1. זוהי תביעה למתן פס"ד הצהרתי שהגיש ביום
23.5.99 , חוסין פהד פרג', להלן:
"חוסין", תושב כפר ינוח. ביום
27.11.00 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, וביקש שבית המשפט יצהיר כי התובע:
1) זכאי לבטל את ההסכם עם הנתבעת, [וכן את פס"ד שנתן לו תוקף], עקב הפרה יסודית של הנתבעת, היא מדינת ישראל, ע"י מינהל מקרקעי ישראל, להלן:
"המינהל", ולהשבה בעין של המקרקעין מן המינהל.
2
) לחילופין, להצהיר כי התובע זכאי לאכיפת ההסכם ופסה"ד שנתן לו תוקף, בדרך של קבלת קרקע באותו טיב, שווי וערך של אדמתו, כפי שהיא כיום
- קרקע תעשיתית.
3) התובע זכאי, בנוסף לאמור לעיל, לפיצוי מן המינהל המשקף את מלוא ההפסדים שנגרמו לו, בין היתר, דמי שימוש ראויים ופיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בגין אי קבלת קרקע אחרת כנגד אדמותיו
- אדמות המנוח במהלך כל השנים.
2. לפני שאדון לגופו של העניין, ברצוני להתייחס להגשת הסיכומים ע"י ב"כ הצדדים. ב"כ המינהל הגישה ביום
9.8.06 בקשה, בש"א
10790/06, להארכת המועד להגשת סיכומיה מהנימוק כי ב"כ חוסיןהגיש את סיכומיו רק ביום
15.6.06, בעוד שהחלטה על הגשת הסיכומים ניתנה ביום
27.3.06 ובית המשפט קצב לכל צד
45 יום מיום המצאת ההחלטה לידי ב"כ הצדדים. משהובאה הבקשה ולאחר עיון בתיק נוכחתי לדעת שאכן סיכומי ב"כ חוסין הוגשו באיחור רב, מבלי לקבל רשות מבית המשפט. נעתרתי לבקשה, הארכתי את המועד אך הערתי לב"כ חוסין שהגיש את סיכומיו באיחור בלי לקבל רשות מבית המשפט. בתגובה להחלטה זו שלח ב"כ חוסין הודעה לבית המשפט, ביום
17.8.06 בה ציין כי הסיכומים שלו הוגשו בזמן מאחר ורק ביום
1.5.06 הגיעו המסמכים מטעם ב"כ המינהל שקבלתם היה תנאי להגשת הסיכומים. משנתקבלו המסמכים ב
-1.5.06 הוסיף ב"כ חוסין הגיש את הסיכומים תוך
45 יום בדיוק ביום
15.6.06. בהודעה ציין ב"כ חוסיןכי לא היה כל מקום לאמירת בית המשפט בהחלטתו הנ"ל, ובית המשפט מתבקש לתקן החלטתו בעניין זה בהתאם, תוך קביעה כי הסיכומים הוגשו במועד. החלטתי כי אתייחס לבקשה זו בפסק הדין.
אילו הדברים שבהודעה היו ידועים לי בעת מתן ההחלטה
בבש"א 10790/06 לא הייתי מעיר מה שהערתי ביחס לב"כ חוסיןוהגשת הסיכומים מעבר לזמן, בלי לקבל רשות מבית המשפט. ברור, אפוא, כי הסיכומים של חוסין הוגשו בזמן.
השאלות שאינן במחלוקת
3. אין מחלוקת בין הצדדים:
1) כי המנוח פהד סעיד פרג', להלן:
"המנוח", היה אביהם של חוסין ואחיו יוסף הנהנים היחידים על פי צוואתו של המנוח.
2) המנוח היה הבעלים של מקרקעין שהיו ידועים כגוש
19197 חלקות זמניות
2, 6, 6א ו-6ב להלן:
"החלקות". במסגרת הסדר חליפין עם המינהל מסר המנוח את החלקות למדינה בהסתמך על התחייבות המינהל בהסכם לפיה יקבל המנוח, באמצעות האפוטורופוס לנכסי נפקדים,
קרקע
באותו גודל ,טיב וסוג
של הקרקע שלו. להסכם פשרה זה, שהושג בין המנוח ואח' עם המינהל, במסגרת תיק הסדר
128/כפר סמיע, לפיו אמור היה המנוח לקבל "
18 דונם מאותו טיב וסוג של הקרקע שנתן למדינה", להלן:
"הסכם הפשרה", ניתן תוקף של פס"ד ביום
7.6.1971.
3) על פי הסכם הפשרה ולאחר שאחיו יוסף ויתר לו על חלק מזכויותיו בחלקה, לחוסין מגיע
13 דונם בתור פיצוי.
4) המינהל קיבל את הקרקע ואף העביר הבעלות בה על שם המדינה. אין גם מחלוקת כי המינהל לא מסר לידי חוסיןאת הקרקע המגיעה לו במסגרת הסכם הפשרה ופסק הדין.
5) בעת עריכת הסדר הפשרה ומתן פסק הדין, הייעוד של הקרקע היה חקלאי, אך עם הזמן שונה הייעוד של האיזור כולו והם הפכו לקרקע המיועדת לבניה תעשייתית. במקום נבנה פארק תעשיית תפן, להלן:
"הפארק". קיימת מחלוקת אם כל החלקות "
עברו" את ההליך של שינוי הייעוד.
6) המנוח הלך לבית עולמו ביום
12.2.1976 ועד מותו לא קיבל לידיו את הקרקע מן המינהל תמורת החלקות שקיבל המינהל, ועד יום הגשת התביעה חוסין לא קיבל מאומה.
המחלוקת בין הצדדים
4. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בסוגיות הבאות:
1)
טיבו ומהותו של הסכם הפשרה: מה טיבו של הסכם הפשרה שעל פיו ומכוחו הגיש חוסין תביעתו זו לקבלת פיצויים?
2)
ביצוע ההסכם: בעוד שחוסיןטוען שעל אף פניותיו החוזרות ונשנות של המנוח ולאחריו התובע, למדינה, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל, להלן:
"המינהל" לא נענה לו המינהל ודחה אותו ב"לך ושוב", הפנה אותו מפקיד לפקיד, שלח אותו לחפש קרקע שיציע למינהל, וכך עד היום לא קיבל את הקרקע המגיעה לו בהתאם לפסק הדין, בעוד המינהל טוען כי המנוח וחוסין לא פנו למינהל כדי לקבל קרקע בהתאם להסכם עד שנת
1992, ומכל מקום לא הצביעו על קרקע שניתן היה להעבירה למנוח או לחוסין.
3)
טיב הקרקע שיש למסור לתובע: לדעת חוסין מגיעה לו קרקע
"באותו טיב אותו גודל ואותו סוג" משמע קרקע לפי מצבה התכנוני
ביום ביצוע העיסקה, בניגוד לייעודה
ביום עריכת ההסכם ומתן פסק הדין, קרקע שהייעוד התכנוני שלה
"לבניה תעשיתית", כמו הקרקע של המנוח שנמסרה למדינה. המינהל סבור אחרת, לטענתו, המנוח ידע בעת שחתם על הסכם הפשרה כי הקרקע שהוא עומד לקבל היתה קרקע חקלאית, אך הוא, מטעמיו,
השהה את פניתו למינהל ולכן לא ניתן היה למסור לו קרקע חלופית. הפניה הראשונה הרצינית למינהל היתה בשנת
92, אז הציע חוסין לקבל חלקה מסויימת והתברר כי לא ניתן לתת לו את אותה חלקה מאחר והיתה מיועדת לתכניות פיתוח.