוג זה, זו הפעם השלישית.
4.משלא צלחה דרכה של החברה להשיב לידה את המשאית, הגישה המשיבה בקשה להחזרת תפוס, בטענה כי המשאית שייכת לה וכי הושכרה לחברה ועל כן קמה לה הזכות לתבוע השבתה. עוד הפנתה המשיבה לכך שהמשאית תפוסה פרק זמן משמעותי וכי סיום ההליכים אינו נראה באופק.
החלטת בית משפט השלום
5.בית המשפט ציין בהחלטתו, כי אין חולק בדבר קיומו של קשר פורמאלי בין החברה לבין המשיבה, אם כי לא הוצגה תשתית שתאושש המסקנה כי מדובר בקשר מהותי של פעילות עסקית משותפת, שיתוף בהכנסות, קבלת החלטות וכדומה. אילו הוצגה תשתית כאמור, ניתן היה לקבל את הטענה לפיה מטרת השכרת המשאית אין בה ממש וכן הטענה כי העבירות בוצעו לכאורה ע"י חברה אחרת. בית משפט קמא ציין כי יחד עם זאת, גם המשיבה לא הציגה הסכם שכירות ממנו ניתן ללמוד על מטרת השכירות, אופיה, היקפה והתמשכותה, כמו גם חלוקת האחריות בין השוכר למשכיר במהלך תקופת השכירות. לפיכך, נמנע בית משפט השלום מקביעת מסמרות בעניין היקף האחריות, שניתן לזקוף לחובת המשיבה או ההגנה שניתן לזקוף לזכותה. נקבע כי נקודה זו אין בה כשלעצמה כדי להכריע בדיון.
6.באשר לחלוף הזמן, הפנה בית משפט קמא לכך שהמשאית נתפסה לפני כ-9 חודשים וכי ההחלטה האחרונה בעניינה ניתנה ביום 5.10.10 מפי בית המשפט העליון. מאז חלפו כ-7 חודשים, במהלכם הוגש כתב אישום אשר לגביו טרם נקבע מועד דיון. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי יש מקום לבחון באם המשך החזקת המשאית אינו פוגע במשיבה במידה העולה על הנדרש והאם קיימת חלופה שתשיג את תכלית התפיסה.
לאחר ששקל את הדברים קבע בית משפט קמא כי ניתן לקיים תכלית זו של מניעה וסיכול הישנות העבירות בהן מדובר, בדרך של הטלת התחייבות כספית על המשיבה אשר יהא בה די על מנת להרתיעה מלחזור לסורה. בית משפט הוסיף כי גם לעניין חילוט עתידי של המשאית, ניתן להבטיח תכלית זו בהתחייבות כספית מצד המשיבה ובכך ליצור איזון בין זכותה להחזיק בקניינה לבין הבטחת אפשרות של חילוט עתידי.
לאור כל זאת, הורה בית משפט קמא, כאמור, על הפקדת עירבון או ערבות בנקאית בסך 20,000 ₪ וכן הורה על הטלת עיקול על המשאית לטובת העוררת, ואשר יירשם במשרד הרישוי.
טענות הצדדים
7.לטענת העוררת, טעה בית משפט קמא כאשר קבע בהחלטתו כי באיזון בין האינטרס הציבורי אל מול האינטרס הפרטי של המשיבה ומנהלה, גובר האחרון, תוך שהוא מתעלם מעברם העשיר של הנאשמים בתחום עבירות הפוגעות באיכות הסביבה. בנוסף, לא הביא בית משפט במכלול שיקוליו, החלטת בית המשפט העליון בעניין אותה משאית ולפיה יש להותירה תפוסה עד תום ההליכים המשפטיים. כמו כן נטען כי שגה בית משפט קמא משהורה על שחרור המשאית בתנאים מקלים של הפקדה כספית מינימאלית בסך 20,000 ₪ וצו עיקול לטובת המדינה.
במהלך הדיון בפניי ציינה ב"כ העוררת, כי קבועה ישיבת הקראה כבר בחודש זה ועל כן סביר להניח כי הדיון בתיק יסתיים תוך פרק זמן סביר.
8.המשיבה ביקשה לדחות את הערר, תוך שציינה כי הבקשות הקודמות הוגשו ע"י החברה ואילו עתה מוגשת הבקשה ע"י הבעלים של המשאית. בהקשר לכך הציגה את רישיון הרכב המוכיח בעלותה של המשיבה לגבי המשאית.
עוד טענה המשיבה, כי פרק הזמן הארוך בו מוחזקת המשאית, מצדיק החזרת התפוס לידי בעליו. לעניין זה הדגישה כי מאז ניתנה החלטת בית המשפט העליון, חלפו כ-7 חודשים, דבר המצדיק עיון חוזר בהחלטה. לטענת ב"כ המשיבה, מאז תפיסת המשאית נגרמו לשולחתו הפסדים כתוצאה מכך שלא נתאפשר לה להשכירה עוד. לשיטתו, התנאים שנקבעו ע"י בית משפט השלום יש בהם כדי לאזן בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי של המשיבה.
דיון והכרעה