א.
כללי:
תביעה לסילוק יד ולמתן צו מניעה קבוע, בשל פלישה והחזקה במקרקעין, שלא כדין וללא רשות והסכמת התובע.
ב.
על העובדות הטענות וההליכים:
התובע (להלן:
"המינהל"), מנהל על פי דין, את מקרקעי מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל, מכוח חוק יסוד מקרקעי ישראל,
תש"ך - 1960 ובין היתר, את המקרקעין הידועים כגוש 5201, חלקה 102 והמצויים בתחומי העיר בית שמש (להלן:
"חלקה 102") וכן את המקרקעין הידועים כגוש 5201, חלקה 22 והנמצאים בסמוך לחלקה 102 (להלן:
"חלקה 22"), הכל, כמפורט באישור הזכויות (נספחים א' ו-ב' לתצהיר הגב' בתיה אילוז - מכאן ואילך, הנספחים הנזכרים, הינם לתצהיר הגב' אילוז, אלא אם נאמר מפורשות אחרת). המינהל והנתבעת 1 (להלן:
"הנתבעת"), התקשרו בהסכם מיום 1/7/1968 (נספח ג'), לפיו, החכיר המינהל, לנתבעת, דירה בת שני חדרים, בשטח של 86.90 מ"ר, בקומה ראשונה, הידועה כדירה מס' 2, של חלקה 22 וכן מחצית מהרכוש המשותף (להלן:
"הדירה"). ביום 10/9/1987 ולאחר רישום חלקה 22, כבית משותף, חתם המינהל, עם הנתבעת, על שטר שכירות חכירה לדורות של הדירה (נספח ה'). לשלמות התמונה, יצויין, כי ביום 22/8/1994, הועברו מחצית מזכויות הנתבעת בדירה, לנתבע 2 (נספחים ז'/1-ז'/4).
על פי הנטען, בבדיקה שערך פקח מטעם המינהל, נמצא, כי הנתבעים פלשו לחלקה 102 ומחזיקים בחלק ממנה, שלא כדין (להלן:
"שטח הפלישה"). עוד נטען, כי הנתבעים גידרו את שטח הפלישה, באמצעות גדר אבן, צירפו אותו לחלקה 22 ועושים בו שימוש, לאכסון ציוד ורכוש. בנסיבות אלה, פנה המינהל ודרש את סילוק ידם, משטח הפלישה, לפנותו מכל אדם וחפץ ולהחזיר את המצב שם, לקדמותו (פניית המינהל מיום 20/6/2005, צורפה נספח י"א) ומשלא נעשה כן, הוגשה התובענה דנא.
בבקשתם לרשות להתגונן, טענו הנתבעים, כי בהסכם רכישת הדירה (נספח א' לתצהיר הנתבעת (להלן:
"ההסכם")),
"...לא צויין גודל השטח הנרכש, הצמוד לבית" (ס' 2), הוא שטח הפלישה, אשר היה מגודר בגדר תיל וצמוד לחלקה 22 (ס' 3). בנסיבות אלה, נטען, כי שטח הפלישה, מהווה חלק מהמימכר, הגם שלא הותנה כך, מפורשות, בהסכם וכי במשך כל השנים, החל משנת 1968 ועד למועד הגשת התביעה, סברו, כי הינם בעלי המקרקעין, גם בשטח הפלישה, טיפחו והשקיעו שם ובכלל זה, החליפו את הגדר הרעועה, נטעו עצים ופרחים, בנו שביל גישה והתייחסו לשטח הפלישה, כמקרקעין בבעלותם, לכל דבר ועניין. בהמשך נטען, כי לפחות במשך עשר השנים האחרונות, ידע המינהל, כי הנתבעים מחזיקים בשטח הפלישה ולא עשה דבר וחצי דבר, כדי לפנותם וזאת, חרף הליכים משפטיים אחרים, שהתנהלו בעניינם. בנסיבות אלה, נטען לשיהוי ולמצער, להיותם ברי רשות, בשטח הפלישה, אשר בנסיבות העניין ונוכח השקעותיהם, שם, מגיע כדי רשות בלתי הדירה.
משניתנה לנתבעים הרשות להתגונן, נקבע המשך הדיון, להגשת עדויות ראשיות בתצהירים. בתצהיריו, חזר המינהל, על טענותיו, לעניין החזקה והשימוש של הנתבעים, בשטח הפלישה, ללא רשותו וכמפורט בתצהירה של הגב' אילוז ועל יסוד הנספחים שצורפו, לתצהירה. כמו כן, הוגש תצהירו של מר שלמה כהן, פקח במחלקת הפיקוח של המינהל ולפיו, מצא, ביום 30/11/2004, כי הנתבעים מחזיקים בשטח הפלישה והקימו שם סככה, לאחסון ציוד ופרגולה והכל, כמפורט בדו"ח הפיקוח שערך ואשר צורף לתצהירו. עוד הוסיף, כי ביום 2/4/2006, ערך בדיקה נוספת באזור ומצא, כי הנתבעים הקימו גדר אבן, התוחמת את שטח הפלישה ומצרפת אותו בפועל, לתחום חלקה 22, כאשר שטח שפלישה, משמש את הנתבעים כגינה ושביל כניסה והכל, כמפורט בדו"חות, מפת המדידה והתמונות שהוגשו, בהמשך. כמו כן, הוגש תצהירו של מר אבי נאווי, ממונה מחוזי לרישום והסדר מקרקעין של המינהל, לעניין הזכויות הרשומות בלשכת רישום המקרקעין, בחלקות 22 ו- 102, טרם עריכת ההסכם וכפועל יוצא, מהליך הסדר זכויות במקרקעין, כפי שנרשם בפנקס הזכויות ביום 29/5/1967 ולפיו, נקבעו גבולות חלקה 22 (נספח א', שם) והכל, כעולה מנסחי הרישום שצורפו לתצהירו.
מטעם הנתבעים, הוגש תצהירה של הנתבעת, לפיו חזרה על גרסתה, שהובאה בבקשתה לרשות להתגונן והוסיפה (ס' 6, שם), כי עובר לרכישת הדירה, הוצע לנתבעים, על ידי נציג המינהל (באמצעות חברת "עמידר" ונציגה - מר משיח ז"ל),
"...חצר רחבת ידיים שניתן לבצע בה את הפעילות המשקית שלנו" ועל יסוד האמור, התקשרו בהסכם, לרכישת הדירה. כמו כן, הוסיפה והצהירה, כי בסמוך לרכישת הדירה
"...כבר הקמנו את הרפת בחצר הבית והתחלנו בפעילות המשקית" (ס' 9). הנתבעת הוסיפה, כי עובר לחתימת ההסכם, לא שלטו הנתבעים בשפה העברית וחתמו על ההסכם ויתר המסמכים, תוך שהסתמכו, על ההסברים שניתנו להם, מנציגי המינהל, לפיהם,
"...האדמה הצמודה אליו, על פי מיקומה בפועל, הינה חלק בלתי נפרד מהבית" (ס' 11). הנתבעת הדגישה, כי משך כ- 40 שנה, מיום רכישת הדירה ועד למועד הגשת התביעה, לא העלה המינהל, כל טענה, בעניין השימוש שנעשה בשטח הפלישה וממילא, סברו, כי הינם הבעלים לכל דבר ועניין, שם. לתמיכה ולביסוס גרסתה, הובאו תצהיריהם של סולימאן אל צאנע, מי שהכיר את הנתבעים והעיד על השימוש שנעשה בשטח הפלישה, לצורך ניהול רפת, תצהירה של ליזה סיגל, אשר התגוררה בסמוך למגורי הנתבעים והעידה אף היא, על השימוש שנעשה בשטח הפלישה וכן תצהירו של אשר חזן, אחיו של הנתבע 2, אשר רכש מהמינהל בית ומשק חקלאי (שלא כמו הנתבעים) והצהיר, על השימוש שנעשה בשטח הפלישה, לניהול רפת וגידול פרות, לעסקי חנות הבשר של הנתבעים.
המצהירים נחקרו על תצהיריהם. בעדותה, הודתה הנתבעת, כי הנסיבות שקדמו לרכישת הדירה ופורטו בתצהירה,
לא היו בידיעתה ובלשונה,
"...כל הדברים שצריך היה לעשות מול עמידר - אני לא עשיתי שום דבר, הכל בעלי. ההסכם שנעשה לגבי הבית של היום, ההסכם איתי אבל בעלי הלך לעמידר וטיפל בדברים האלה. אני רק חתמתי. לגבי ההסכם, אני לא יודעת, בעלי אמר לי לחתום וחתמתי. הוא קנה על שמי את הדירה. כל מה שקשור ותוך כדי ההסכם, אני לא נכנסתי לתנאים" (עמ' 23, ש' 18-14). בהמשך, הודתה, כי את העסק שניהלו בשטח הפלישה
"...הפסקנו בשנת 1980" (עמ' 24, ש' 4). הצדדים סיכמו את טענותיהם והתיק הובא בפניי, למתן פסק דין, כדלקמן.
ג.
השאלה שבמחלוקת וההכרעה בתמצית:
מעיון בכתבי הטענות, הראיות שהובאו ועדויות הצדדים, עולה, כי השאלה
האמיתית, היחידה, הדורשת ליבון והכרעה, עניינה, בהתנהגות המינהל במשך השנים והאם יש לראות בה, נוכח העדר מחאתו, על השימוש הממושך של הנתבעים, בשטח הפלישה, מתן רשות מכללא, להמשך השימוש והחזקה במקום והאם, בשל ציפייתם הליגיטימית, לכאורה וקיומם של שיקולי צדק, זו מגיע כדי רשות בלתי הדירה, אשר מכוחה, יש לדחות את התביעה.
לאחר שבחנתי את הראיות, התרשמתי מעדויות המצהירים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אף אם ניתן להסיק מהתנהגות המינהל והעדר מחאתו, במהלך השנים הרבות, על קיומה של רשות מכללא, להמשך החזקה בשטח הפלישה, הרי, משנדרשו הנתבעים, לראשונה, בסמוך להגשת התובענה ולמצער, עם הגשתה בפועל, לסלק ידם, הביע המינהל, את עמדתו, בדבר סיום הרשות ולא מצאתי, בנסיבות העניין, כי ישנם שיקולי צדק, המונעים את ביטולה, בשים לב, לסיום ניהול עסקי הנתבעים, במקום, מזה כ- 30 שנה והעדר שימוש, ממשי, אחר, שם. מכאן, יש לדחות את טענתם לרשות בלתי הדירה, לקבל את התביעה ולהורות על סילוק ידם, משטח הפלישה, כמבוקש.
בטרם נידרש לעניין סוגיית הרשות, יש לדון תחילה, בקצרה, בטענת הנתבעים, לזכותם בשטח הפלישה, חרף הוראותיו המפורשות של ההסכם ולמצער, לעניין סברתם השגויה, בדבר רכישתם, מכוחו ובמישור הדיוני, לעניין קיומו של נזק ראייתי.
ד.
דיון והכרעה:
כללי:
בחינת הראיות מעלה, כי העובדות הרלוונטיות, שביסוד התביעה, אינן שנויות באמת, במחלוקת. אין חולק (ס' 18, לסיכומי הנתבעים), כי המינהל הינו בעל הזכויות בחלקה 102 ובכלל זה, בשטח הפלישה, המהווים מקרקעין מוסדרים, כהגדרתם בחוק המקרקעין. לא יכול להיות גם חולק, על פי הקבוע בהסכם וכעולה מהנספחים שצורפו לתצהיר הגב' אילוז ובכלל זה, נסח רישום של הדירה, בלשכת רישום המקרקעין (נספחים ב'-ז'), כי הנתבעים הינם בעלי זכויות החכירה בדירה,
בלבד (ומחצית מהרכוש המשותף - נספח א' לתצהיר נאווי). חרף זאת, טוענים הנתבעים, כי רכשו את הזכויות בשטח הפלישה (ס' 19, שם) ואולם, טענתם הינה טענה בעלמא, שכן לא הונחה כל תשתית ראייתית, לביסוסה ואלה, אינם בעלים של שטח הפלישה ולא רכשו, מכוח ההסכם, לא זכויות מן הדין ולא זכויות שביושר ואין בחזקה והשימוש בשטח הפלישה, משך שנים רבות, כשלעצמה, כדי להעניק להם זכויות קנייניות, בהעדר מקור מוכר בדין, לרכישתם.
לשון אחר, מהראיות שהובאו במהלך הדיון, שוכנעתי בדבר העדר זכותם של הנתבעים, בשטח הפלישה, כעולה מתצהירי עדי המינהל, בעיקר, מתצהיר הגב' אילוז והנספחים שצורפו וחקירתם, במהלך עדותם ומשלא הובאו ראיות של ממש, מטעם הנתבעים, בסתירה ולביסוס גירסתם, לרכישת זכויות כלשהן במקרקעין.
על הראיות: