המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ואח' נ' "אביב פתרונות מתקדמים בע"מ".

החלטה

א. מבוא

מונחת לפני בקשתה של אביב פתרונות מתקדמים בע"מ (להלן: "הנתבעת") למחוק את נספח א' מכתב התביעה שהגישו כנגדה המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון והמכללה לעיצוב וטכנולוגיה אריאל שבשומרון (להלן: "התובעות").

בכתב התביעה טוענות התובעות כי הנתבעת הפרה את ההסכם שכרתו עמה, התרשלה והפרה חובות חקוקות כאשר סיפקה לתובעות תוכנה להנהלת חשבונות אשר היו מצויים בה, לטענת התובעות, כשלי אבטחה חמורים שאפשרו למנהלת החשבונות לשעבר של התובעות, הגב' נחמה מילר (להלן: "העובדת") למעול בכספי התובעות בסכומים גבוהים.

לכתב התביעה צירפו התובעות כנספח א' את גזר הדין במשפטה של העובדת, אשר הודתה במעילה ונידונה לתקופת מאסר ממושכת.

ב. עיקר טענות הצדדים

במסגרת בקשתה הנתבעת מבקשת למחוק את נספח א' לכתב התביעה שכן לטענתה מדובר במסמך שאינו קביל כראיה לפי סעיף 42א בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), וזאת - הן מפני שמדובר בגזר דין ולא בהכרעת הדין, והן מפני שלטעמה אין לראות בה חליפה של העובדת או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע ובכלל זה חב בחובו הפסוק, כדרישת סעיף זה.

בתגובתן לבקשה טוענות התובעות כי פסק הדין הוא ראיה קבילה מאחר ולטעמן ניתן לראות בנתבעת "מי שחבה בחוב הפסוק של המורשע" בהתבסס על פסיקה הקובעת ש"יש לכלול בכך גם מי שנטען לגביו שהוא התרשל במניעת האירוע ו/או אפשר את התרחשותו" (ראה בש"א (חי') 18310/07 כהן נ' חן ([פורסם במאגרים המשפטיים], ניתן ביום 9.1.2008).

עוד טוענות התובעות כי בשלב זה אין מקום לדון בשאלת קבילותו של גזר הדין הואיל ובכוונתן להגישו כראיה בשלב הראיות במסגרת הגשתו כראיה של פסק הדין אשר ניתן במשפטה הפלילי של העובדת והכולל גם את הכרעת הדין. התובעות הסבירו כי בשלב הגשת התביעה הם ראו לנכון לצרף לכתב התביעה את גזר הדין בלבד היות ובהכרעת הדין אין פירוט של מעשי העובדת לנוכח הודאתה במעשים שיוחסו לה בכתב האישום שהוגש כנגדה.

בנוסף, טוענות התובעות כי הן פעלו בהתאם לתקנה 75(ב) בתקנות סד"א הקובעת כי יש לצרף לכתב התביעה מסמכים מהותיים לתביעה, וכי "אפילו אם היה מדובר במסמך שאינו נכנס בגדר תקנה 75 לתקסד"א (ולא כך הדבר) הרי שעדיין אין איסור על צירופו לכתב התביעה, וודאי שאין הוראה בדין המורה על סילוקו" (סעיף 5 לתגובת התובעות) (כל ההדגשות המפורטות לעיל ולהלן אינן מופיעות במקור זולת אם נאמר אחרת - ב.א.).

בתשובתה לתגובת התובעות טוענת הנתבעת כי פסק הדין איננו מסמך שתוכנו מהווה עניין מהותי הנדרש לברור התובענה ואשר יש חובה לצרפו לפי סעיף 75(ב) בתקנות סד"א. משכך, לשיטתה, לפי תקנה 71(א) לתקנות סד"א קיים איסור לצרפו, שכן מדובר במסמך בעל ערך ראייתי בלבד. עוד הרחיבה הנתבעת ונימקה מדוע לשיטתה המסמך אינו קביל להגשה כראיה במשפט אזרחי.

ג. דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה, ובתשובה לתגובה, ולאחר שקראתי בעיון את כתב התביעה על נספחיו, הריני מקבל את הבקשה למחיקת נספח א' מכתב התביעה מהנימוקים שאפרטם להלן.

ככלל, על מנת לבחון את השאלה האם מדובר במסמך שיש לצרפו לכתב התביעה ראוי לבחון את היחס שבין תקנה 71(א) לתקנה 75(ב) לתקנות סד"א.

תקנה 71(א) לתקנות סד"א קובעת:

"כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי הענין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן".

תקנה 75(ב) לתקנות סד"א קובעת:

"היה תכנו של מסמך ענין מהותי במשפט, יש להביא בכתב הטענות את נוסח המסמך או קטעיו המהותיים או לצרפם אל כתב הטענות".

המלומד זוסמן עומד על כך שלכאורה קיימת סתירה בין נוסחן של תקנות אלה, אך "למעשה אין כאן סתירה, אלא, ראיה לענין התקנה 71(א) פירושה, מסמך המשמש לראיה בלבד" (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 174).

בהתאם לפסיקה יש להבחין בין מסמך שאינו מהותי לתביעה, ומשמש אך ורק כראיה לאמור בה, לבין מסמך שמלבד היותו ראיה לתביעה הוא גם מסמך מהותי לתביעה (כגון החוזה שעל קיומו מתבססת תביעה על הפרת חוזה, או השטר שעליו מתבססת תביעה שטרית) ועל כן חובה לצרפו לכתב התביעה. ככל שמסמך כזה לא צורף על ידי התובע לכתב התביעה ניתנת לנתבע האפשרות לטעון כי בכתב התביעה נפל פגם מהותי ועל כן יש למוחקו או לדרוש מהתובע לתקנו. יודגש, כי מרבית הפסיקה העוסקת בסוגיה זו, עוסקת במקרים בהם הנתבע טען כי בכתב התביעה נפל פגם בשל אי צירופו של מסמך שחובה היה לצרפו לכתב התביעה, מאחר והמסמך אינו רק בעל ערך ראייתי, אלא גם מהווה מסמך מהותי שהינו חלק מעילת התביעה (ראה לדוגמה רע"א 685/81 ליסנסס ואח' נ' בורכרד ליינס בע"מ, פ"ד לח(3) 421, פסקה 7).