השופט י' אלון:
א. התביעה, פסק הדין קמא והערעור
1. בשעת 1991 היה המערער (יליד 1976) תלמיד בכיתה ט' בבית הספר האזורי עמק החולה בכפר בלום. ביום 17.3.91 נערך בבית הספר "יום ספורט היתולי", ובין יתר התחרויות נכללה בו תחרות קפיצה לרוחק. המערער לקח חלק בתחרות זו, ובאחת מקפיצותיו לבור הקפיצה לרוחק נחבל קשות ברגלו השמאלית. הוא פונה מידית ברכבו של אחד המורים לתחנת מגן דוד אדום בקרית שמונה, שם טופל בשאיבת דם ושומנים מהרגל הפצועה. כעבור שלושה ימים הובא ע"י הוריו לבית החולים זיו בצפת, ומשם הופנה לבית החולים פוריה. בבדיקות נמצא, כי נקרעו הרצועות והגיד ברגל הפגועה, העצב נמעך ונמצא שבר באזור הפגיעה. הוא עבר ניתוח לאיחוי הגידים והרצועות.
סופם של דברים, נותרה לו נכות צמיתה בברכו השמאלית ששיעורה - המוסכם (רפואית ופונקציונאלית כאחת) - הינו 36%.
חלפו ארבע שנים, ובשנת 1995 המערער תבע לדין את בית הספר בבית משפט השלום בחיפה לפיצוי על נזקיו בגין הפגיעה. לתביעה הצטרפו הוריו והקיבוץ בו הוא מתגורר. לטענת התובעים, האחריות לארוע החבלה ברגלו רובצת על בית הספר בשל הפרת חובת הזהירות שחייב היה בה כלפיו.
על פי הנטען בתביעה, הפגיעה ברגל התרחשה כתוצאה מכך שבבור הקפיצה לא היה חול בכמות מספקת, וכתוצאה מכך נחבלה רגלו בעת הנחיתה מהקפיצה. נטען, כי בית הספר לא דאג להימצאות מורים שיפקחו על מהלך הקפיצות ויוודאו כי בור הקפיצה תקין וכמות החול בו מספקת. עוד נטען, כי פינויו לתחנת מד"א בקרית שמונה ברכב פרטי של אחד המורים - ולא באמבולנס - החמירה את הפגיעה.
בית הספר, הנתבע, שלח הודעת צד שלישי למדינה. נטען בהודעה, כי מורי בית הספר הינם עובדי המדינה ועל כן ככל שתיקבע אחריות בית הספר על המדינה לשאת בה בהיותה המעבידה והנושאת באחריות השילוחית על עובדיה.
שלוש שנים לאחר שהוגשה התביעה לבית משפט השלום, ולאחר שהתובעים הגישו תחשיב הנזק - החליט בית המשפט כי לאור הסכומים הנתבעים התובענה הינה בסמכות בית המשפט המחוזי. וכך, בשנת 1998 הועבר הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי בחיפה.
2. ביום 13.12.05 ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ג' גינת), ובו נדחתה התביעה. בפסק הדין נקבע, כי התובעים לא עמדו בנטל הראיה להוכחת ההתרשלות הנטענת. לא הוכח כי כמות החול בבור הקפיצה לא היתה מספקת, וגם לא הוכח כי במקום האירוע לא נכחו מורים מפקחים מטעם בית הספר. התובעים לא הביאו ראיה לעניין כמות החול בארגז הקפיצה ביום האירוע או במועד כלשהו הסמוך לו. ראיותיהם לעניין זה התמקדו בחוות דעת שנערכה ביום 3.7.00 ע"י המומחה מטעם התובעים, מר א' שטיין. התברר כי מר שטיין לא ביקר מעולם באצטדיון או בבור הקפיצה, וכי הנתונים שבחוות דעתו (משנת 2000) לעניין מצב בור הקפיצה בעת התאונה (מרץ 1993) נשאבו כל כולם מדברים שמסר התובע למר שטיין. בית המשפט קבע, כממצא שבעובדה, שהתביעה לא הביאה ראיות אובייקטיביות כלשהן לעניין מצב בור הקפיצה ומצב אחזקתו בתקופה הרלבנטית ליום התאונה או הסמוכה לו.
בית המשפט דחה את טענת התובעים כי באזור בור הקפיצה לא נכחו מורים מפקחים. אדרבא, הוא אימץ את עדות המורה לחינוך גופני של בית הספר, מר א' חסון, כי בכל עת התחרויות נכחו במקום שני מורים, הוא אישית ומורה נוסף. הוא גם אימץ את עדות המורה א' חסון, כי "אנחנו תמיד בקפיצות (לרוחק) ממנים תלמידים עם מגרפה צמודה שהתפקיד שלהם אחרי כל קפיצה ואחרי המדידה לתת משיכה של החול כדי שיהיה מצב תקין".
בפסק הדין העדיף בית המשפט את חוות דעתו של מומחה הנתבעים, ד"ר גלעד וינגרטן. גם חוות דעת זו נערכה בשנת 2000, שנים רבות לאחר האירוע. אולם שלא כמומחה התובעים (א' שטיין), ביקר ד"ר וינגרטן במתקן ובבור הקפיצה. הוא מצא את המתקן תקין ועונה על הדרישות הבינלאומיות לעניין זה, ומציין כי האיצטדיון בכפר בלום הינו אחד ממתקני הספורט המתקדמים והמובילים בישראל. בחוות דעתו הוא מצין, כי "אין לדעת בדיוק באיזה מצב של תקינות היה בור הקפיצה ביום 17.3.91 (מועד הפציעה), אך אין לשלול את ההנחה ההגיונית שעל ציר הזמן שבין שנת 1970 (בניית המתקן) לשנת 2000 לא חלו בו שינויים משמעותיים".
3. התובעים טענו, כי גם אם לא עמדו בנטל הראיה להוכחת מצבו הבלתי תקין (לטענתם) של בור הקפיצה בעת האירוע, בנסיבות העניין יחולו הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין להעברת נטל השכנוע מכתפי התובעים לכתפי הנתבעת. בעניין זה ביקשו הם להסתמך על הנטען בחוות דעתו של המומחה מטעמם, א' שטיין, כי עוצמת החבלה ממנה סבל התובע בברכו מתיישבת יותר עם המסקנה בדבר אי תקינות בור הקפיצה מאשר עם האפשרות האחרת של אובדן שיווי משקל בעת הקפיצה ונחיתה לא מאוזנת של התובע.
בית המשפט קמא דחה את הטענה, שכן לא הוכחו שניים מהתנאים המצטברים הנדרשים לחלותו של הכלל שבסעיף 41 לפקודה. ראשית, לא הוכח כי התובע "לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה". שנית, לא הוכח כי אירוע התאונה "מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה".
4. נקבע איפוא בפסק הדין, כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה להוכחת הרשלנות והאחריות הנטענת כלפי הנתבעים, כי לא נתקיימו התנאים להחלת כלל "הדבר מדבר בעדו" שבסעיף 41 - ועל כן התביעה נדחתה.
בפנינו ערעורו של המערער כנגד פסק הדין. בהודעת הערעור מייחד ב"כ המערער את טענותיו לקביעת בית המשפט קמא כי לא נתקיימו בעניין דנן התנאים להחלת כלל "הדבר מדבר בעדו". לטענתו, גם אם לא הוכיחו התובעים בבית המשפט קמא כי בית הספר התרשל באחזקת בור הקפיצה או בפיקוח הנדרש על התלמידים המשתתפים באירועי יום הספורט - הוכחו התנאים המצטברים להחלת הכלל שבסעיף 41 לפקודה ולהעברת הנטל להוכחת היעדר ההתרשלות על הנתבעים.
על פי הטענה, שני המומחים (א' שטיין וד"ר ג' וינגרטן) לא שללו בחוות דעתם את האפשרות כי חבלה בעוצמה שסבל המערער יכולה היתה להגרם כתוצאה מאי תקינותו של בור הקפיצה. לאור זאת, ובהעדר ראיות לעניין מצבו בפועל של בור הקפיצה בעת המקרה - דין היה שבית המשפט יחיל את הכלל בדבר היפוך נטל הראיה שבסעיף 41 לפקודה.
ב. התנאים להחלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין
5. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", קובע כדלקמן:
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".