המוקד לפליטים ומהגרים נ' שר הפנים

השופט ע' פוגלמן:

           עניינה של העתירה שלפנינו בסעדים שונים שהתבקשו לגבי פעילותה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן: יחידת הטיפול במבקשי מקלט או היחידה), ובכלל זאת בעניין נגישותה, אופן קליטת בקשות המקלט וכן בעניין הליכי מעצר וגירוש בעניינם של חלק ממבקשי המקלט.

תמצית העובדות וההליכים

1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר, המוקד לפליטים ולמהגרים (להלן: העותר) כי בית משפט זה יוציא צו על תנאי שיורה למשיב, שר הפנים (להלן גם: המשיב), כלהלן: אשר ליחידת הטיפול במבקשי מקלט, ביקש העותר כי נוציא צו המורה למשיב לנמק מדוע לא יורה ליחידה זו לקלוט לאלתר בקשות מקלט של כל מי שמבקשים להגיש אותן, ובמידת הצורך לאפשר את הגשתן בדרכים אחרות; וכן להנפיק אישור למי שהגיעו אליה בשעות הפעילות אך לא ניתן להם להגיש בקשת מקלט (שיכלול את שמם, תאריך ההגעה ומועד עתידי להגעה ליחידה). עוד ביקש העותר כי נוציא צו המורה למשיב לנמק מדוע לא יודיע לכל מבקשי המקלט המתייצבים לפני הרשות כי החסמים לעניין הגשת בקשות מקלט הוסרו וכי ניתן להגיש בקשות אלו; ולהקפיא לחלוטין את כל הליכי המעצר והגירוש נגד מי שהגיש בקשת מקלט או מעוניין להגיש בקשה כאמור עד לביצוע הצעדים המבוקשים לעיל. בצד סעדים אלה, ביקש העותר כי בית משפט זה יוציא צו המורה לשר לנמק מדוע לא יודיע לציבור כי עד להסדרת הסוגיה, רשאים המעסיקים להעסיק את מי שמעוניין להגיש בקשת מקלט אולם טרם הצליח לעשות כן.

           ביום 14.12.2017, כחודשיים לאחר הגשת העתירה, הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים שבמסגרתה התבקש כי לא יינקטו הליכי אכיפה וגירוש למדינה שלישית נגד אזרחי אריתריאה וסודן (על פי רשימה שצורפה) ונגד אחרים במצבם, אשר לא עלה בידם להגיש בקשה למקלט בשל חוסר הנגישות של היחידה (כנטען). זאת, בעקבות פרסומים בדבר תכנית גירוש והרחקה למדינות שלישיות שצפויה להיכנס לפועל (כשבועיים לאחר מכן, פורסם נוהל מתווה ההרחקה למדינה שלישית ביום 1.1.2018 שלפיו בקשות מקלט שיוגשו לאחר מועד זה לא יעכבו את הדרישה ליציאתו של מסתנן למדינה שלישית). בתגובה לבקשה זו טען המשיב כי אין מקום להיעתר לסעד הביניים המבוקש בין היתר נוכח זהותו לסעד הסופי שהתבקש בעתירה ובשים לב לכך שככל שתינתן למסתנן קונקרטי הודעה בדבר הרחקתו בהתאם לנוהל האמור, הלה יוכל להשיג עליה במסגרת שימוע שייערך לו טרם הרחקתו ובהמשך אף לערור על ההחלטה לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין; חוק הכניסה לישראל), שיברר את טענותיו הפרטניות. לכן נטען, קיים בענייננו סעד חלופי לזה שנתבקש בבקשה למתן צו ביניים.

2. בדיון שקיימנו בעתירה ביום 31.1.2018, לאחר שהוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיב וכן הודעת עדכון מטעמו, ביקשנו מהצדדים כי יתייחסו לשאלת הסעד החלופי בענייננו, שאף ננקט הלכה למעשה בדמות הליכים המתקיימים לפני בית הדין לעררים. בהחלטה מאותו יום נעתרנו לבקשת העותר להגיש השלמת טיעון בנושא זה וכן ניתנה אפשרות לשר הפנים להשיב בכתב להשלמת הטיעון. עוד קבענו כי יתקיים דיון המשך בעתירה בהקדם וכי אין באמור כדי למנוע מהעותר לנקוט סעד חלופי העומד לרשותו.

           עוד יוער, בטרם נידרש לטענות הצדדים בשאלת קיומו של סעד חלופי בנסיבות המקרה דנן, כי בגדרי עתירות אחרות שעניינן מתווה ההרחקה שלא מרצון, ניתן ביום 15.3.2018 צו ארעי האוסר על המשיבים שם לבצע הרחקה בפועל של מסתננים למדינות שלישיות לפי "נוהל הרחקה למדינות השלישיות" או לפי "נוהל הרחקה למדינות השלישיות ממרכז השהייה חולות" (בהמשך להודעת המשיבים באותו עניין, בג"ץ 679/18 ובג"ץ 733/18). בהמשך, כפי שיפורט להלן, נמצא כי הפעלתו של נוהל זה לא עומדת בשלב זה על הפרק.

טענות הצדדים בנושא הסעד החלופי

3. בהשלמת הטיעון טען העותר כי הסמכות העניינית לדון בעתירה דנא מסורה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ולו בלבד. לפי גישת העותר סמכותו של המשיב לקבוע הסדרים הנוגעים למתן שירות במשרדיו נובעת מסמכותה השיורית של הממשלה ואין מקורה בהוראות חוק הכניסה לישראל או בהוראות החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1953 (להלן: החוק למניעת הסתננות), הם דברי החקיקה המקנים סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים הקשורים לתחום שבו עסקינן. משכך, סבור העותר כי בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה וזו נתונה לסמכותו הייחודית של בית משפט זה. לחלופין טען העותר כי ככל שקיים סעד חלופי בנושא שלפנינו, עניינו בהגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ולא בדרך של הגשת ערר לבית הדין לעררים, אולם ראוי כי בית משפט זה ידון בעתירה מכוח סמכותו המקבילה, בשל הסוגיה הציבורית שהיא מעלה, הנוגעת לנגישות מערכת המקלט בישראל ולליבת זכויות האדם של מבקשי המקלט. עוד טען העותר כי טענת המשיב שלפיה הסמכות לדון בעתירה היא של בית הדין לעררים שגויה, משום שהוראות חוק הכניסה לישראל שוללות את סמכותו של בית הדין לדון בהחלטות ממשלה ובהתקנת תקנות. לפי הנטען, בקשת העותר היא להורות על שינוי המדיניות הכללית שנקבעה על ידי שר הפנים ואף לגישת המשיב עצמו פסיקת בית הדין אינה מחייבת את הרשות בהליכים שמעבר לעניינו הפרטני של העורר הנדון לפניו. לדברי העותר, בהינתן עמדה זו, גם תקיפה עקיפה של התנהלות המשיב בבית הדין לעררים אגב דיון בעניינו של עורר קונקרטי לא תביא לקבלת הסעד המבוקש בעתירה.