הלל ואח' נ' יהב ואח'

פסק - דין משלים (לפסק הדין מיום 29.11.09)

1.ביום 29.11.09 ניתן בבית משפט זה פסק הדין בתובענה שבת.א. 3822/06.

2.שני הצדדים ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי מרכז (ע"א 2103-01-10 וע"א 9475-02-10).

3.ביום 22.04.10 ניתן בבית המשפט המחוזי מרכז פסק הדין, בשני הערעורים שהדיון בהם אוחד, על ידי כב' השופטים שילה (אב"ד), נד"ב ומקובר, לפיו:

"כאמור לעיל, בית משפט קמא לא דן בסעד העיקרי שהתבקש, דהיינו ביטול החוזה ומכירת הדירה וכן לא דן בשאלת הריבית באשר לסעד החילופי שפסק. בנסיבות אלה, הסכימו הצדדים להצעתנו שהעניין יחזור לבית המשפט קמא, כאמור לעיל, להשלמת פסק דינו".

4.על מנת לאפשר לצדדים למצות את זכות הטיעון, אפשרתי לב"כ הצדדים להגיש טיעונים משלימים באותם שני עניינים בלבד, שעל פי פסיקת ערכאת הערעור, הוחזרו לבית משפט זה להשלמת פסק הדין וכן נעשה.

להלן תובא הכרעתי בשני הנושאים האמורים.

5.הסעד העיקרי שהתבקש – ביטול החוזה ומכירת הדירה:

התובעים טוענים כי הואיל והנתבעת פיגרה בתשלומים עבור הפרויקט והפרה הפרה יסודית את הסכם השיתוף אזי הם רשאים לבטל את ההסכמים עם הנתבעת ולמכור את חלקה וזכויותיה בפרויקט וזאת בהתאם לסעיף 24 להסכם השיתוף שבין הצדדים (נספח א' לכתב התביעה).

הנתבעת מתנגדת לעתירת התובעים לביטול ההסכמים ומכירת דירתה.

הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הסעד העיקרי שהתבקש ולקבל את הסעד החלופי הכספי בהתאם למה שנקבע בפסק הדין מיום 29.11.09 וזאת מן הטעם כי על פי הסכם השיתוף חלים דיני החוזים, בכלל, וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן:"חוק התרופות"), בפרט.

סעיף 7(א) לחוק התרופות קובע:

"הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית".

סעיף 8 לחוק התרופות קובע:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה..."

בנדון דידן, התובעים לא השכילו להציג הודעה לנתבעת באיזה זמן שהוא, בודאי שלא תוך זמן סביר, על ביטול החוזה. בטיעוניהם מדגישים התובעים כי שלחו מספר פעמים מכתבי התראה לנתבעת, דגש: מכתבי התראה ולא הודעת ביטול כנדרש בחוק התרופות לביטול הסכם !

אצטט מסיכומי התובעים עצמם בהם צויין מפיהם שלהם דרך הילוכם במקרה הנדון:

"13. לסיכום, חברי הקבוצה בעצמם או באמצעות ב"כ שלחו לנתבעת מכתבים רבים על מנת שזו תתקן את ההפרה ותשלם באיחור את התשלומים שלא העבירה כלל לחשבון הפרויקט עבור עבודות הבניה, אולם הנתבעת לא השכילה לנצל הזדמנויות אלה ולא שילמה את חלקה. לאור התנהגותה של הנתבעת כינסו חברי הקבוצה אסיפה כללית וקיבלו החלטה שלא למכור את חלקה של הנתבעת מתוך חשש שהדבר עשוי להוביל לעצירת הפרויקט כולו וחלק מהדיירים יישארו ללא קורת גג. בנסיבות אלה, הוחלט כי חלק מחברי הקבוצה (התובעים 3-5) יתנו הלוואות לנציגות הפרויקט בסך של 188,221 ₪ לטובת סיום עבודות בניית הבנין. ההלוואות בסך 188,221 ₪ ניתנו על מנת למנוע את עצירת הבניה והפרת החוזה עם הקבלן ומתוך ציפייה כי הם יקבלו את הכסף תוך מספר חודשים. בפועל, חלפו כבר למעלה מארבע שנים והתובעים 3-5 טרם קיבלו את ההלוואות".

עינינו הרואות: התובעים עצמם טוענים כי לא ביטלו את הסכם השיתוף שבינם לבין הנתבעת במועד בו הפרה את ההסכם עמם ולא ביקשו למכור את דירתה, אלא שלושה מבין התובעים נתנו הלוואות לנציגות הפרויקט וציפייתם של אלה האחרונים היתה כי הנתבעת תשיב להם את הלוואותיהם. זה ולא יותר!

בנסיבות שכאלה, הסעד החלופי, שהינו הסעד הכספי, הוא הסעד הנכון והראוי במקרה דנן, כפי שנפסק בפסק הדין מיום 29.11.09 ויש לדחות את הסעד העיקרי שהתבקש שענינו ביטול החוזה כיום ומכירת דירת הנתבעת, זמן לא סביר לאחר ההפרה ומבלי שהתובעים הודיעו כלל על ביטול ההסכם שבינם לבין הנתבעת.