השופט א. ואגו:
לפנינו ערעור על הכרעת דינו של כב' בית משפט השלום בדימונה, (כב' השופטת ר. בהט), והוא מתייחס להרשעתו של המערער בעבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף
288 לחוק העונשין תשל"ז - 1977.
בגין כך נגזר עליו מאסר מותנה של 3 חודשים, למשך 3 שנים, וכן קנס של 1,000 ש"ח.
המערער זוכה, מחמת הספק, באותה הכרעת דין, מעבירות אחרות נוספות שיוחסו לו בכתב האישום, והן עבירות תקיפת שוטר ואיומים.
יצויין, כי גם הרשעתו של המערער בעבירת העלבת עובד ציבור, לא התבססה על העובדות הנקובות בכתב האישום שהוגש נגדו, ועולה מהכרעת הדין, אף כי הדבר לא נאמר מפורשות, וכפי שאפרט בהמשך, שהרשעה נסמכת על האפשרות המעוגנת בסעיף 184 לחסד"פ תשמ"ב- 1982, להרשיע נאשם על סמך עובדות שלא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן בפניהן.
כתב האישום מתאר תקרית מיום 26.12.04, בשעות אחה"צ, בבית המערער בירוחם, כאשר שוטר בשם אלכסנדר לרנר הגיע לבית כדי לבצע את תפקידו כחוק, ונטען שהנאשם תקף אותו בכך שאחז בבגדיו והצמידו לארון הבגדים, דחף אותו, נטל תמונה ורצה להכות בה את השוטר, ואף איים עליו באומרו שידקור אותו, וכן העליבו בכך שכינה אותו "בן זונה".
בהכרעת הדין של בימ"ש קמא פורט הרקע לפרשה האמורה, והוברר שמדובר היה במספר שוטרים, ובהם השוטר לרנר, אשר הגיעו לבית משפחת המערער, כדי לבצע חיפוש אחר סמים, לפי צו חיפוש שהיה בידיהם, והתפתחה תקרית בינם לבין המערער, אביו, ואחותו, שלפי הנטען ניסו להפריע ולסכל את החיפוש, תוך הטחת מילים קשות בשוטרים, וכאשר, לפי הנטען, המערער ביצע, תוך כך, את המעשים שיוחסו לו.
בהכרעת הדין זוכה המערער, מחמת הספק, מכל המעשים הללו, וזאת משקבעה כב' השופטת בהט כי בעדויות השוטרים, עדי התביעה, נתגלו סתירות רבות ופגמים, המגיעים כדי כך שאין אפשרות לקבוע שהמאשימה הצליחה להרים את נטל ההוכחה מעבר לספק סביר.
יחד עם זאת, קבע בימ"ש קמא כי הוא מקבל ומאמין לעדות ארבעת השוטרים שהעידו בפניו ( אציין כבר כעת כי מפרוטוקול הדיונים עולה כי מדובר בשלושה שוטרים שהעידו בנקודה זו ולא על ארבעה), ולפיהם בשלב מסויים של האירוע כינה אותם המערער
"חבורה של כחבות", ביטוי שלפי קביעת ביהמ"ש מקורו בשפה המרוקאית ומשמעותו
"זונות".
משכך - קבעה כב' השופטת בהט, כי בהינתן שהמערער ידע שלפניו עומדים שוטרים הממלאים תפקידם, ושמדובר בביטוי גנאי, יש בכך לגבש את העבירה של העלבת עובד ציבור, וכי זו הוכחה די הצורך, מה גם שהנאשם - המערער נמנע מלהעיד לענין זה את אביו ואחותו שלדבריו שהו בחדר באותה עת, ולפיכך אף לא ביסס את הגנתו הנטענת כי לא השתמש כלל בביטוי זה.
כאמור, למעשה זוכה המערער מכל האמור בכתב האישום, לנוכח הסתירות והבעיתיות אצל עדי התביעה, ועל כך אין בפנינו ערעור מטעם המדינה, ואילו הרשעתו בעבירת העלבת עובד הציבור כלל לא היתה בגין האמירה שיוחסה לו כלפי השוטר לרנר, אלא בשל ההטחה לכאורה של אותה מילת גנאי במרוקאית לעבר השוטרים.
נראה, אף כי בית משפט השלום לא התייחס כלל לנקודה זו, שאין פגם משפטי בעצם נכונות בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 184 הנ"ל, בנסיבות הנתונות, שכן מפרוטוקולי הדיונים שנוהלו, עולה, שהשאלה האם המערער השתמש בביטוי גנאי זה, אם לאו, לובנה לעומק במהלך המשפט, המערער אף הוא העיד על כך ונתן את גרסתו, השוללת זאת ונחקר על כך, ומכל היבט ניתן לומר שניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני העובדות הללו, מה גם שסעיף העבירה הוא זהה, כלומר, העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288.
בפנינו שב המערער, שטען לעצמו, וגורס, כי המילה הזו כלל לא נאמרה על ידו, כי אינו יודע את משמעותה, שכן אין הוא דובר מרוקאית, וכי שגה בית משפט קמא משמצא לבודד עניין יחיד זה ולתת אימון בגינו בעדויות השוטרים, שעה שיתרת עדותם נדחתה והוגדרה כרצופת סתירות ובעיות.
עוד הסביר המערער בטיעונו בפנינו כי אי העדת אביו ואחותו נעשתה מטעמים שלא היו בשליטתו, וחרף שרצה לעשות כן, ואין מדובר בחשש שמא בני משפחתו ימנעו מלאשר ולאשש את גרסתו.
מנגד, ב"כ המשיבה, עו"ד אברהם, הצביעה על כך שמדובר בהכרעת דין מפורטת ומנומקת, וכשם שביהמ"ש רשאי לאמץ דברי עד בעניין אחד, ולדחות את דבריו בעניין אחר, רשאי היה בית המשפט ליתן אמון ולקבל את העדויות שבאו לפניו ביחס להשמעת אותה מילת גנאי מעליבה, ולקבוע, בה בעת, כי בעניינים אחרים לא שוכנע הוא בדיוק ובאמיתות הדברים.
לפיכך, ביקשה ב"כ המדינה שלא להתערב בהכרעת הדין ולהותיר על כנה את ההרשעה נשוא הערעור.
נכון הוא, שעצם קביעת ביהמ"ש השלום כי בעניין מסויים הונחה תשתית מספקת להרשעה, בעדויות מספר אנשי משטרה שנמצאו קוהרנטיות ומהימנות, ולעומת זאת ביחס לעובדות אחרות אין מקום לבסס על דבריהם הרשעה מעבר לספק סביר, אין בה דופי, וביהמ"ש רשאי היה "לחלק" את עדויות השוטרים כפי שעשה, ומנימוקים שפירט, ולו בכך התמצה העניין שבפנינו, לא די היה בנטען כדי להביא לקבלת הערעור.
אולם, הגם שלא לגמרי מטעמי המערער, שכאמור לא יוצג בפנינו (כמו גם בפני ביהמ"ש השלום), סבורני שהערעור בדין יסודו, וכי לא עמדה בפני ביהמ"ש השלום התשתית העובדתית המספקת להוכחת התקיימות יסודות העבירה שבה הורשע המערער.
כזכור, ולכל אורך הדרך, הכחיש המערער לא רק את השימוש בביטוי "כחבות", אלא גם כי הוא בכלל מכיר ויודע את משמעות ההיגד הזה, שאין חולק שאינו חלק מהשפה העברית, וככל העולה מקביעות ביהמ"ש השלום הוא מהווה מילה בערבית, אפשר שבעגה המרוקאית.
