המאוחד - בע"מ, מזרחי טפחו נ' קריבון ואח'

החלטה

1.תביעה שהגיש בנק נגד מי שהיה לקוחו. (להלן: "המבקש).

אחת הטענות שהמבקש טען במסגרת בקשת רשות להתגונן היא, שהתביעה התיישנה. עניינה של החלטה זו הוא, בטענת ההתיישנות.

2.בבקשה נטען, שאכן, בין הצדדים נחתם הסכם הלוואה בתאריך 25.10.00. כתב התביעה נגד המבקש (הוא הלווה) הוגש ב- 14.11.13.

3.לטענת המבקש, "עילת התביעה נולדה כאשר המבקש לא עמד בתשלומי החזר ההלוואה כבר בסמוך לאחר שניתנה" (סעיף 3 לבקשה).

על פי הנטען, המבקש לא שילם דבר על חשבון ההלוואה ומכאן, שעילת התביעה נולדה ממש סמוך לאחר החתימה על הסכם ההלוואה.

4.הבנק לא הגיב לטענה עובדתית זו ולפיכך, אצא מנקודת הנחה, שאכן עילת התביעה קמה בסמוך לאחר החתימה על הסכם ההלוואה.

5.הבנק טען מנגד את הטענות הבאות:

אחת – שבתיק אזרחי (באר שבע) 7452/06 מרסודי נ' בנק המזרחי (פסק דינה של חברתי, כב' השופטת סבין כהן), נקבע, שמנין תקופת ההתיישנות נספר מיום פתיחת תיק ההוצל"פ.

שתיים – שממילא המבקש הודה בכתב בחובו כלפי הבנק, ומשום כך, ענין זה בא בגדרה של הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות. תשי"ח – 1958 ( להלן: "החוק).

שלוש – שהמבקש נקט כל מיני תכסיסי התחמקות ובכלל זה, נעדר במשך שנה מהארץ ולכן, ענין זה בא בגדרה של הוראת סעיף 14 לחוק.

5.דיון:

א.חוששני שב"כ הבנק גילה פנים שלא כהלכה בפסק הדין שלו נזקק כאסמכתא (ת.א. 7452/06).בענין שנדון שם, ביהמ"ש אמנם קבע ש "אין ספק כי במועד פתיחת תיק ההוצל"פ, כבר הפרו הלווים את הסכם ההלוואה...". אבל, ההזקקות למועד פתיחת תיק ההוצל"פ שם, היתה אינצידנטלית וספציפית לעובדות של אותו ענין. הכוונה בודאי לא היתה לקבוע הלכה שבכל מקרה לידתה של עילת התביעה היא במועד פתיחת תיק הוצל"פ. כדברי בית המשפט באותו ענין עצמו: "עילת התביעה נולדת ביום שבו הופר ההסכם על ידי הלווים והמשיבה העמידה את יתרת ההלוואה לפרעון" (ראו שם: פסקה 7).

מכל מקום, הבנק לא טען, שמרחק הזמן בין פתיחת תיק ההוצל"פ לבין המועד שבו הוגשה התביעה, קטן מתקופת ההתיישנות. יתר על כן, הבנק עצמו טען (בסעיף 6 לתביעה) שעו"ד ד. גרטנר, בא כח הבנק, התמנה לכונס נכסים על זכויות המשיב בנכס עוד בתאריך 13.04.03 ומינוי זה היה בתיק ההוצל"פ שודאי נפתח במועד מוקדם יותר (ראו: נספח 17 לתביעה). מכאן, שגם מאז המינוי ועד הגשת התביעה, חלפו יותר מ- 7 שנים.

ב.הבנק טוען גם, שיש לראות בהצעתו של המבקש מיום 15.01.2011 הודאה בקיומו של החוב ששיעורו לפחות 22,000 ₪ (11 תשלומים כפול 2,000 ₪).

אינני משוכנע, שזו הדרך היחידה הלגיטימית לפרש את הצעת המבקש.

דרכו של עולם היא, שגם נתבע שסבור שאין הוא חייב דבר, עשוי להציע "משהו". בחינת מיצוע (מלשון ממוצע) של מה שנראה בעיניו הספקטרום הנכון של סיכויים וסיכונים. את המסמך האמור ניתן לראות לאו דווקא כהודאה בחוב – אלא גם כהיגד ולפיו: "אמנם איני חייב מאומה (כי אני חוסה תחת התיישנות) – אבל לצורך פשרה אני מציע סכום מסוים".

כיוון שהבנק לא קיבל את ההצעה, ממילא אין הוא יכול להסתמך עליה כמסמך שמפקיע מהמבקש את טענת ההתיישנות.

ג.טענת הבנק כאילו הענין בא גם בגדרו של סעיף 14 לחוק – קלושה.

סעיף 14 אינו מדבר סתם במי שנסע למדינת הים, אלא במי שאינו יכול לממש זכות מהותית שיש לו "מחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל, לא יכול הוא לקיים את ההליך המשפטי".