הליכי מדור ייחודי כסעד לשלום בית שהתבררו כהליכי סרק וכתביעה שאינה כנה, חיוב הוצאות ודרכי ההכרעה

בט"ו בתמוז התש"ף (7.7.2020) הבהיר והורה יושב ראש מותב זה, החתום מטה, כדלהלן:

[...] עניינו של ערעור זה הוא, כזכור, בהחלטת בית הדין קמא שהגביל את הצו למדור ספציפי שניתן בעניינה ולטובתה לשישה חודשים בלבד. ברם עתה כבר בוטל הצו לגמרי משניתן פסק דין לגירושין [...] ומשלא הוגש ערעור עלינו לראות את פסק הדין כחלוט ולגזור מכך את ההכרעה בענייננו [...]

לכאורה דינו של הערעור להימחק עתה מבלי שנזדקק לדון בו במשקפי המועד שבו הוגש, היינו: בין שבשעתו אכן היה מקום ליתן צו ארוך טווח ובין שלא היה לכך מקום [...] עם זאת, מאחר שכבר התקיים הליך ואף הושקעו בו משאבים ייתכן שיש לצדדים זכות לבקש את ההכרעה בו, אף שעתה נעדרת היא השלכה מעשית לכאורה, וייתכן שיש מקום גם לפסיקת הוצאות – וכאמור לעיל בקשות בעניין זה גם הן כבר הוגשו – אלא שספק אם יש הצדקה אמיתית לכך ולספק זה יש להוסיף כי פסק דין כזה צריך להינתן כמובן בהרכבו המלא של בית הדין ולא ביחיד ומאחר שלאחרונה בא שינוי בהרכב בית דיננו יצריך הדבר גם מתן החלטה בהתאם לתקנה ע"א לתקנות הדיון.

נוכח האמור אני מורה כי הצדדים יגיבו, במקביל, בתוך שבעה ימים מהיום ויביעו את עמדתם בשאלה אם נחוצה הכרעה בערעור לגופו ובשאלת ההוצאות או שמא נכונים הם לוותר על הכרעה כזו משחדלה להיות משמעות אופרטיבית לפסיקה לגופו של ערעור.

הצדדים מתבקשים להגיב תגובה קצרה ועניינית לשאלה זו עצמה ולא לשוב ולהעמיס בה את טענותיהם שלגופו של עניין.

הצדדים יביעו את עמדתם במסגרת תגובה זו, ובהתאם לתקנה ע"א לתקנות הדיון, גם בשאלת המשך ניהול ההליך, אם יוחלט שאכן יש ליתן בו החלטה לגופו, היינו אם לדעתם יש להמשיך בדיון מהנקודה שבה פסק על אף חילופי הגברי בהרכב בית הדין או שיש לחדש את הדיון משלב מוקדם יותר בהליך.

לאחר קבלת התגובות יורה בית הדין על סגירת התיק או על המשך ההליך (ועל האופן שבו יימשך, אם אכן כן).

עתה לפנינו תגובות הצדדים. שלא במפתיע מבקשת המערערת להורות על סגירת התיק ללא המשך דיון – ותוך שהיא מביעה את עמדתה כי יכול הדבר להיעשות בידי ההרכב החדש של בית הדין ללא שידון בהליך משלב מוקדם כלשהו שלו – וכמובן ללא שתחויב בהוצאות, בעוד המשיב מבקש עתה להכריע בהליך לגופו, אף לחייב בהוצאות, אם כי אף הוא סבור שיכול הדבר להיעשות בהרכב הנוכחי תוך הסתמכות על החומר שבתיק וללא החזרת גלגלי ההליך לאחור, לשלב קודם כלשהו.

איש מהצדדים לא נתן דעתו ועל כל פנים לא הביע את עמדתו במפורש בשאלת ניהול ההליך אם לא תתקבל עמדתו לגבי תוכן ההחלטה. זה אומר: מוכן אני כי ההרכב החדש יפסוק לפי החומר שלפניו ויקבל את עמדתי שלי, וזו אומרת: נכונה אני כי יסגור את התיק ללא הכרעה לגופו וללא חיוב בהוצאות, תוך קבלת עמדתי שלי.

לא זה שהתבקשו הצדדים להשיב. פשיטא כי כל צד בכל הליך מוכן שתתקבל עמדתו ללא דיון נוסף ופשיטא כי לא אכפת לו מי הוא שיקבל אותה, השאלה היא מיהו שידון וכיצד ידון אם לקבל את העמדה תוך שבעל העמדה יודע ומוכן מראש כי אפשר שלבסוף לא תתקבל עמדתו. ככלל גלוי וידוע הוא שהסכמה לדרך זו או אחרת של ניהול הליך משפטי או לסמכות לניהולו אינה עשויה להיות מותנית בתוצאה זו או אחרת של ההליך – דרישה כזו היא סתירה לעצם מהותו של הליך שיפוטי ומושכל ראשון הוא כי אין להעלותה על הדעת.

מכל מקום אין אנו כפופים בעניינה של תקנה ע"א לרצון הצדדים או לעמדתם אלא לדין עצמו, כל שמצווה תקנה ע"א לתקנות הדיון הוא כי החלטתנו בעניין זה תתקבל לאחר שתינתן לצדדים הזדמנות להביע את עמדתם וזו אכן ניתנה.

לעצם העניין רשאים אנו להביא בחשבון מכל מקום כי שני הצדדים הביעו בדבריהם את העמדה העקרונית, שמא את התחושה העקרונית, כי נקעה נפשם מההליכים וחפצים הם לסיימם ללא דיונים נוספים, אף כי הסכמה מפורשת נתן כל אחד מהם רק לסיום כזה שיהיה לשביעות רצונו. יוער גם כי התנגדות מפורשת לסיום ההליך אף אם תהיה ההחלטה שונה – לא הביע אף אחד מהצדדים.

מעבר לכך נאמר עוד:

המשמעות האופרטיבית של הכרעתנו היא בנוגע לסוגיית הוצאות המשפט בלבד. משכך, ומאחר שתפקידו של בית הדין בדין תורה הוא הכרעה מעשית בסכסוך שבין איש ובין רעהו ולא הכרעות הצהרתיות גרידא, הרי שחובת בית הדין לניהול ההליך בדרך של "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב", "שמוע בין אחיכם" וכו' נגזרת ונמדדת לפי מהותה של השאלה המעשית. משכך אי־שמיעתם של חלק מחברי מותב זה את דברי הצדדים בדיון בסוגיית הצו למדור ייחודי עצמה תגרע מיכולתו של מותב זה להכריע בסוגיית ההוצאות רק אם נרצה להסתמך על שאכן נאמר באותו דיון ועל ההתרשמות מהתנהלות הצדדים בו לעיני בית הדין. לא כך אם תבוא הכרעתנו על יסוד עובדות הגלויות לנו מהחומר שבתיק אף ללא שמיעת הצדדים ובבחינת "לא תהיה שמיעה גדולה מראיה", עובדות שלגבי ההתרשמות מהן אין הבדל בין מי שנכח בדיון האמור למי שלא נכח בו.

לאחר העיון בחומר שלפנינו סבורים אנו כי אכן די לצורך הכרעתנו בחומר שבתיק ואין צורך בקיום דיון נוסף וודאי שלא בחזרה לשלבים קודמים של ההליך, דבר שאין לו הצדקה משכלה ההליך העיקרי, שיגרור את שני הצדדים להוצאות ולטרחה נוספות ומיותרות ושספק אם יוכל לתרום במאומה גם משום שלאחר שתמה לה הסוגיה העיקרית והטיעונים שייטענו יהיו מראש כשלעיני כל צד עומדת סוגיית ההוצאות לבדה עשויים שלא לשקף בכנות את טענותיו ואת כנותן בפי שהיו בהליך העיקרי.

נוסיף גם ונאמר כי על אף שהצדדים התבקשו להגיב בקצרה רק בנוגע לשאלה אם דרושה הכרעה בערעור לגופו – וכיצד יש ליתנה לדעתם לאור תקנה ע"א – ולא לגופו של עניין, בפועל הביעו שני הצדדים בתגובתם גם את טענותיהם, טענות שכפי שהוזכר בהחלטה קודמת גם עלו בבקשות קודמות, בכל הנוגע לכנות הערעור לשעתו ולנגזרות שלה לעניין ההוצאות.

משכך אין אנו זקוקים גם למהלך דו־שלבי של החלטה על דרך ניהול ההליך (כאמור) ואחר כך ניהולו בפועל בדרך של הוראה לטעון ולהגיב לגופו של עניין, השולחן ערוך כבר לפנינו ועליו הטענות והתגובות ובעיקר כאמור העובדות.

פסק דינו החלוט של בית דין קמא קובע בין השאר כך: