מבוא
1. בשנת 2000 תפס הצבא חזקה בחלקים מביתו של התובע, המתגורר עם משפחתו בבית פרטי מפואר, שבנייתו הסתיימה סמוך לפני שנתפס והמצוי על גבעה באזור חברון כך שהוא משקיף על סביבותיו. התפיסה נעשתה לצרכי בטחון על רקע אירועי הדמים המכונים אינתיפאדת אל-אקצה. תפיסה זו נמשכה למעלה מארבע שנים ובמהלכה החזיק הצבא בקומה הרביעית בבניין, היא קומת הגג - הכוללת חדר מגורים, שירותים ופינת רחצה ומרפסת גג גדולה - ובגרם מדרגות, הנמצא בחלקו האחורי של הבניין, שהוביל לקומת הגג, כמו גם ליתר הקומות (להלן - "
גרם המדרגות").
בתביעה נתבע פיצוי כולל בסכום של 2,501,000 ש"ח (לצרכי אגרה), כשנטען שסכומם הכולל של הנזקים עומד על 2,801,025 ש"ח. סכום זה כולל נזק לא ממוני (1,200,000 ש"ח), דמי שימוש ראויים (824,000 ש"ח), נזקים ישירים למבנה ולאביזריו (351,000 ש"ח), ירידת ערך המבנה (400,000 ש"ח) והוצאות שהוצאו לצורך קבלת שתי חוות דעת שמאיות.
הנתבעת אינה חולקת על חבותה לפצות את התובע, ככל שהחבות נוגעת לשימוש שעשה הצבא בנכס ולנזקים הישירים שנגרמו ממנו. לטענתה, אין להכיר בנזקים עקיפים כמו עוגמת נפש, ובנזקים שנגרמו כתוצאה מפעולה מלחמתית כהגדרתה בחוק.
מקור החבות בפיצוי
2. על יסוד האמור בכתב ההגנה, נראה כי הסכמת הנתבעת לפיצוי התובע ניתנה בהתחשב בהוראת תקנה 52 לאמנת האג בדבר חוקי המלחמה ביבשה ונהגיה (האמנה הרביעית), 1907, המאפשרת לצבא לתפוס חזקה במקרקעין לצרכים צבאיים, כנגד תשלום פיצוי. הסכמה זו של הנתבעת מעוגנת גם באמור בסעיף 4 של הצו בדבר תפיסת מקרקעין מכוחו תפס הצבא את חלקי המבנה האמורים (
נספח ו' לתצהיר התובע). בסעיף זה של הצו נאמר כי: "בעלי המקרקעין ו/או המחזיקים בהם רשאים להגיש בקשה לקבלת דמי שימוש ו/או פיצויים למת"ק [מפקדת תיאום וקישור]". באת-כוח הנתבעת הבהירה את עמדתה ביחס לבסיס החבות בפיצוי בקדם המשפט מיום 24.3.08 (עמ' 2 לפרוטוקול) ובסיכומיה (עמ' 77 לפרוטוקול).
3. בכתב התביעה נטען כי הזכות לפיצוי מבוססת על מספר חלופות אפשריות. בסעיף 16 לכתב התביעה נטען כי החבות בפיצוי מבוססת על צו התפיסה או על הוראות הדין המקומי או הדין הבינלאומי המנהגי. כאמור לעיל, ראינו שהנתבעת אינה חולקת על טיעון זה.
בסעיף 17 לתביעה נטען לשורה של עוולות שבוצעו כלפי התובע - תפיסת החזקה נעשתה ללא סמכות וללא רשות; אנשי הצבא ניצלו את מערכות המבנה ללא זכות כדין; הנזקים נגרמו כתוצאה מהתנהגות בלתי סבירה, ברוטאלית ולא אכפתית של החיילים; אנשי הצבא פעלו בניגוד להוראות הצבא ופקודות המפקדים והנתבעת לא נתנה לחיילים הוראות כיצד לנהוג או שההוראות שניתנו היו בלתי ברורות. טענות אלה, של חבות בנזיקין עקב מעשי עוולה שנטען לביצועם, לא הוכחו כלל ובא-כוח התובע לא חזר עליהן בסיכומיו.
בסעיף 18 לכתב התביעה טוען התובע לזכותו לפיצוי על יסוד מצג שיצרה הנתבעת לפיו בגין השימוש במבנה הוא יזכה בפיצוי. גם על טענה זו לא חזר התובע בסיכומים, אך ככל שהיא מבוססת על האמור בצו התפיסה, נראה שאינה במחלוקת.
בסעיף 19 לכתב התביעה נטען כי התובע זכאי לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. נראה כי הפיצוי בפריט זה חופף את הזכות לקבלת דמי שימוש ראויים, כפי שמוסכם גם על הנתבעת.
בא-כוח התובע כלל לא התייחס בסיכומיו לשאלת הבסיס העיוני לחבות הנתבעת בפיצוי ולא טען כנגד העמדה שהציגה הנתבעת בעניין זה, לרבות הטענה לקיום הגנה העומדת למדינה בהיות המעשים בגדר פעולה מלחמתית. בנסיבות אלה אין אלא לקבוע שהפיצוי שייפסק מבוסס על הסכמת הנתבעת, כמפורט לעיל, על ההתחייבות הכלולה בצו ועל הוראות אמנת האג. לפיכך אין מדובר בפיצוי המבוסס על קביעת אשם מצד הנתבעת. מסקנה זו תוחמת את היקף הפיצוי לו זכאי התובע לדמי שימוש ראויים ולפיצוי בגין נזקים שנגרמו לבניין ולתכולתו. אין לתובע זכות לפיצוי בגין נזקים שאינם נזקי ממון, ועל אף שבכתב התביעה טוען התובע לפיצוי בסך 1,200,000 ש"ח בגין עגמת נפש, טרדה וטרחה, הוא לא חזר על כך בסיכומיו. התובע גם לא חזר בסיכומיו על הטענה שעניינה פיצוי בגין ירידת ערך המבנה.
נמצא שהמחלוקות שיש לדון בהן מתייחסות לסכום דמי השימוש הראויים אותו יש לפסוק לתובע ולסכומי הפיצוי בגין הנזקים למבנה ולאביזריו.
פיצוי עבור השימוש בנכס
תקופת השימוש
4. הצדדים אינם חלוקים על כך שצו התפיסה הראשון לגבי הנכס נכנס לתוקף ביום 21.10.00 (
נספח ו' לתצהיר התובע). התובע טוען כי למעשה התפיסה החלה עוד לפני כן, בחודש ספטמבר 2000, לצורך בדיקת התאמת המבנה לשימוש הצבא. הצדדים מסכימים גם, שהצבא עזב את הבית ביום 4.1.05; אלא שלטענת התובע, הצבא חזר ועשה בו שימוש אקראי מפעם לפעם עד למאי 2005.
אין בידי לקבל את טענות התובע - אף אם בוצעו בדיקות במבנה לפני כניסת הצו לתוקף, גם התובע מודה שלא מדובר בתפיסה רציפה של ממש. עדותו של התובע לגבי תקופה זו הייתה כללית ולא ניתן להסיק ממנה מסקנות בדבר היקף השימוש ותדירותו. דברים אלו אמורים גם לגבי השימוש של הצבא במבנה מינואר 2005 עד מאי 2005. התובע לא עמד בנטל להוכיח שימוש ממשי ורצוף, שמהווה תפיסה של המקום (להבדיל מכניסה למבנה לזמן קצר שאין עימה תפיסה כאמור), ועל פניו, אם כוחות צבא היו בבניין לפני או אחרי התאריכים הנ"ל, מדובר באירועים נקודתיים, קצרים וזמניים שאינם עולים כדי תפיסת חזקה המקימה זכות לפיצוי.
לפיכך, אני קובע כי תקופת השימוש המזכה את התובע בפיצוי החלה ביום 21.10.00 והסתיימה ביום 4.1.05, בסך הכל 50.5 חודשים.
היקף השימוש
5. מחלוקת נוספת שהתגלעה בין הצדדים נוגעת להיקף השימוש. במקור תבע התובע פיצוי מלא בגין תפיסת שלוש הקומות העליונות של הבית בידי הצבא (ובהן קומת הגג), כשהוא ומשפחתו נאלצים להתגורר בקומה התחתונה המכונה "מרתף". אולם במהלך הדיון התברר כי הצבא תפס רק את הקומה העליונה (קומת הגג) ואת גרם המדרגות, אך לא את יתר הקומות ואת גרמי המדרגות הנוספים שחברו ביניהן. כמו כן, הצבא לא אסר על משפחת התובע לעשות שימוש ביתר הקומות.
