פסק דין
עובדות הרקע לנושא פסק דין זה אינן שנויות במחלוקת; למעשה, המחלוקות היחידות בין הצדדים, במקרה זה, עניינן מחלוקות "משפטיות" ומספרן שתיים והכל כפי שיובהר להלן; ציינתי האמור לעיל על מנת להבהיר מדוע אסתפק בתיאור מקוצר ביותר של העובדות. ואלה הדברים:
ביום 16.1.94 ארעה, ככל הנראה, תאונת דרכים בה נפגע אחד, בכור גבריאל, על ידי רכב לא מזוהה [ תאונת "פגע וברח" ] ונגרמו לו, ככל הנראה, נזקי גוף [ להלן: "הנפגע" ו "התאונה" בהתאמה ].
הנפגע הגיש תביעתו לפיצוי בגין נזקיו נגד הנתבעת בתיק זה האחראית לפיצויו בגין נזקי התאונה כפי חבותה לפי חוק פיצוים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 .
בנוסף לתביעתו הנ"ל פנה הנפגע למוסד לביטוח לאומי [ להלן: "המל"ל" או "התובע", לפי העניין ] לתשלום גמלאות עקב נכויותיו, שלפחות חלקן, כך נטען, נגרמו בתאונה וזאת במסגרת זכותו לקבלת קצבת נכות המוכרת כ"גמלת נכות כללית" לפי פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה – 1995 [ להלן: "חוק בט"ל" ]; כן פנה הנפגע למל"ל גם לעניין קבלת "גמלת ניידות" לפי ההסכם לעניין גמלת ניידות בין המל"ל לממשלה מיום 1.6.1977.
עניינו של הנפגע בתביעתו נגד הנתבעת התברר בתיק בית משפט השלום בהרצליה 1214/96 [ להלן: "תביעת הנפגע" ] וניתן בו פסק דין [ להלן: "הפסק הקודם" ].
עותקים מהפסק הקודם הוגשו לי על ידי שני הצדדים בהתאם להסכם הדיוני שהושג ביניהם ואשר לפיו לא נשמעו ראיות בע"פ אלא הוגשו מסמכים על ידי כ"א מהצדדים, כפי שנראה לו, והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
עוד יצוין כי עובר לתאונה, ביום 4.5.93, ארעה לנפגע תאונה אחרת, במסגרת הפנימיה בה למד; תביעת הנפגע התייחסה לשתי התאונות כאחת והפסק הקודם ניתן בהתייחס לשתיהן, לנכויות שנגרמו לנפגע, לכאורה, בשתיהן ובחלוקת הנזק בין הנתבעת דכאן, ובינה לבין הנתבעת הנוספת , ויצ"ו בע"מ, שהייתה האחראית לתאונה האחרת [ להלן: "תאונת ויצ"ו" ].
הפסק הקודם אינו דומה, במובנים רבים, לפסקי דין אחרים המוכרים לי, ואין באמור לעיל משום ביקורת על האמור בו, כמי שלא שמע עדויות וראה ראיות בתביעת הנפגע.
יחד עם זאת, מהראוי לציין כי לאורך שני עמודים בפסק הדין, מתאר בית המשפט את כל הפרכות בעדויותיו של התובע ואת הסתירות בעדויות של העדים שהובאו על ידיו, בכל הנוגע להתרחשות התאונה אך בסופו של יום קובע שם כב' בית המשפט כי למרות "...(ש)אין טענת הנתבעת...כי לא הוכחה התאונה מופרכת...", בכ"ז קבל את עדות התובע מלאת הסתירות הנ"ל וקבע כי התאונה אכן התרחשה.
באופן דומה, למרות ספיקות רבות, בלשון המעטה, באשר לנכויותיו של הנפגע, בין אלו שמהתאונה ובין אלו שמתאונת ויצ"ו, נקבעה לתובע בפסק הקודם "...ולו מחמת הספק נכות בשיעור של 10% כתוצאה מפגיעתו בשתי התאונות הנידונות..(ו) הנתבעות חבות כל אחת בגין 5%" [ פיסקה ט"ז בפרק 3. לפסק הקודם ].
הגם שאיני יכול להימנע מלומר כי אם היה ספק לבית המשפט בדונו בתביעת הנפגע באשר לקיומה של נכות לנפגע, ספק זה מן הדין היה שיביא לדחיית התביעה, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על בית המשפט בתביעת הנפגע והדברים מובאים לעיל הואיל והנתבעת מבקשת, בין היתר, "לפתוח" מחדש את שאלת נכויותיו של הנפגע, דבר שאין בדעת בית המשפט לעשותו, כפי שיובהר להלן.
המל"ל שילם לנפגע גמלאות "נכות כללית" ו"גמלת ניידות" בשיעור סכום התביעה.
עניינו של פסק דין זה הוא בתביעת תחלוף שהוגשה על ידי המל"ל להחזר סכומי כסף ששולמו על ידיו כגמלאות הנ"ל. תביעות ממין זו מקורן הוא, כידוע, בהוראות סעיף 328 לחוק בט"ל ובפועל הן נסמכות על ההסכם שבין חברות הביטוח ובין התובע [ לרבות מכתב שהוסף להסכם ], כפי שתואר במספר רב של פסקי דין ואתייחס אליו כאל עובדה ידועה ומוסכמת [ להלן: "ההסכם"; ראה, בין היתר ובעיקר, דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ. "אררט" – חברה לביטוח בע"מ ואח' פורסם באתר "נבו" וכן, החלטה שניתנה על ידי בתיק אז' 44057/05 המוסד לביטוח לאומי נ. כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', (לא פורסם); להלן: "החלטת כלל" ].
דומני שאין עוד חולק על כך שלצורך התביעה על פי ההסכם, צריך להתקיים קשר סיבתי בין התאונה נשוא התובענה ובין הנזק ו/או הנכות של הנפגע וכי במידה וקיימת לנפגע נכות או פגיעה קודמת, יש לחלץ את הנכות הקשורה בתאונה נשוא תביעת התחלוף מכלל הנכות על מנת לקבוע מה הוא נזקו של הנפגע השייך לתאונה, שרק בגינו זכאי המל"ל לקבל החזר בגין תחלוף על כספים ששילם לנפגע.
המחלוקת היא בדרך כלל וגם במקרה זה, בשאלה כיצד ייקבעו הנתונים האמורים.
את עמדתי בעניינים אלה הבעתי במספר פסקי דין, העומדים, כמסתבר, בתוצאותיהם בקו הקונסנזוס הכללי של בתי המשפט שדנו בעניין, אם כי לטעמי, יש ללכת צעד קטן אחד קדימה כפי שיובהר להלן וכפי שנכתב על ידי כבר קודם לכן ואין טעם להוסיף דברים אלא להביאם כמות שהם דלקמן:
"...נראה שמקובל על הצדדים כי גם לעניין האמור בהסכם ולזכויות התביעה של התובע לפי ההסכם, חייב להיות קשר סיבתי בין התאונה ובין הנכויות של הנפגע.
עניין זה היווה סלע מחלוקת בין הצדדים ובין פוסקים; בפסק דיני ב "החלטת כלל" הנ"ל קבעתי כי אכן חייב קשר סיבתי כזה להתקיים על מנת שתהייה לנתבעות חבות החזר כספים למל"ל על פי ההסכם, וזו גם הדרך בה נקט בסופו של דבר בית המשפט העליון ובכך תמה, ככל הנראה, המחלוקת בעניין זה [ ראה פסק דינו של כב' השופט ריבלין ברע"א 805/06 המוסד לביטוח לאומי נ. קרנית – קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ואח', פורסם באתר "נבו" ].
השאלות העומדות איפה בפני הן אם כן: האם יש קשר סיבתי בין הנכויות שנקבעו על ידי המל"ל לנפגע לבין התאונה ומי הגורם אשר יקבע קיומו של קשר סיבתי זה.
