השופט ס' ג'ובראן:
במסגרת העתירה שלפנינו מבקשת העותרת, כי בית-משפט זה יבטל את פסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול (הוא המשיב 1) מיום 23.1.07, הנוגע לחלוקת הזכויות בדירה הרשומה על שם המשיב 3 (להלן: המשיב). כן התבקש בית המשפט לחייב את בית-הדין הרבני הגדול לנמק מדוע לא נפסקו לזכות העותרת דמי כתובה ריאליים. בנוסף, התבקש בית-המשפט לעכב החלטתו של בית הדין הרבני הגדול באשר לפינוי העותרת מן הדירה, וזאת עד למתן הכרעה בעתירה דנא.
1. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: העותרת והמשיב נישאו ביום 12.7.77. לבני הזוג שלושה ילדים משותפים. זמן קצר עובר לנישואיהם, ביום 20.4.77, רכש המשיב את הזכויות בדירת מגורים הנמצאת בירושלים, בעבור סכום של 360,000 לירות. מרבית הכספים לצורך רכישת הדירה ניתנו למשיב על-ידי אימו. ביום 9.6.77 נטל המשיב הלוואה בסך 35,000 לירות לצורך מימון חלק מרכישת הדירה. החזריה של ההלוואה שולמו מתוך חשבונו האישי של המשיב, וההלוואה נפרעה וסולקה במלואה בשנת 1984. בני הזוג התגוררו בדירה במשך כל שנות נישואיהם. הליך רכישת הזכויות בדירה הושלם בסוף שנת 1986, כאשר מלוא הזכויות בדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיב בלבד.
2. ביום 7.6.04 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בירושלים, בגדרה ביקש הוא לכרוך סוגיות נוספות הנלוות לפירוק קשר הנישואין, ובהן חלוקת הרכוש והחזקת הילדים. ביום 13.6.04 הגישה העותרת תביעה רכושית לבית המשפט לענייני משפחה. בפסק-דינו מיום 25.7.04 קבע בית-הדין הרבני האזורי כי נתונה לו הסמכות לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג ובשאר התיקים הנלווים, מאחר ותביעת הגירושין שהגיש המשיב הייתה כנה ומאחר ויתר העניינים הנוספים נכרכו כדין ובכנות. בסופו של דבר, העותרת נאותה לקיים דיון בסוגיית הרכוש בפני בית הדין הרבני האזורי, וזאת בהתאם לאמור בהסדר שנחתם בין הצדדים בסיוע בית-הדין. כן הוסכם בין הצדדים, כי פרופ' דב פרימר ימונה כמומחה מטעם בית-הדין, שיחווה דעתו באשר לשאלת חלוקת הזכויות בדירת המגורים ושאר רכושם של בני הזוג, על פי החוק האזרחי, וכי חוות דעתו תימסר לצדדים לאחר מתן הגט. פרופ' פרימר אף הוסמך על-ידי בית-הדין לשמוע ראיות. לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, קיום שתי ישיבות הוכחות והגשת סיכומים משלימים מטעם הצדדים, הוגשה לבית-הדין הרבני האזורי חוות דעת מטעמו של פרופ' פרימר. בחוות הדעת האמורה נקבע, כי מלוא הזכויות בדירה יוותרו בידי המשיב ולא יכללו בהסדר איזון המשאבים שייערך בין הצדדים; כי העותרת תקבל במסגרת פסיקת הפיצויים סכום השווה לעשרים אחוזים מערך הדירה; וכי יתרת הרכוש שנצבר על-ידי מי מבין הצדדים במהלך הנישואין יאוזן ביניהם בהתאם למפורט בחוות הדעת. סכום הפיצוי שנפסק לטובת העותרת, כך נקבע, כולל שיפוי על השקעותיה בדירה, פיצוי ראוי בגין הגירושין ותשלום דמי כתובתה.
3. בשלב כלשהו ביקשה העותרת לחזור בה מההסכמות האמורות והביעה סירובה להתגרש. ביום 2.8.06 קבע בית-הדין הרבני האזורי כי יש לחייב את האישה בגירושין. לאחר שחוות דעת המומחה הועברה לעיון הצדדים, ולאחר שאלו הגישו השגותיהם על חוות הדעת, פסק בית-הדין הרבני האזורי, ביום 7.12.06, כי יש לפצות את העותרת בעשרה אחוזים בלבד מערך הדירה. לאור האמור, הגישה העותרת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, הן על פסק-הדין המחייבה בגירושין והן על פסק-הדין הרכושי. במועד שמיעת הערעור הסכימו הצדדים להתגרש באופן מיידי. ביום 23.1.07 ניתן פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול, בגדרו אומצה חוות הדעת של פרופ' פרימר על כל חלקיה. בין היתר, נקבע בפסק-הדין כי העותרת תפנה את דירת המגורים לאחר שתקבל מן המשיב תשלום כספי בסך של 20 אחוזים מערך הדירה. כן נקבע, כי איזון המשאבים יבוצע בהתאם לאמור בחוות דעתו של פרופ' פרימר וכי לצורך כך ימונה אקטואר. ביום 28.2.07, לאחר קבלת חוות דעת של שמאי שהעריך את שווי הדירה, הפקיד המשיב בקופת בית-הדין הרבני הגדול סכום של 210,000 ש"ח, המהווה 20 אחוזים מערך הדירה. ביני לביני, ביום 22.2.07, הוגשה לבית-משפט זה עתירה המכוונת כנגד פסק-דינו של בית הדין הרבני, היא העתירה שבפנינו, בגדרה התבקש כאמור עיכוב ביצוע פסק-הדין האמור. בקשה זו למתן צו ביניים עד להחלטה בעתירה נדחתה ביום 22.2.07. ביום 7.3.07 הוגשה על-ידי העותרת בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-הדין הרבני, וזאת בשל מתן צו המורה על פינוי העותרת מן הדירה עם הפקדת סכום הפיצוי בקופת בית הדין. המועד הצפוי לפינוי העותרת הוא 20.3.07.
4. העותרת מעלה טענות מטענות שונות כנגד פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול. במישור העובדתי משיגה העותרת על הקביעה לפיה לא עלה בידה להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים. בהקשר זה נטען על-ידה, כי היא הייתה שותפה מבחינה כלכלית לרכישת הזכויות בדירה, בפרט לאור העובדה שהמשיב פרע את ההלוואה שנטל מכספי פיצויים שקיבל בתום שירות הקבע בשנת 1984, שעה שבני הזוג כבר היו נשואים; כי במרוצת השנים היא הוציאה כספים רבים לשיפוץ הדירה; וכי למרות העובדה שלבני הזוג היו חשבונות בנק נפרדים, השימוש בהם היה משותף. במישור המשפטי נטען על-ידי העותרת, כי לאחרונה הוכרה בפסיקה האפשרות לשיתוף בדירה המשמשת למגורי בני זוג במהלך נישואיהם. זאת, אף אם בני הזוג נישאו לאחר שנת 1974 ואף אם הדירה נרכשה לפני הנישואין על ידי אחד מבני הזוג. לעניין זה סומכת העותרת עמדתה על האמור בבע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם). לבסוף, מלינה העותרת על כך שדמי כתובתה לא חושבו בסכומים ריאליים.
המשיב, מנגד, סבור כי יש לדחות את העתירה, הן משום שהיא אינה מגלה כל עילה להתערבותו של בית המשפט, והן משום שהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול באשר לאי-החלת הלכת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) נתמכת היטב בפסיקת בית-משפט זה.
5. דין העתירה להידחות על הסף. מושכלות ראשונים הן, כי בית-משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הדתיים. התערבותו של בית משפט זה בהחלטות כאמור "מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) פיסקה 10 (2006); ראו גם: בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423, 438-439; בג"ץ 1811/03 שם אור נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את התערבותנו, שכן אין בפי העותרת טענה בנוגע לחריגת בית-הדין הרבני מגדרי סמכותו, ומאחר ולא שוכנענו כי התוצאה אליה הגיע בית הדין הרבני הגדול חורגת באופן קיצוני משורת הצדק. בהקשר זה יש לזכור, כי פסק הדין נשוא העתירה ניתן בהסתמך על חומר הראיות הקיים בתיק ולאחר שניתנה לצדדים אפשרות לטעון את טענותיהם, ובנסיבות אלה לא נמצאה לנו כל עילה להתערבות מצידנו.
6. אף לגופו של עניין איננו מוצאים ממש בטענות העותרת. על-פי הגישה השלטת בפסיקה, הלכת השיתוף אינה ממשיכה לחול על בני זוג שנישאו לאחר שנת 1974 במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון (ראו ע"א 1915/91 יעקבי נ' יעקבי, פ"ד מט(3) 529). יחד עם זאת, במקרים כגון אלו הושאר פתח להכיר בזכויות בן הזוג האחד, בנכסים הרשומים על שמו של בן הזוג השני ושהיו בבעלותו ערב הנישואין. זאת, מכוח הדין הכללי ו"תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין" (ראו, ע"א 1915/91 הנ"ל, עמ' 621; ראו גם, רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175 (להלן: פרשת אבו רומי). יוער, כי ההחלטה בבע"מ 4951/06 עליה מבקשת העותרת לסמוך עמדתה, אינה עומדת בסתירה להלכה האמורה.
7. באשר להוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורים הרשומה על שם אחד מבני הזוג, הרי שבפרשת אבו רומי, נקבע אמנם כי יש מקום להקל על בן זוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים. עם זאת, הוחלט כי "לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי", שכן אחרת תרוקן מתוכן ההלכה הכללית לפיה אין להחיל את הלכת השיתוף בד בבד עם הסדר איזון המשאבים. בשל האמור, נפסק כי "על מנת שתוקננה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג השני, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים" (שם, בעמ' 183).
ובענייננו, פסק דינו של בית-הדין הרבני הגדול אימץ את חוות דעתו של פרופ' פרימר על כל חלקיה. קביעתו העובדתית של פרופ' פרימר לפיה העותרת לא עמדה בנטל המוטל על כתפיה להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים, ניתנה לאחר שהובאו בפניו כלל הראיות והמסמכים הנוגעים לעניין, וזאת אף לאחר שהוא הביא בחשבון את "נטל ההוכחה המופחת" הקיים ביחס לדירת מגורים (ראו עמ' 11-9 לחוות דעתו). נוכח האמור, דעתנו היא כי אין מקום להתערבות בפסק הדין שיצא תחת ידי בית-הדין הרבני הגדול.
8. העתירה נדחית, איפוא. בנסיבות אלו מתייתר הצורך לדון בבקשה שהגישה העותרת לעיכוב פינויה מן הדירה. מאחר ופסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול ניתן עוד ביום 23.1.07, נדמה כי עמד לרשות העותרת זמן סביר למציאת דיור חלופי. אף-על-פי-כן, ומאחר ולא נעלמו מעיננו הקשים הכרוכים בפינוי העותרת מן הדירה, הננו מורים בזאת על עיכוב הליך הפינוי ב-45 ימים נוספים.
ניתן היום, כ"ט באדר התשס"ז (19.3.2007).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. /צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
