המכס רשאי להשתמש בערבות יבואן שזנח טובין שעוכבו מחשש להפרת זכות בקניין רוחני

השופט א' גרוניס:

1.        ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) מיום 27.4.2010. עניינו של הערעור בפרשנות סעיף 200א לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן - פקודת המכס). סעיף זה מסמיך את מנהל אגף המכס והבלו ברשות המסים (להלן - מנהל המכס) לעכב שחרור מהמכס של טובין שיובאו לישראל, המפרים לכאורה זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר. העיכוב מותנה בשני תנאים: תנאי אחד הוא כי בעל הזכות בקניין רוחני, אשר הטובין מפרים לכאורה את זכויותיו (להלן - בעל הזכות), נקט הליך משפטי נגד היבואן. תנאי נוסף לעיכוב, הוא כי בעל הזכות יפקיד ערבות בנקאית. הסוגיה המתעוררת בערעור דנא נוגעת למהותה של ערבות זו ולמצבים בהם רשאית רשות המסים לממש אותה.

רקע הדברים

2.        נתאר תחילה את עובדות המקרה הצריכות לעניין. המשיבה 1, חברת Christian Dior Couture (להלן - המשיבה), הינה חברה זרה המאוגדת בצרפת העוסקת, בין היתר, בתחום האופנה והטיפוח. בישראל, רשומים על שם המשיבה סימני מסחר שונים (להלן - סימני המסחר). ביום 19.1.2010 שיגרה רשות המסים שבמשרד האוצר (להלן - המערערת או רשות המסים) אל המשיבה הודעה. ההודעה נמסרה בהתאם לסעיף 200א לפקודת המכס. בהודעה נאמר, כי בחינתם של טובין מסוימים שיובאו לישראל, והמדובר בנעליים, העלתה כי אלה מפרים לכאורה את סימני המסחר של המשיבה. בנוסף נמסר בהודעה, כי שחרור הטובין יעוכב לתקופה ראשונית של שלושה ימים, וכי במהלכה נדרשת המשיבה להודיע אם בכוונתה לנקוט הליך משפטי נגד הגורם שייבא את הטובין. עוד צוין, כי אם מתכוונת המשיבה לתבוע את היבואן כאמור, עליה להפקיד במשרדי רשות המסים ערבות בנקאית בסך 5,000 ש"ח. בעקבות קבלת ההודעה הפקידה המשיבה את הערבות שנדרשה ממנה. בהמשך, הגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה נגד האדם שייבא את הטובין לישראל, הוא המשיב 2 (להלן - היבואן). יצוין, כי על פי המידע שהעבירה רשות המסים לידי המשיבה, מתגורר היבואן בשטחי הרשות הפלסטינית. בתביעה עתרה המשיבה לסעדים שונים נגד היבואן, בטענה כי ייבא לישראל נעליים מזויפות הנושאות סימני מסחר הרשומים על שמה. הסעדים שנתבקשו נגד היבואן היו אלה: צו מניעה, איסוף המוצרים המפרים ופיצויים. התביעה הוגשה אף נגד רשות המסים. המשיבה עתרה להורות לרשות המסים שלא לשחרר את הטובין המעוכבים וכן כי יושמדו על ידה. בעקבות הגשת התביעה והפקדת הערבות המשיכה רשות המסים לעכב את הטובין ואחסנה אותם, לצורך כך, במחסן בבעלות פרטית. היבואן לא הגיש כתב-הגנה. ביום 27.4.2010 נתן בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) פסק-דין בהיעדר הגנה נגד היבואן. בפסק-הדין נקבע, בין היתר, כי על היבואן להשמיד את הטובין בתוך 30 ימים וכי עליו לשאת בעלויות האחסנה וההשמדה של הטובין.

3.        בפסק-הדין נדרש, כמו כן, בית המשפט המחוזי למחלוקת שנתגלעה בין רשות המסים לבין המשיבה באשר לגורלה של הערבות הבנקאית שהפקידה המשיבה אצל רשות המסים. מחלוקת זו התעוררה על רקע הנחתם המשותפת של בעלי הדין, שהתבססה על ניסיון העבר, לפיה תוביל אי-התייצבותו של היבואן הזר לתובענה לכך שהוא לא יבצע את שהוטל עליו בפסק-הדין, קרי לשאת בעלויות האחסנה וההשמדה. המחלוקת בין בעלי הדין התעוררה משום שהיה ברור כי בנסיבות המתוארות ייאלץ אחד מהם, רשות המסים או המשיבה, לשאת בהוצאות הכרוכות באחסון הטובין והשמדתם. כל אחד מהצדדים טען כי על הצד האחר לשאת בעלויות אלה. מחלוקת זו התחדדה בשל קיומה של הערבות הבנקאית שהפקידה המשיבה בידי רשות המסים. רשות המסים, אשר היא זו שהתקשרה עם המחסן הפרטי לצורך אחסון הטובין, טענה כי היא רשאית לחלט את הערבות הבנקאית ולכסות בדרך זו את עלויות האחסון וההשמדה של הטובין. המשיבה טענה, לעומת זאת, כי לא ניתן להשתמש בערבות לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה. בפסק-דינו קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה בקובעו כי מטרת הערבות הבנקאית אינה להבטיח את כיסוי ההוצאות הנובעות מעיכוב הטובין אלא רק את הנזקים שנגרמו ליבואן (אם נגרמו) כפועל יוצא מעיכוב הטובין והגשת התובענה נגדו. בית משפט קמא קבע, איפוא, כי על רשות המסים להשיב למשיבה את הערבות הבנקאית. כנגד קביעה זו מופנה ערעורה של רשות המסים.

4.        קיימנו שני דיונים בערעור (ביום 19.1.2011 וביום 22.2.2011). במהלך הדיונים הבענו בפני בעלי הדין את השקפתנו לגבי הערעור. כפי שציינו בפני הצדדים, דעתנו היא כי קיים קושי בקביעה לפיה אין ביכולתה של רשות המסים לחלט את הערבות הבנקאית לשם גביית ההוצאות הכרוכות באחסון הטובין ובהשמדתם. יוזכר, כי הכוונה היא לחילוט הערבות במצב בו "נעלם" היבואן מהתמונה, בלא שפעל להשמדת הטובין, וממילא בלא שנשא בעלויות האחסון וההשמדה. בעקבות הערותינו ונוכח הצעות שונות שהועלו במסגרת הדיונים בערעור, הודיעה המשיבה ביום 7.3.2011 כי היא מסכימה לכך שהערעור יתקבל וכי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל, ככל שהוא נוגע למחלוקת בעניין גורלה של הערבות הבנקאית. חרף הסכמת המשיבה לקבלת הערעור, אשר יינתן לה ביטוי בדרך של אי-פסיקת הוצאות בהליך דנא, ראינו מקום לנמק את עמדתנו ולעמוד על הטעמים המצדיקים את קבלת ערעורה של רשות המסים. זאת, מאחר שנמסר לנו בדיון כי קיימים מקרים לא מעטים בהם נוטש יבואן זר סחורה מפרה שייבא לישראל ולא נושא בעלויות האחסון וההשמדה שלהם וכי השאלה בדבר מטרת הערבות ואפשרות מימושה חוזרת ועולה בבתי המשפט.

דיון

5.        בשנת 1999 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש"ס-1999 (להלן - החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני). חוק זה הביא לשינויים בחוקים שונים המסדירים זכויות של קניין רוחני. זאת, בעקבות חתימתה של ישראל על ההסכם הבינלאומי משנת 1994 הידוע בכינוי TRIPS (Agreement on Trade-Related Aspects of Intellectual Property Rights Including Trade in Counterfeit Goods, להלן - הסכם הטריפס; ניתן לעיין בהסכם בכתובת: http://www.wto.org/english/docs_e/legal_e/27-trips_01_e.htm). אחד ההסדרים החדשים עניינו בסמכויותיהן של רשויות המכס לעכב טובין אשר קיים לגביהם חשש כי הם מפרים זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר. כך, נקבע בחוק זכות יוצרים (תחילה בתיקון לפקודת זכות יוצרים, ומאוחר יותר בסעיף 65 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן - חוק זכות יוצרים)), כי בעל זכות יוצרים הסבור כי טובין שיובאו לישראל מפרים את זכויותיו, רשאי לפנות אל מנהל המכס ולבקש ממנו לעכב את שחרור הטובין מהמכס. בנוסף נקבע בסעיף 69א לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן - פקודת סימני מסחר), כי בעל סימן מסחר רשום רשאי לפנות אל מנהל המכס בבקשה לעיכוב טובין המפרים לכאורה את סימן המסחר. שני סעיפים אלה, המנוסחים באופן כמעט זהה, מוסיפים וקובעים אילו פרטים נדרש בעל הזכות לכלול בהודעה. בין היתר נקבע בסעיפים אלה, כי על בעל הזכות להמציא למנהל המכס "ערבות עצמית בסכום שקבע מנהל המכס, כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב, אם יתברר שהעיכוב לא היה מוצדק..." (להלן - הערבות העצמית).

6.        סעיף 200א לפקודת המכס, אשר נחקק אף הוא במסגרת החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני, מוסיף וקובע כיצד נדרש מנהל המכס לפעול כאשר נתקבלה אצלו הודעה מבעל הזכות בדבר טובין אשר מפרים לכאורה את זכויותיו. בסעיף נקבע, כי מנהל המכס רשאי לעכב את הטובין נשוא ההודעה לתקופה ראשונית של שלושה ימי עבודה, אותה רשאי הוא להאריך, מטעמים מיוחדים, בשלושה ימים נוספים. זאת, אם מצא המנהל כי הטובין מפרים לכאורה זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר (סעיף 200א(א)(1) לפקודת המכס). עוד נקבע בסעיף, כי המנהל רשאי ליזום בעצמו את עיכוב הטובין, כלומר בלא שקיבל הודעה בעניין זה מבעל הזכות (ראו סעיף 200א(א) לפקודת המכס הקובע כי ניתן לעכב את הטובין אף אם מצא מנהל המכס "בדרך אחרת" כי קיימת לכאורה הפרת זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר). בין אם העיכוב הראשוני נעשה ביוזמת מנהל המכס ובין אם לבקשת בעל הזכות, נדרש מנהל המכס לנקוט לאחר מכן צעדים כדלקמן: ראשית, עליו להודיע על דבר העיכוב לבעל הזכות וכן לבעל הטובין (סעיפים 200א(א)(2)-(3) לפקודת המכס). שנית, נדרש מנהל המכס להודיע לבעל הזכות כי עיכוב הטובין יבוטל אם לא יפקיד ערבות בנקאית תוך שלושה ימים ואם לא יגיש תובענה לבית המשפט בתוך עשרה ימים (סעיפים 200א(3)-(4) לפקודת המכס). סעיף 200א(ג) לפקודת המכס קובע, כי על בעל הזכות להפקיד ערבות בנקאית בסכום שקבע מנהל המכס אשר יש בו "כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב" (להלן - הערבות הבנקאית). בסעיף 200א(א)(3) לפקודת המכס הובהר, בהקשר זה, כי הערבות הבנקאית תופקד בנוסף לערבות העצמית.

7.        הנה כי כן, בדין הישראלי נקבע ההסדר הבא: אם העיכוב הראשוני של הטובין נעשה ביוזמת בעל הזכות, עליו להפקיד ערבות עצמית (דומה שהמינוח אינו מדויק; מדובר בהתחייבות עצמית). לצורך הארכת תקופת עיכוב הטובין מעבר לתקופת העיכוב הראשונה (שלושה עד שישה ימים), נדרש בעל הזכות להפקיד ערבות בנקאית. זאת, בנוסף לערבות העצמית. כמו כן, על בעל הזכות להגיש תובענה נגד היבואן. כאמור, מדובר בשני תנאים מצטברים לצורך המשך עיכוב הטובין. אם תנאים אלה לא התמלאו בתקופה שנקבעה בחוק, אמור מנהל המכס לבטל את עיכוב הטובין המפרים (סעיף 200א(ה) לפקודת המכס). עיון בהוראות החוק השונות מלמד על מספר הבדלים מרכזיים בין ההוראות הנוגעות להפקדת ערבות עצמית (בחוק זכות יוצרים ובפקודת סימני מסחר), לבין זו הנוגעת להפקדת הערבות הבנקאית (בפקודת המכס). ראשית, הערבות העצמית מיועדת לכסות נזקים שנגרמו אם התברר כי עיכוב הטובין לא היה מוצדק. לעומת זאת, ההסדר בסעיף 200א לפקודת המכס אינו מציב דרישה של "עיכוב לא מוצדק" לצורך חילוט הערבות הבנקאית. הבדל נוסף בין שני ההסדרים, הוא כי הערבות העצמית מופקדת על-ידי בעל זכות היוזם בעצמו את עיכוב הטובין, בדרך של הגשת בקשה למנהל המכס לפי חוק זכות יוצרים או פקודת סימני מסחר. מנגד, הערבות הבנקאית, אשר הפקדתה מהווה תנאי להמשך עיכוב הטובין מעבר לתקופת העיכוב הראשונה, צריכה להיות מופקדת אף על-ידי בעל זכות שלא יזם את העיכוב הראשוני. במילים אחרות, על בעל זכות להפקיד ערבות בנקאית גם כאשר מנהל המכס איתר טובין המפרים לכאורה זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר ויזם, בעקבות זאת, את עיכובם. יצוין, כי במקרה דנא נעשה עיכובם הראשוני של הטובין ביוזמת מנהל המכס. מן החומר שבפנינו עולה, כי מטעם זה לא נדרשה המשיבה להפקיד ערבות עצמית.

8.        הסוגיה הטעונה התייחסות נוגעת למהותה של הערבות הבנקאית. ביתר פירוט השאלה היא האם רשאית רשות המסים לחלט את הערבות הבנקאית לשם כיסוי עלויות האחסון וההשמדה של טובין שעוכבו על-ידה מכוח סעיף 200א לפקודת המכס. זאת, מקום בו אין היבואן נושא בעלויות אלו, אף שניתן נגדו פסק-דין הקובע כי הטובין שייבא מפרים זכויות בקניין רוחני וכי עליו לשאת בעלויות האחסון וההשמדה שלהם. ודוקו: ייתכנו מקרים בהם היבואן לא יתגונן מפני התובענה שהוגשה נגדו ולא יתייצב לדיונים בה. ככלל, מדובר יהיה ביבואן זר הפועל מחוץ לישראל, למשל בשטחי הרשות הפלסטינית. נוכח היותו של היבואן נתבע זר, יהא זה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לאכוף עליו את החיוב לשאת בעלויות האחסון וההשמדה. הותרת הטובין במחסן הפרטי בו הם מאוחסנים, עד אשר ניתן יהיה (אם בכלל) לאכוף על היבואן את פסק-הדין, תוביל להגדלת העלויות הכרוכות בעיכוב הטובין. ברור, שבמצב הדברים המתואר קיים צורך בהשמדתם של הטובין בהקדם. אין כל טעם להמשיך ולאחסן את הטובין במחסן פרטי, תוך הגדלת העלויות הכרוכות בכך, אם קבע בית המשפט שיש להשמידם. יובהר, כי מטיעוני הצדדים בפנינו עולה שעד שנת 2005 אחסנה רשות המסים את הטובין המעוכבים במחסנים שהופעלו על-ידה. אולם, מאותה שנה החלו גורמים פרטיים לאחסן עבור רשות המסים את הטובין. בערעור שבפנינו טענו הצדדים, כי רשות המסים היא זו שמתקשרת עם המחסנים הפרטיים לצורך אחסון הטובין. על רקע זה נשאלת השאלה, האם על רשות המסים לשאת בעצמה בחוב נשוא עלויות האחסון (ובעלויות ההשמדה) אם אין היבואן מקיים את פסק-הדין שניתן נגדו, או שמא רשאית היא להשתמש בערבות הבנקאית שהמציא היבואן לצורך כיסוי עלויות אלה.

           כפי שצויין, דעתנו היא כי הערבות הבנקאית יכולה לשמש את רשות המסים לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה של הטובין בנסיבות המתוארות. נפרט בתמצית את הטעמים המובילים אל מסקנה זו.

9.        מסקנתנו נלמדת בראש ובראשונה מלשון החוק. סעיף 200א(ג) לפקודת המכס קובע, כאמור, כי בתוך שלושה ימי עבודה מיום העיכוב "יגיש בעל הזכות למנהל [המכס] ערבות בנקאית בסכום שקבע המנהל ... שיש בו כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב" [ההדגשות הוספו - א' ג']. ניתן להבחין, כי מטרת הערבות נוסחה באופן כוללני ורחב. על כך ניתן ללמוד מהשימוש בדיבור "כל הוצאה" ובדיבור "כל נזק". לשון החוק אינה מגבילה, איפוא, את מטרת הערבות לכיסוי נזקיו של היבואן בלבד. עוד יוזכר, כי בסעיפים המסדירים את הפקדת הערבות העצמית (סעיף 65(ד) לחוק זכות יוצרים וסעיף 69א(ד) לפקודת סימני מסחר), נאמר כי הערבות העצמית צריכה לכסות על נזקים או הוצאות הקשורים לערבות, רק "אם יתברר שהעיכוב לא היה מוצדק". לעומת זאת, בהוראה המחייבת הפקדת ערבות בנקאית לא הוצבה כל דרישה כאמור. הנה כי כן, מלשון סעיף 200א לפקודת המכס ניתן ללמוד, כי רשות המסים אינה מנועה מלחלט את הערבות לצורך כיסוי ההוצאות הקשורות לעיכוב, כאשר אין היבואן נושא בהן אף שחויב לעשות כן. לכך יש להוסיף את העובדה שהמחוקק קבע שורה של נסיבות בהן נדרש מנהל המכס להחזיר לבעל הזכות את הערבויות שהפקיד (סעיף 200ב לפקודת המכס). בגדר נסיבות אלה לא נכללה, ולו במשתמע, סיטואציה בה נדרש היבואן לשאת בהוצאות האחסון וההשמדה אך הוא אינו עושה כן. היינו, אין בחוק כל הוראה מפורשת המחייבת את מנהל המכס להשיב לבעל הזכות את הערבות שהפקיד בנסיבות המתעוררות במקרה שבפנינו.

10.      המסקנה כי הערבות הבנקאית יכולה לשמש את רשות המסים לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה של הטובין, אף עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם הטריפס, אשר בהשראתם נחקקו הוראות החוק הצריכות לענייננו. כאמור, בשנת 1994 נכרת הסכם הטריפס. ישראל הייתה אחת המדינות שחתמה על ההסכם. בהסכם נקבעו כללים העוסקים בהיבטים שונים הנוגעים להגנה על זכויות בקניין הרוחני. מטרתו העיקרית של ההסכם הייתה לקדם הרמוניזציה בדיני הקניין הרוחני במדינות החברות בארגון הסחר הבינלאומי (WTO), לצורך הסרת "הקשיים העשויים להתעורר במסחר הבין-לאומי בענין זכויות בקנין רוחני..." (מבוא לדברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני הקנין הרוחני - התאמה להוראות הסכם הטריפס, התשנ"ט-1999, ה"ח 2819, 524; לסקירת הרקע לכריתת ההסכם ראו, גיל-עד נועם "מדינות מפותחות, מדינות מתפתחות והגנה על קניין רוחני: היבטים בינלאומיים של הגנה על קניין רוחני" המשפט י 187, 197-195 (התשס"ה)). ההוראות השונות שנקבעו בחוק לתיקון דיני הקניין הרוחני נועדו, איפוא, לעגן בדין הישראלי את הוראות הסכם הטריפס והחקיקה הישראלית הושפעה במישרין מהוראות ההסכם (ראו, אמיר חורי "קריאה בין-לאומית: החוק ומקורות ההשפעה הזרים" יוצרים זכויות - קריאות בחוק זכות יוצרים 237, 241-240 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)).

11.      כאמור, אחד הסעיפים שנחקקו במסגרת החוק לתיקון דיני הקניין הרוחני הוא סעיף 200א לפקודת המכס. בדברי ההסבר לסעיף נאמר, כי "התיקון המוצע מחיל את הסעיפים 51 עד 60 להסכם הטריפס, ועיקרו, הסדר מיוחד לעיכוב טובין מפרים או העתקות מפרות ומתן סמכויות בהתאם לכך למנהל המכס" (ה"ח 2819, 546). עיון בסעיפים 60-51 להסכם הטריפס (המרכיבים את סימן 4 לחלק III להסכם, שכותרתו Special Requirements Related to Border Measures) מלמד, כי ההסדרים שנקבעו בהם אומצו כמעט במלואן בסעיף 200א לפקודת המכס ובשני הסעיפים עליהם עמדנו בחוק זכות יוצרים ובפקודת סימני מסחר (לסקירת סעיפים 60-51 להסכם הטריפס ראו, Carlos M. Correa, Trade Related Aspects of Intellectual Property Rights: A Commentary of the TRIPS Agreement 438-448 (2007) (להלן - Correa); Daniel Gervais, The TRIPS Agreement: Drafting History and Analysis 472-489 (3 ^rd Ed., 2008) (להלן - Gervais); Jerome H. Reichman, Universal Minimum Standards of Intellectual Property Protection under the TRIPS Component of the WTO Agreement, in Intellectual Property and International Trade: The Trips Agreement 23, 68-67 (Carlos M. Correa & Abdulqawi A. Yusuf ed., 2 ^nd. Ed. 2008)). ההוראה הרלוונטית בהסכם הטריפס לעניין הפקדת הערבות הבנקאית קבועה בסעיף 53(1) להסכם. סעיף זה קובע, כי הרשות הרלוונטית הפועלת לעיכוב הטובין, תהא מוסמכת לדרוש ערובה מבעל זכות המגיש בקשה לעיכוב הטובין. וכך נקבע בסעיף זה:

"53.1. The competent authorities shall have the authority to require an applicant to provide a security or equivalent assurance sufficient to protect the defendant and the competent authorities and to prevent abuse. Such security or equivalent assurance shall not unreasonably deter recourse to these procedures."

12.      סעיף 53.1 להסכם הטריפס קובע, אפוא, כי ניתן לדרוש מבעל זכות המגיש בקשה לעיכוב טובין (Applicant) להפקיד ערובה או בטוחה (a security or equivalent assurance). הסעיף מוסיף וקובע, כי הערובה מיועדת להגן גם על היבואן וגם על הרשות הרלוונטית, וכן מיועדת היא למנוע שימוש לרעה מצד בעל הזכות באפשרות שהוקנתה לו להגיש בקשה לעיכוב טובין (to protect the defendant and the competent authorities and to prevent abuse... [ההדגשות הוספו - א' ג']). ואכן, הפרשנות המקובלת להוראת סעיף 53.1 להסכם הטריפס היא כי הערובה מיועדת להגן על הרשות השלטונית הפועלת לעיכוב הטובין. אומנם, הדעה הרווחת היא שקיים צורך להגן על הרשות בעיקר כאשר הוגשה נגדה תביעה על-ידי היבואן, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מעיכוב הטובין (ראו Gervais, בעמ' 479; Correa, בעמ' 443). אולם, לצד זאת מציין Gervais בספרו (שם), כי מדובר בדוגמה אחת לגבי מטרת הערבות. נוסיף ונציין בשולי הדברים, כי סעיף 53(1) להסכם הטריפס קובע כי הערבות תופקד על-ידי מי שהוא Applicant (מגיש בקשה/עותר). בהתחשב בכך, ניתן לטעון כי הסעיף מחייב הפקדת ערבות רק כאשר מדובר בבעל זכות שהגיש מיוזמתו בקשה לעיכוב טובין, ולא באותם מצבים בהם עוכבו הטובין ביוזמת מנהל המכס. דעתנו היא כי דינה של טענה כזו להידחות. כזכור, בשלב בו מעוכבים הטובין ביוזמת מנהל המכס, מודיע המנהל לבעל הזכות על עיכוב הטובין לתקופה של עד שישה ימים. כפי שצויין, המשך עיכוב הטובין יתאפשר רק אם הפקיד בעל הזכות ערבות בנקאית ורק אם הגיש תביעה נגד היבואן. כפי שהובהר לנו במהלך הדיונים שקיימנו בערעור, מקום בו לא פועל בעל הזכות כאמור נוהגת רשות המסים לשחרר את הטובין מהמכס (בהתאם לסעיף 200א(ה) לפקודת המכס). בנסיבות אלה, סבורים אנו כי ניתן לפרש את הדיבור Applicant כמתייחס לכל בעל זכות שמילא את התנאים הדרושים להמשך עיכוב הטובין, אף אם לא יזם את עיכוב הטובין.

           ניתן לסכם ולומר כי סעיף 53(1) להסכם הטריפס, אשר בהשראתו נחקק סעיף 200א לפקודת המכס, למצער אינו שולל את האפשרות להשתמש בערבות הבנקאית לצורך כיסוי הוצאות של המכס הקשורות ישירות עם עיכוב טובין, למשל אחסנה והשמדה.

13.      טעם נוסף המחזק את המסקנה ולפיה רשאית רשות המסים להשתמש בערבות הבנקאית לצורך כיסוי הוצאות אחסון הטובין והשמדתם, הוא כי לא קיימת הצדקה לכך שכלל הציבור הוא שיישא בעלות ההגנה על קניינו הפרטי של בעל הזכות. נעמוד עתה על טעם זה. כפי שצוין, אם ניתן נגד היבואן פסק-דין המורה לו להשמיד את הטובין ולשאת בהוצאות האחסון, אך אין הוא מבצע את שהוטל עליו, עדיין קיים צורך בהשמדת הטובין. קביעה ולפיה לא ניתן לעשות שימוש בערבות הבנקאית שהפקיד בעל הזכות לצורך כיסוי הוצאות האחסון וההשמדה, תוביל בהכרח לכך שרשות המסים תישא בהוצאות הכרוכות באחסון ובהשמדת הטובין. השאלה הנשאלת היא, האם קיימת הצדקה לכך. המשיבה טענה בהקשר זה, כי המדינה ממילא מפעילה סמכויות אכיפה שונות המיועדות, בין היתר, להגן על בעלי זכויות בקניין רוחני ועל אינטרסים ציבוריים כלליים. זאת, בלא הצבת דרישה מבעלי הזכויות לשאת בעלויות הכרוכות בפעולות האכיפה. אכן, צודקת המשיבה כי למדינה אינטרס מובהק להגן על זכויות בקניין רוחני. עוד אין ספק, כי המדינה מקצה משאבים לצורך ההגנה על זכויות אלה. כך, החל משנת 2000 פועלת במשטרת ישראל יחידת קניין רוחני, שתפקידה "להילחם בעבירות בתחום הקניין הרוחני ובנזק הכלכלי העצום שהן גורמות להכנסות המדינה ולסקטור היצרני, וכן ליחסי המסחר שלה עם מדינות זרות" (ראו אתר האינטרנט של המשטרה בכתובת http://www.police.gov.il/mehozot/agafAHM/hativatHakirot/Pages/YahidatKeneyanRuhani.aspx). ברור, שפעילותה של המשטרה בנושא זה תורמת לקידום ההגנה על בעלי זכויות בקניין רוחני. זאת ועוד, בעבר אף הקימה הממשלה ועדת שרים מיוחדת לעניין הקניין הרוחני, שהוסמכה לעסוק "באכיפת דיני הקניין הרוחני, היערכות לפעולה בנושא המאבק בעבריינות בתחום הקניין הרוחני ודרכי התיאום בין רשויות האכיפה העוסקות בדיני הקניין הרוחני" (ראו החלטה 59 של הממשלה ה-31 ועדת שרים לעניין הקניין הרוחני (21.5.2006)). נוסיף ונציין, כי בכל הנוגע לסמכויות רשות המסים לעכב טובין שיובאו לישראל, ציין בפנינו בא-כוח רשות המסים כי קיימים מצבים בהם אינטרסים שונים יצדיקו את עיכוב הטובין מעבר לתקופת העיכוב הראשונית, אף בלא מעורבותו של בעל הזכות. הכוונה היא, בין היתר, לעיכוב טובין שאסורים ביבוא; לעיכוב טובין שנעברה לגביהם עבירה נוספת; ולעיכוב טובין שקיים לגביהם ספק אם בעל הזכות יבקש לאכוף את זכויותיו. סמכויות אלה מופעלות, כפי שמסר לנו בא-כוח רשות המסים, במקרים חריגים בלבד ובהתאם לנוהל מעודכן של רשות המסים משנת 2010. זאת ועוד, אף לא ניתן לשלול את האפשרות שלאחר תקופת העיכוב הראשונית יפעל מנהל המכס ביחס לטובין מכוח סמכויות נוספות הנתונות לו, אשר אינן מוסדרות בסעיף 200א לפקודת המכס, אלא בהוראות חוק אחרות. כך למשל נתונה לפקידי מכס סמכות לתפיסת טובין מכוח סעיפים 178 ו-187 לפקודה. נזכיר בהקשר זה את סעיף 200ה לפקודת המכס המבהיר כי "הוראות סעיפים 200א עד 200ד באות להוסיף על סמכויות המנהל לפי דין".