המשביר לצרכן החדש בע"מ ח.פ 513389270 נ' שלו

פסק דין

1.התובעת שהיתה בעלת זכות שכירות ראשית בחניון שבבניין ברחוב יונה 1 השכירה בשכירות משנה את החניון בבניין וזאת על פי הסכם שכירות משנת 2004 לפיו השכירה התובעת לנתבע את המושכר דהיינו את החניון לתקופה של 54 חודשים כאשר ניתנה לו אופציה ל 12 חודשים נוספים החל מיום 30.9.07 ועד 30.9.08.

2.למרות האמור, נטען ע"י התובעת כי הנתבע החזיק במושכר למעשה המשיך לשכור את המושכר ולשהות בו ולנהל בו את החניון עד לחודש 2/12. דהיינו שלוש שנים וארבעה חודשים נוספים מעבר לתאריכים הנ"ל.

3.דמי השכירות החודשים עמדו על סך של 5,500 ₪ צמוד למדד המחרים לצרכן של חודש 12/03 או 20 אחוז מהפדיון החודשי של החניון אותו הפעיל הנתבע במושכר. בנוסף ההסדר קבע כי לקוחות התובעת שחנו בחניון יחנו בחניון. בהתאם לחישוב התובעת עד לסוף 2009 הצטברו חובותיו של הנתבע בהתאם לנספח ב' בסך של 37,189 ₪.

4.עוד נטען כי הנתבע הפסיק לשלם לתובעת דמי שכירות משנת 2010 ועד למועד פינוי המושכר למעט תשלומים חלקיים שביצע בשנת 2011 (נספח ב' לתביעה ).

סך כל חובותיו של הנתבע לתובעת מסתכמים בסך של 122,495 ש"ח.

5.הנתבע כפר בכלל טענות התובעת וטען כי דין התביעה להידחות וכי הוא אינו חייב לתובעת אגורה שחוקה. לטענתו מערכת הנהלת החשבונות כפי שפורטה בכתב התביעה מוכחשת. עוד לטענתו הוא הפעיל את חניון התובעת במשך 27 שנים ברציפות לשביעות רצונה של התובעת ושל חברות ציבוריות שקדמו לה. עד לשנת 2003 הייתה בעלת החניון, חברה הציבורית, חברת המשביר לצרכן בע"מ. משנת 2003 הועברה בעלות על החניון מהחברה הציבורית לתובעת והנתבע המשיך באישורה של התובעת לנהל את החניון. לטענתו מעולם לא נחתם הסכם חתום בין התובעת לנתבע וזאת בניגוד לנאמר בסעיף 5 לכתב התביעה. ולכן אין להתפלא שהתובעת אינה מוצאת הסכם חתום.

6.לטענתו עד לחודש 2/12 הוא הפעיל את החניון בהסכמה מלאה של התובעת ומנהליה וזאת תמורת תשלום מדי חודש בחודשו של דמי שכירות שסוכם בין הצדדים עד ליום עזיבתו את החניון. לא זו בלבד אלא שהנתבע שידך בין התובעת למפעיל חניון חדש אשר מפעיל את החניון עד היום. הנתבע לא קיבל כל דרישה לסילוק יד או דרישה לפינוי של החניון והפעם הראשונה שנתקבל בדרישה היה עם קבלת התביעה נשוא התביעה ביום 20.9.12. לטענתו הוא אינו חייב כל סכום לתובעת בגין כל 27 השנים בהם הפעיל את החניון.

7.הנתבע מאשר שהסכום הראשוני שסוכם עם התובע בגין דמי השכירות היה 5,500 ₪ בתוספת מע"מ אך מעולם לא סוכם על הצמדה כלשהי ומעולם לא סוכם על 20% מהפדיון היומי. עוד טען הנתבע כי ספרי הנהלת החשבונות של התובעת אינם כוללים את כל העברות הכספים שבוצעו לחשבונות התובעת על ידי הנתבע. נטען גם כי בספרי הנהלת החשבונות לא נרשמו זיכויים המגיעים לנתבע בגין שני חודשי השבתת הפעילות במהלך מלחמת לבנון השנייה, חודשים יולי אוגוסט 2006.

9.לטענתו במהלך השנים 2010-2011 היתה זכאית התובעת לסך של 139,800 ₪ עבור 24 חודשי דמי שכירות ולעומת זאת הוא היה זכאי לקיזוזים עבור חניות של לקוחות התובעת בסכום כולל של 149,039 ₪ אשר עבורם הוצאו לתובעת מדי חודש בחודשו 24 חשבוניות מס ערוכות כדין ממספר 513-536. לפיכך עבור השנים הנ"ל נותרה יתרת חוב בסך 9,239 ₪ אשר חלקו סולק על ידי התובעת בהעברה בנקאית לחשבון הנתבע.

10.הנתבע גם הכחיש כי קיבל מכתבי התראה מהתובעת. כמו כן הוא מכחיש את תקינות הנהלת החשבונות ולטענתו נרשם בספרי התובעת כי הוא חייב 110,895 ₪ ולא ברור מדוע יש הפרש בין סכום זה לסכום הנטען בסעיף 14 לכתב התביעה.

11.הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד 1984 וזאת לאחר סמך החומר שבתיק.

12.לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים כעולה מכתבי הטענות ו עיינתי במסמכים שצורפו בשים לב לנקודות ההסכמה מצד אחד והמחלוקות מאידך הנני פוסק לתובעת את הסך של 87,500 ₪ להיום.

13.הנתבע ישלם לתובעת את הסך 85,750 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל בנוסף ישלם הנתבע לתובעת את אגרת המשפט ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ כולל.

14.בנסיבות, על פי תקנה 6(ב)(2) לתקנות בית המשפט (אגרות) התשס"ז–2007, תוחזר האגרה בניכוי סכום הנקוב בפריט 34 או 35 לתוספת.

ניתנה היום, ט' טבת תשע"ד, 12 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.