המוסד לביטוח לאומי נ' מגן דוד אדום לישראל

1. לפניי בקשה מטעם המערער (להלן: המל"ל) לסילוק הערעור כנגד, אשר הוגש מטעם המשיב (להלן: מד"א), על הסף.

2. הרקע העובדתי בתמצית: מד"א הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה כנגד המל"ל להשבת סכום של כ-3.4 מיליון ש"ח אשר נגבה ממנה ביתר, כך על פי הנטען, במסגרת תשלומי דמי ביטוח לאומי ומס בריאות בגין עובדים שנעדרו מחמת פגיעה בעבודה. הצדדים הגיעו להסדר דיוני במסגרתו הסכימו על חמש סוגיות הטעונות הכרעה, ובהן השאלה האם התובענה התיישנה ביחס לתקופה העולה על שבע שנים עובר להגשתה; וכן השאלה האם יש מקום להורות על השבה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית).

           ביום 5.5.2016 קיבל בית המשפט המחוזי את התובענה באופן חלקי (להלן: פסק הדין). בפסק הדין דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות שהעלה המל"ל, תוך שקבע כי המל"ל מושתק מלטעון להתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). כך, נוכח טענה אותה העלה בעבר לפני בית הדין הארצי לעבודה, ואשר התקבלה, ולפיה הוראות חוק ההתיישנות אינן חלות על תביעות וגמלאות שמשלם המל"ל, ועל חובות דמי ביטוח אותן הוא מבקש לגבות. בית המשפט חייב את המל"ל בהשבת סכום מסוים למד"א, אך דחה את תביעת מד"א לתשלום הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית ותחת זאת קבע כי ההשבה תיעשה בהתאם להוראות השערוך הקבועות בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ב-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), כפי נוסחו במועד הרלוונטי.

3. בגדר הערעור הראשי משיג המל"ל על מספר סוגיות. בין היתר הוא טוען כי בית המשפט שגה בכך שדחה את טענת ההתיישנות מטעמו; כי היה על בית המשפט לדחות את התובענה ביחס לתקופה שעד ליום 31.12.2002 מן הטעם שמד"א לא הרימה את הנטל להוכיח תשלום ביתר בגין תקופה זו; כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות עניינית; וכי סכום ההוצאות שנפסק לטובת מד"א גבוה יתר על המידה. מד"א, מצדה, הגישה ערעור שכנגד במסגרתו השיגה על סוגיה אחת בלבד: קביעת הערכאה הדיונית לפיה היא אינה זכאית לתשלום הצמדה וריבית מכוח חוק פסיקת ריבית ביחס לסכום ההשבה.   

4. לטענת המל"ל, סוגיית ההצמדה והריבית נעדרת זיקה עניינית לסוגיות אשר הועלו בגדר הערעור הראשי, ועל כן דינו של הערעור שכנגד להימחק על הסף. מד"א מתנגדת לבקשת הסילוק וטוענת כי קיימת זיקה עניינית בין הערעור הראשי לבין הערעור שכנגד. יצוין כי המל"ל הגיש, לבקשתו, תגובה לתשובתה של מד"א לבקשת הסילוק.

5. לאחר שבחנתי בעיון את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של בקשת הסילוק להידחות.   

6. כפי שנקבע לא אחת, הערעור שכנגד נועד להקנות יתרון דיוני למי שיכול היה להגיש ערעור ולא עשה כן, על דרך של הארכת המועד הקצוב בדין להגשת ערעור שכנגד בעקבות הגשתו של ערעור עיקרי. יתרון דיוני זה מהווה מעיין שוט כלפי הצד שכנגד, המגיש ערעור עיקרי מטעמו. יש בו כדי להרתיע בעל דין מלערער, וזאת על רקע הידיעה כי הגשת ערעור עשויה להעמיד אותו בסכנה שבית המשפט לא רק ידחה את ערעורו, אלא גם ייטול ממנו את פירות זכייתו (החלקית) בערכאה הדיונית (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 842 (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995)).

           מתכליתו של הערעור שכנגד נגזרות גם המגבלות הטמונות בו - הצורך בקיומה של זיקה למסגרת העניינית שהותוותה בערעור העיקרי (למשל, בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256 (1990)). ודוק: לא נדרשת זהות בין הנושאים המועלים בערעור הראשי לבין אלה המועלים בערעור שכנגד, אלא אך קיומה של זיקה ביניהם, ולוּ מצומצמת בהיקפה (ע"א 2266/14 ילין נ' אם תרצו ציונות או לחדול (29.9.2014) והאסמכתאות הנזכרות שם). ואכן, זה לא מכבר נפסק כי: